ערב לפני מותו הטראגי של אמיר פרישר גוטמן, ישבו הוא וחברתו הטובה מיכל אמדורסקי על החוף בעתלית והתרווחו על כיסאות הנוח אחרי ארוחת הערב שארגנו עם חבריהם ומשפחותיהם. היה זה יום מפרך שכלל סחיבת ציוד אל החוף המרוחק מהחניה, הקמה של המאהל וגיחות קצרות למים כדי להתרענן מהחום הכבד ששרר. כשהערב ירד, הרוח נשבה בעוצמה והים סער. "ים שטן", מישהו מהחבורה כינה אותו, ומשם השיחה המשיכה למקרי טביעה וכל אחד חלק את סיפור האימה שלו.
עכשיו, כשהם היו רק היא והוא, ברגע של שקט ו-12 שעות לפני שהים לקח אותו, הודה בפניה פרישר גוטמן שלא טוב לו. "הוא הרגיש שאנשים אכזבו אותו מאוד בשנה האחרונה, ניצלו אותו", היא מספרת היום. "לא הבנתי מאיפה זה בא. הוא אמר לי: 'או שאני הולך להיות חבר כנסת, או שאני עוזב את הארץ'. הוא נגנב. הרגשתי שהוא כמו תינוק, ברמה של הנאיביות. כאילו שהוא לא עבר 40 שנה של אכזבות וכאבי לב. אמרתי לו: 'איך זה יכול להיות שאתה נפגע ככה? אתה, שהיה לך עור של פיל? פעם שום דבר לא נגע בך. מה, נולדת אתמול?'. והוא ענה לי: 'כן, נולדתי אתמול'. כאילו מה שעבר קילף ממנו איזו שכבה של עור, והוא הפך נורא פגיע".
הוא אמר לך מי פגע בו?
"בטח, אני יודעת בדיוק מי אלה, ואלה אנשים שהגיעו להלוויה ולשבעה, אבל זה לא יצא לי מהפה כי אני לא פה בשביל לסגור חשבונות, וגם הוא לא התכוון לסגור איתם חשבון. אבל זה עשה לו רע. והוא גם פחד מאוד. הוא חי בפחד. אף אחד לא נתן לו אבחנה סופית ומוחלטת לגבי המצב הבריאותי שלו והיה לו עדיין חשש שהקיקוצ׳י יחזור ושכאבי התופת שנלוו למחלה יחזרו. הוא לא הרגיש בטוח".
היום הנורא ההוא, היום האחרון של חייו, נחסך מבנותיה של אמדורסקי - מילה, נינה וארייה - רק במזל. "הכי קטע זה שהוא ממש לא רצה שיהיו ילדים במסיבה", היא אומרת. "הוא הזהיר אותי: 'אל תביאי חצי ילד שלך'. אבל בשבת בבוקר הוא קם והחליט שיש מלא בשר ושחייבים לקרוא לילדים. אני אמרתי שאין מצב שאני עושה עתלית-תל אביב-עתלית ואוספת אותן עכשיו, אבל רוי הגיע עם אלסה, אמא של ינאי, ואחות של ינאי הביאה את הילדים, והאחים של אמיר - ארז ואייל - הביאו את הילדים. אם לא היו ילדים, זה לא היה קורה".
ספרי מה קרה בדיוק.
"אמיר נרדם על כיסא נוח וברגע שהילדים הגיעו הוא התעורר. לפני זה עוד הייתי עם ינאי במים והיה סוער נורא, היו מערבולות ובקושי הצלחנו לעמוד, אבל החום היה בלתי נסבל והיינו חייבים להתקרר. אני שונאת ים, אבל עוד יותר שונאת חול, ונכנסתי כל פעם להתנקות. כשהוא התעורר הוא נורא שמח שהילדים הגיעו ורצה להיכנס למים. הוא הביא לי ספריי עם מקדם הגנה 50 ואמר לי: 'תמרחי עליי עד שכולי אהיה לבן, כי אני לא רוצה לחטוף סרטן עור'. הספריי עדיין פה, אני לא מסוגלת לגעת בו.
אמיר נכנס עם שחר, הבת של אייל אחיו הגדול, שהיא בת 9 וחצי, ועם יעלי, חברה שלנו. הם נכנסו לרדודים, ממש רדודים, וגם ינאי נכנס עם רוי שבכה כי לא הביאו לו את המשקפת שלו. כשהשפריץ עליו גל הוא ביקש לצאת וינאי יצא איתו. איפה שהם עמדו היה בור שסחף אותם פנימה וגם הפריד בין אמיר ושחר ובין יעלי. אני עמדתי על קו החוף עם אמא של שחר ודיברנו, ואמרתי לה שזה לא תקין שהקטנים ייכנסו למים במצב כזה. זה לקח בדיוק חמש דקות, ופתאום אני מרימה את העיניים ואני רואה את אמיר עם שחר על הכתפיים עולה ויורד במים, ויעל של יוסי, אחיו הגדול של ינאי, אומרת לי: 'משהו לא בסדר, נראה לי שהם טובעים'.
ג'פרי, שיש לו תעודת מציל, בדיוק הדליק את המנגל כי הוא חשב שהם יהיו רעבים כשהם יצאו מהמים. טסתי לג'פרי וצרחתי לו: 'אמיר טובע, אמיר טובע!'. הוא עזב את הכל כמו באזימוט ונכנס למים. לא הייתה חסקה, לא היה גלגל הצלה, לא כלום. מרוב אטרף הוא כבר עבר אותם, ואז גם הגיעו שניים עם גלשנים שראו הכל מהחוף ונחלצו לעזרתנו. אחד לקח את שחר על הגלשן שלו והתחיל להתקדם לחוף והשני לקח את אמיר, ג'פרי ויעל והתחיל לחזור לחוף. ארבעה אנשים מבוגרים על גלשן קטן אחד מול ים מטורף, והם פשוט לא הצליחו להתקדם. באיזשהו שלב אמיר נפל להם והם הרימו אותו, ואז הם כבר ראו שהוא איבד את ההכרה. ג'פרי אמר שהוא נאנח, נשם נשימה אחרונה ונהיה כחול".
ואיפה היה בנו רוי בזמן הזה?
"רוי היה לידי רוב הזמן, וכשהתחילו לבצע בו פעולות החייאה אלסה לקחה אותו לתוך האוהל שלנו. אחר כך אני לא ממש זוכרת מה קרה. היינו כל היום בבית החולים וכל הזמן רק קיוויתי לטוב. אני מאמינה שהאנרגיה מביאה לנו דברים, אז דמיינתי בראש תמונה שאנחנו כבר אחרי וארייה משחקת עם רוי. זה לא עזר".
הראיון המלא עם מיכל אמדורסקי בגיליון פנאי פלוס החדש - עכשיו בדוכנים.
צילום: אביב אברמוב