אם איכשהו לינה מחול תחליט יום אחד שלא בא לה יותר על קריירה בשואוביז, היא יכולה בכיף להפוך להיות אחת מנואמי המוטיבציה האלה שסרטונים שלהם על הצלחה נהיים ויראליים בפייסבוק. אנו מסיימות את הריאיון שהתקיים במלון נורמן האקסקלוסיבי - מקום מושבה בגיחותיה לתל אביב, כמה אלגנטי - ואני יוצאת וצועדת בשדרות רוטשילד עם תחושה שאני יכולה לכבוש את העולם, משננת את המנטרות של מחול, שנעות בין דברים שאמרה לה אימא שלה לבין ציטוטים מהסדרה "קטנטנות". אם לה זה עבד והיא עומדת כרגע בנקודת הזינוק לקריירה בינלאומית, מי אני שאשפוט?
"מה שאת רוצה זה מה שאת יכולה", היא אומרת לי בספרדית כשהיא מנסה להסביר מה עומד מאחורי הגאות המרשימה בקריירה של הזמרת הצעירה (בת 24) שהתגלתה ב"דה ווייס" וזכתה בעונה השנייה ב-2013 . רשימה קצרה? הנה: חימום של להקת קווין בישראל, החתמה בחברה בינלאומית, סינגלים שרצים במצעדים בבריטניה, שיתוף של סרטון שלה על ידי אלישה קיז, פרגון מטורף של וויל סמית בכבודו ובעצמו, והקרם דה לה קרם - הצטרפות לסיבוב הופעות של ליטל מיקס, שבו היא תחמם את להקת הבנות הבריטית המצליחה ב-37 הופעות ברחבי הממלכה. "אנד קאונטינג... יש מצב לעוד. זה הכי מטורף
בעולם!" היא מתרגשת.
רבדים אתניים, לפחות שם בלונדון, לאו דווקא מתורגמים אוטומטית לסוגיות פוליטיות. הנושא בכלל לא מעניין את המראיינים, היא מספרת. אבל מתברר שכאן שזה אישיו בכל ריאיון עם מחול, ערבייה נוצרית. "מבחינת הזהות שלי, אני מאוד מודעת למה שאני", היא אומרת. "אני ילידת ארצות הברית, אני אזרחית ישראלית ואני פלסטינית. זה מאוד ברור. אלה עובדות, זה לא משהו שאני יכולה לבחור. אם הייתי יכולה לבחור הייתי בוחרת לחיות בקריביים כל החיים שלי, להיות הכי שזופה, להיות ריהאנה".
אבל בישראל, להגיד "אני פלסטינית"- יש משמעות מעבר לזה שזאת עובדה.
"זאת בתכלס תפיסה של אנשים, כי זאת העובדה, זאת תרבות של מאות שנים. ואם נגיד אני שואלת אותך מה המוצא שלך, מה תגידי לי?"
אני אגיד שאימא שלי מלוב והמשפחה של אבא מפולין.
"אז כשישאלו אותי מה המוצא שלי, אגיד שסבתא רבתא שלי היא פלסטינית. הם גרו פה כל החיים שלהם והילדים שלהם גם, וההורים שלי גם. אז כאילו לא השתנה פה שום דבר חוץ מהשם של המדינה".
יצא לך לקבל פידבקים שליליים על הנושא הזה?
"משני הצדדים, בטח. כולם, כשהם רואים הצלחה, רוצים לשייך אותה אליהם, לנכס אותך. ולי זה הכי כיף בעולם. זה מרגש אותי ברמות מטורפות. ואין מה לעשות, אנחנו חיים פה, יש לי חברים יהודים ויש לי חברים ערבים. חייתי בעכו כל החיים שלי, ועכו היא עיר מעורבת, עיר של דו-קיום אמיתי. לא שיש אזור ערבי ואזור יהודי - כולם חיים ביחד, הולכים לחוגים ביחד, לומדים מוזיקה ביחד, רוקדים ביחד, הכול ביחד. באתי ממקום שמאוד מקבל את השני ולא רואה באמת הבדל. אלה רק דתות שונות, שפה שונה. באיזשהו מקום יש אנשים שבשבילם זה לא ככה, וזה הגיוני גם, כי הם לא חיו את החיים שאני חייתי. ולפעמים זה קשה, כי לפעמים שופטים אותך על משהו שהוא לא נכון, רוצים ללכת על שחור או לבן. אין שחור או לבן בעולם הזה - לא פוליטית וגם לא אנושית. אני יודעת שלכמה אנשים, גם אם זה לעשרות או למאות, זה שינה משהו, ההשתתפות שלי ב'דה ווייס' והזכייה שם. היו ימנים קיצונים מירושלים ששלחו לי הודעות וכתבו לי: 'שינית לנו את כל המחשבה, ערבי הוא בדיוק כמונו'. אז זה משהו שנשאר איתך לכל החיים. לא משנה כמה אנשים ישפטו וכמה לא יאהבו, תמיד יהיו כאלה שתשני אצלם משהו עמוק מאוד. וזה מה שחשוב, בתכלס".
את מרגישה שאת מייצגת את ישראל?
"האמת היא שכשהייתי ב'דה ווייס' הרגשתי ששמים עליי אבנים כל כך כבדות, משני המגזרים. שניהם מרגישים שאני חייבת לייצג. את חייבת להיות כזאת, את חייבת להתלבש ככה, את חייבת לשיר בשפה כזאת... היה לי מאוד קשה. עד שאימא שלי באה ושאלה אותי מה עובר עליי, ואז שאלה: 'את מגשימה את החלום שלך? את נהנית מהחוויה של פעם בחיים שקיבלת עכשיו?'. עניתי שכן, והיא אמרה: 'אז תתרכזי בזה. את לא שגרירה של אף אחד, את שגרירה של עצמך. אם מישהו בוחר לראות בך שגרירה שיעשה את זה, אבל זה הוא בחר. את, אל תסחבי את זה על עצמך'".
הריאיון המלא עם לינה מחול בגיליון פנאי פלוס החדש - עכשיו בדוכנים.
צילום: אביב אברמוב
