גאיה גור אריה הייתה בקושי בת 11 כשאביה הציע לה להתלוות אליו לעבודה. הוא עבד אז בתור מעצב ארט בהפקה טלוויזיונית, והיא שמחה מאוד להצטרף ולהציץ אל מאחורי הקלעים של עולם שסקרן אותה מאז שהיא זוכרת את עצמה. זאת אמנם לא הייתה הפעם הראשונה שהיא התלוותה אליו, אבל זאת כן הייתה הפעם הראשונה שבה באמת הרגישה את ההתרגשות והאדרנלין שחווה רק מי שנמצא באור הזרקורים. "השחקן הראשי לא היה בסביבה בדיוק, והצלם שאל אותי אם אני מוכנה לעמוד במקום השחקן כדי שהוא יוכל לכוון עליי את התאורה", היא משתפת. "אני ממש זוכרת את ההתרגשות שאחזה בי באותם רגעים. תמיד הייתה לי פנטזיה שיום אחד אני אעמוד שם באמת, ופתאום הגשמתי אותה".
תמיד רצית להיות שחקנית?
"אני זוכרת את עצמי בתור ילדה צופה בהופעות ובסדרות ומקנאה בילדים שהשתתפו בהן. היה לי למשל דיסק של 'ספר הג'ונגל' עם תום אבני, והייתי צופה בו וחולמת שיום אחד אני אגלם את דמותה של באנה. או שהייתי צופה בפסטיגלים ואומרת לעצמי: 'וואי, איך אני רוצה להיות במקום הילדים שמופיעים'".
הרגע המכונן באורות הזרקורים הוא אחד משני רגעים משני חיים שחוותה גור אריה - שחוגגת 22 השבוע, תגידו מזל טוב - בחייה המקצועיים. הרגע השני היה כשהיא התקבלה לגלם את התפקיד הראשי ב"נעלמים", סדרת המתח והמסתורין המצליחה של ערוץ ניקלודיאון, בהפקת ADD, שחזרה השבוע לעונתה השנייה. היא מגלמת שם את אמה, נערה בת 17 שחוברת לאחיה, אלון (בגילומו של עונג אפרון), כדי להתחקות אחר התעלומות שמתרחשות בעיירה שכוחת האל אשמורת.
"קצת לפני האודישן ל'נעלמים', סוג של הרמתי ידיים", היא מודה היום. "זאת הייתה תקופה ארוכה שבמהלכה לא התקבלתי לאף אודישן שעשיתי. אפילו לא התקבלתי לתיאטרון צה"ל כמו שתכננתי, וזה היה סימן של אין, כאילו, זהו, אני לא הולכת להיות שחקנית יותר".
מה היה שונה באודישן הזה?
"הגעתי אליו הרבה יותר חדורת מטרה ועם הרבה יותר דרייב, גם ובעיקר בזכות העבודה המקדימה שעשיתי לפני האודישן. אני חושבת שאפשר היה לראות עליי עד כמה אני רוצה את זה, כמה אני מוכנה לתת בשביל להתקבל, ועד כמה אני מוכנה לעבוד קשה בשביל התפקיד. וזה היה גם סוג של סימן שאמר לי עוד פעם שזאת כן הדרך הנכונה עבורי, שאולי אני כן יכולה להיות שחקנית. ובייחוד אחרי שנתיים שבהן הייתי מבולבלת, הייתי חייבת לקבל את האישור הזה שאני כן יכולה. שאני כן מסוגלת".
איך הגבת כשקיבלת את הטלפון שאמר שעברת?
"הייתי בעננים. לא הצלחתי להכיל את זה שאהבו אותי. זה באמת קרה אחרי שנתיים שבהן יצאתי מעוד ועוד אודישנים שבהם היו גם במאים שאמרו לי שהם אוהבים אותי - רני סער, למשל, ממש התלהב ממני - ועדיין לא קיבלתי את התפקיד. כל הדברים האלה גרמו לי לעבוד עוד יותר קשה, וכשהבנתי שהתקבלתי הייתי בשוק, פשוט בשוק. אלו היו החדשות הכי טובות שיכולתי לקבל, וזאת בדיוק הנקודה שחיכיתי לה".
גור אריה, במקור מגבעת עדה, אכן עובדת קשה. בגיל 22 בלבד היא חובקת רזומה שלא היה מבייש שחקניות שמבוגרות ממנה בעשור: את האודישן הראשון שלה עברה בכיתה ו' בלבד, כששיחקה בפרויקט של ערוץ הילדים "ילדים יוצרים סרטים" ("אני זוכרת שמאוד חששתי והתביישתי, אבל מאז ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות. עד אז זה תמיד היה החלום, אבל חסרו לי הביטחון והאומץ כדי באמת לעשות את זה"). בגיל 16 היא התקבלה לסדרת הנעורים "יומני החופש הגדול" של ערוץ דיסני. אבל במהלך הצילומים של העונה השנייה חלתה אמה של גור אריה בסרטן השד.
מה את זוכרת מהתקופה הזאת?
"אני זוכרת שזה היה מאוד קשה ומפחיד מצד אחד, אבל מצד שני ידענו שהגילוי היה בשלב מאוד מוקדם ושיש סיכויי החלמה גבוהים. בכלל, המשפחה שלי לא רצתה לעשות מזה דרמה גדולה, וידענו שלא אמורה להיות סיבה להילחץ. זה כן מבאס וקשה נורא לראות את אמא שלך במצב כזה. זה באמת לא נעים, אבל אמא שלי השרתה אווירה טובה ונעימה ולא רצתה שיהיה פחד בבית".
איך הולכים לעבוד עם ראש מורם כשדרמה כזאת מתחוללת אצלך במשפחה?
"דבר ראשון, מדברים על זה. לא שומרים על זה כעל סוד מפחיד, או קוראים לזה 'המחלה'. אני זוכרת, למשל, שבצילומים הייתי משתפת את המאפרת שהייתה מאוד קרובה אליי. בהתחלה היה לי קשה לפתוח
את זה, ואז החלטתי שאני לא שומרת את זה לעצמי ואני כן אתמודד עם זה ואדבר על זה עם אנשים".
וזה עזר?
"מאוד".
בינתיים לא חסרה לה עבודה. בימים אלו היא מתחילה חזרות לסדרת מערכונים חדשה בניקלודיאון ג'וניור בשם "(ק)צרצרים", אבל הדבר שמסב לה את הגאווה המקצועית הגדולה מכולם הוא המשחק בתיאטרון הבימה, שבו היא מופיעה בימים אלו בהצגה "ספינינג" לצדם של אמנון וולף, רות לנדאו, מאיה מעוז, רונית אפל והדר ברנשטיין. "ההצגה זה באמת שיא מקצועי עבורי", היא זורחת. "זה משהו שאני עדיין ממצמצת כדי להאמין שהוא קורה לי. מבחינתי, התוכנית הייתה ללמוד שלוש שנים משחק ותיאטרון, ורק אז לפנות לזה ולנסות, אבל הם פנו אליי בהפתעה וברור שהלכתי על זה. אף פעם לא הרשיתי לעצמי לחלום כל כך רחוק מהפחד שאני לא אצליח או שאכשל, מהחרדה התמידית שאולי לא אהיה מספיק טובה. זוהי הנקודה הראשונה בחיי שאין לי לאן לברוח יותר. דברים טובים קורים ומתקדמים עד שלפעמים אני לא מצליחה להכיל את זה בכלל. זוהי בהחלט עליית מדרגה רצינית מבחינתי".
איך הם הגיעו אלייך?
"הסוכנת שלי התקשרה אליי יום אחד בשמחה מאוד גדולה ואמרה לי: 'הצלחנו! יש אודישן להצגה בהבימה, והבמאי רוצה לראות אותך וחושב שתתאימי'. ניתקתי את הטלפון ולא הבנתי למה היא שמחה כל כך, ואיך היא חושבת שזה יקרה בכלל? קצת כעסתי אפילו. הרי מעולם לא התנסיתי בקריאה לתיאטרון. יש לי ניסיון במשחק מול מצלמה, אבל לא ניסיון בתיאטרון, ובאודישן אני אצטרך להתחרות מול בנות שכן למדו משחק ושיש להן הרבה יותר ביטחון וניסיון ממני, אז מה אני מצפה בכלל? ואז גיליתי שזה תפקיד של צעירה צרפתייה ושאני צריכה לעשות מבטא בצרפתית, ופשוט לא הצלחתי לדמיין את זה קורה".
אז איך עשית את זה בסוף?
"זה עוד משהו של השנה האחרונה - החלטתי שאני לא פוסלת יותר דברים, ושאני אומרת 'יאללה, אני מנסה ונותנת לזה להפתיע אותי'. כן - כן, לא - לא. והתקבלתי. אני משחקת שם צעירה צרפתייה ופתיינית, וזה תפקיד הרבה יותר בוגר מכל מה שעשיתי עד עכשיו. יש בו הרבה מיניות, למשל, וזאת דמות שהכי שונה ממני. אפילו אורי, החבר שלי, הבחין בזה ואמר לי: 'וואו! את שחקנית!'. זאת הפעם הראשונה שהוא ממש התרגש מהמשחק שלי".
