זוהר עורקבי נולד בשנת 1955 בשיכון המזרח בראשון לציון, בן בכור מתוך עשרה אחים ואחיות. השערוריות ליוו אותו עוד לפני הפריצה הגדולה ורגע לפני שהיא הגיע, נדון הזמן לשנת מאסר בגין אונס. במהלך המשפט, אמר את המשפט המצמרר "כבוד השופט, אין בחורה שלא רוצה, צריך רק לדעת איך לקחת".
כשהשתחרר מהכלא, החליט להשקיע את כל זמנו ומרצו במוזיקה. למרות ההתעלמות של תחנות הרדיו, התקציב האפסי וההקלטות המאולתרות, הילד מהשיכון הפך למלך של הזמר הים תיכוני בישראל, מילא אולמות והציף את השוק בקלטות שהושמעו בכל בית. הזמר הצעיר הפך לשם דבר בסצנת המוזיקה המזרחית וסחף אחריו קהל מעריצים גדול. למעשה, באותה תקופה הכל היה גדול: הכסף, ההצלחה, המעמד והפיתויים.
"השיא שלו הגיע בין השנים 1982 ל-1983", מספר אביהו מדינה. "הוא הרחיב את מעגל חובבי הזמר הים תיכוני, הישראלי, המזרחי עם ה'פרח בגני'. הוא הפיל חומות. השיר שבר את האוזן המערבית והמזרחית כאחד. הוא בכלל לא רצה לשיר אותו, הוא לא אהב אותו. האמרגן שלו, אשר ראובני, היה מספר שהוא היה שר אותו ארבע פעמים בכל הופעה בגלל לחץ של הקהל".
איך זוהר התמודד עם כל תשומת הלב שקיבל?
"הוא לא היה מוכן לזה, אף אחד לא הכין אותו. ההצלחה הגיעה בהפתעה גמורה ופתאום במקום שישה אנשים שעצרו אותו ברחוב הפכו ל-600. הוא חיפש מקום לברוח אליו, אז הוא ברח לסמים. לא היה לו מקום אחר לברוח אליו חוץ מהסמים, שם הוא היה עם עצמו ועם הפנטזיות שלו. הוא טס להופיע בארצות הברית ב-83' בפני קהילות יהודיות והיו שם כמה אנשים "טובים" שסיפקו לו סמים. זה מצא חן בעיניו, ומשם הכל התחיל להידרדר. כשהוא חזר כבר הבנו שהוא תחת השפעה. בשנה שלאחר מכן המצב ממש החמיר וזוהר הפסיק להיענות להופעות ולהקלטות ולא הגיע לפגישות. לקחתי אותו לגמילה באילת יחד בצלאל מזרחי והוא הצליח להתנקות, אבל זה לא עזב אותו והוא חזר לסמים זמן קצר לאחר מכן"
ההתמכרות הקשה לא עצרה את הקהל, שהגיע בהמונים להופעות של ארגוב. "הקריירה שלו נסקה גם בעקבות המצב הטראגי. הרבה אנשים שהתאהבו בביצועים שלו התחילו לרחם עליו, זה התחיל לעורר עניין. יש שני דברים שמעניינים את הקהל: דברים יפים מאוד ודברים מכוערים מאוד. אם בשנת 82' התאהבו בזוהר בגלל היופי הרב, ב-84' רצו לראות כמה נמוך הוא יגיע. לקחתי אותו לגמילה נוספת שארכה 45 ימים וגם שם הוא נגמל. כשהוא יצא לחופשי, הוא הבטיח הבטחות מכאן ועד להודעה חדשה, אבל הוא חזר לסם כמעט מיד ולא יצא מזה יותר".
חבריו של ארגוב ניסו לעזור לו, אבל זה היה כמעט בלתי אפשרי בלי תמיכה משפחתית, כשהקריירה שבנה לעצמו מתמוטטת. "לא נעזרנו במשפחה כי היו שם עוד כמה אנשים שהשתמשו בסמים. גם אנשי המקצוע שעבדו איתו לא היו מעורבים בגמילות כי הם התייאשו ממנו ולא האמינו בו. בסופו של דבר הם צדקו. המוות שלו היה צפוי, אני כבר התפכחתי אחרי שני ניסיונות גמילה. אחרי הגמילה השניה הוא הלך לצרוך סמים בהזדמנות הראשונה שניתנה לו. הבנתי שאני עמל לשווא וכשהגיעה ההודעה על מותו זה היה צפוי. ידעתי שזה עניין של זמן. הוא לקחת כמות של סמים שהייתה יכולה להרוג סוס".
אמנון ארגוב, אחיו של זוהר, סיפר על ההצלחה. "זוהר הזמר התחיל בבית, בשכונה, בבית כנסת. הוא נולד עם זה, הוא לא החליט שהוא רוצה להיות זמר וקיבל חוג מוזיקה בקונסרבטוריון. הכשרון שלו בלט עוד בהיותו ילד והוא ידע להשתמש בזה, להגיע למקומות דרך המוזיקה, הקול וההבעה המוזיקלית האישית שלו. בבית הספר היסודי הוא לא היה תלמיד מצטיין, אבל ברגע בו היו צריכים לערוך טקס ידעו למי לפנות. בהמשך, התקשורת לא נתנה לו יד. הם לא הכניסו אותו מהדלת, אז הוא נכנס מהחלון והלך עם זה עד הסוף. לא היה לו משרד הפקות או יח"צנים, תמיד הייתה הרגשה שדוחקים אותו הצידה".
אם תשאלו את אמנון הנפילה של אחיו לא הייתה מקרית. "נראה לך שיש היום זמר שהמשטרה מגיעות במיוחד להופעה שלו כדי לחטט לו בכיסים ולמצוא משהו? יש זמר שחווה חוויות כאלה? לזוהר ארגוב עשו את זה, אבל לא לשום נרקומן אחר. כל המדינה עשתה סמים ועישנה חשיש, כל אנשי הבוהמה התל אביבית עשו את זה. היו אנשים שרצו שזוהר יפול מתוך אינטרס".
מה אתה זוכר מהיום בו זוהר נפטר?
"שמכרו לנו לוקש, אותו מנסים למכור גם היום – שזוהר התאבד. היה פעם כדור שנקרא היפנודרום, זה כמו כדור שינה. אם אני נותן אותו לאדם נורמלי, הוא נרדם לשבוע. הטיפול התרופתי לא עזר בכלום, רק שיגע את את זוהר עוד יותר. הוא דיבר עם היומנאי בתחנה ואיים עליו שאם לא יביאו לו עוד כדורים, הוא יתלה את עצמו.
עציר מחדר אחר צעק ליומנאי 'תן לו את הכדורים שלי, זה זוהר ארגוב, רק שיהיה רגוע'. הבדיקה של הפתולוג קבעה שזוהר נפטר מתשניק, לחיצה על הצוואר. הוא לא נפגע בצורה בה אנשים שתולים את עצמם נפגעים בדרך כלל. כל הכדורים שהיו לו בקיבה עלו לו בבת אחת לראש, החומר הפעיל נתן זבנג והוא פשוט נרדם על החבל".
