פרנק אזולאי מתוך "משחקי השף"
(אינסטגרם משחקי השף)
"היו ימים שלא היה לי מה לאכול, לא היה לי מאיפה. זה היה נורא מתסכל כי אני יודע שהידיים האלה יודעות להביא כסף. אני יודע שגם אם אני מעמיד מתחת לבית שולחן וחותך עגבנייה, אנשים יבואו לאכול. אנשים שמעו 'פרנק אזולאי' ופחדו לקחת אותי לעבודה. אף אחד לא רצה שף מפורסם שיבוא להיות טבח אצלו. פחדו מהאגו ופחדו שאני אעלה להם יותר מדי, ואני רק רציתי להתפרנס", מספר השף פרנק אזולאי.
אזולאי היה שף־סלב עוד לפני שההגדרה הוטבעה בביצה המקומית. כשעומר מילר ודיוויד פרנקל עוד שיחקו בקובבות בגן הילדים, אזולאי כבר כיכב בתוכניות בישול והאכיל את הסלתה והשמנה המקומיים. לאה רבין, שמעון פרס ודודו טופז היו מלקוחותיו הקבועים. הם נהו אחר הקולינריה הצרפתית שהביא לכאן בשנות התשעים, בעת שהטיס לובסטרים טריים למסעדת דלידג ולימד את עם ישראל מה ההבדל בין בשאמל לדמי גלאס. במשך שלוש וחצי שנים כיכב בתוכנית "סיגליות" של סיגל שחמון והראה לעם ישראל איך מכינים פילה דג במחבת וקישואים על הגריל. אחר כך קיבל תוכנית בישול משלו בשם "מנה מנה", וגם הגיש עם קרן גלסנר תוכנית שבועית בענייני דיאטה.
ואז הוא נעלם. אחרי רצף של מסעדות בהנהגתו שנסגרו זו אחר זו - פרנק פיש, בלתזאר, פרנק, דוקסה וקנסטל - החל להתגלגל כדור שלג שכלל חובות כלכליים, חזרה בתשובה, סרטן אלים שתקף את בת זוגו לשעבר ואז סרטן נוסף שהתגלה אצל אמו. אזולאי נשאב לשנים של אלמוניות אחרי שהיה מהפרצופים המפורסמים של עולם הקולינריה הישראלי.
האודישן שלו ב"משחקי השף" פער לא מעט פיות של פודיז ותיקים, אנשים מהתחום וגם סתם גרופיז מהימים ההם ששמרו מתכונים שלו במגירה. בין כל הפרצופים הצעירים והאנונימיים שהציגה עונתה השלישית של תוכנית הריאליטי של רשת 13, אזולאי היה עוף מוזר. גם השופטים נראו קצת נבוכים, והשתדלו לחלוק לו כבוד כי כולם היו בניו. יוסי שטרית אפילו נבחן אצלו כמתמודד ב"קרב סכינים", שבה כיכב אזולאי כשף קשוח. איך שגלגל מסתובב לו.
"אנשים מפחדים להודות בכישלון, ואני באתי ואמרתי: 'נכשלתי'", הוא אומר היום. "זה בסדר, זה חלק מהחיים. במניפה של כולם קיימים כל הצבעים. מה עדיף? להישאר במחשכים כדי שאף אחד לא ידע? לא! מבחינתי, זה כמו אדם שהוא חולה סופני ונותנים לו אפשרות לקבל תרופה שהוכיחה את עצמה, לחזור לטלוויזיה. מה, הוא לא ייקח?". השתתפות בתוכנית ריאליטי היא תרופה בטוחה? "לא בטוח שהיא תעבוד, אבל יש סיכוי, והיה ברור לי שאני צריך סיכוי ושאני אקח אותו בשתי ידיים בשביל לחזור לקדמת הבמה. לא בשביל הפרסום - בשביל לחזור לבשל ולהתפרנס בכבוד".
כשהגיע הטלפון מהפקת התוכנית, אזולאי היה בטוח שהם רוצים אותו כשופט, לא כמתמודד. "ידעתי שמאיר אדוני עזב, אז כשהם התקשרו חשבתי שהם רוצים אותי עם מושיק ואסף (רוט וגרניט - מ"ז)", הוא מספר. "שפטתי כבר ב'קרב סכינים' ואני בא עם המון ידע, וזה נראה הגיוני. בפגישה הבנתי שהם רוצים אותי כמתמודד, היה איזה רגע של הפתעה וחשבתי איך אני אתמודד עם זה שמושיק ואסף ויוסי ישפטו אותי, כי כולם היו בניי. אבל אז הבנתי שאני עושה את זה, אין לי מה להפסיד. הייתי בפסגת ההר וזכיתי לראות את הנוף המרשים של העולם, אבל ראיתי אותו מוקדם מדי וירדתי לקרקע. היום אני מוכן לטפס בחזרה שלב אחרי שלב ולחזור למקום הבטוח, כדי לא להיות תלוי באף אחד. היום כבר יש לי קיטבג למסע הזה, אני מגיע מוכן. בגיל 50 , כשמקבלים הזדמנות נוספת, ברור לך שזו הזדמנות שלא תחזור".
לא הרגשת שזה משפיל בשום צורה?
"זה עידן חדש ואני מבין את זה. 'משחקי השף' היא מאוד אמיתית ודינמית וזה מתאים לי. הציעו לי כבר ריאליטי אחר, גדול וחושפני, ולזה לא הייתי מוכן, אבל פה זה הפורטה שלי, זה מה שאני עושה, אני מבשל טוב ועל כל השאר עשיתי דיליט. נולדתי מחדש, ומבחינתי 'משחקי השף' זה לתינוק בן ה-50 שנולד עכשיו".
עוד לפני הסלבריטאות, הנפילה והלידה מחדש, החיים של אזולאי כבר היו יכולים למלא ספר עב כרס. הוא נולד בפריז לאב שנטש מיד אחרי שנולד ולאם צעירה מאוד, בת 18 וחצי, שמסרה אותו לטיפולם של הוריה, ניצולי שואה מבוגרים. "גדלתי בבית שהיה בו מעט מאוד אוכל, אבל אוכל מאוד מדויק", הוא מספר. "סבא שלי רוסי וסבתא שלי אוסטרית, והם חיו בפריז וספגו את ההשפעות שלה. לאוכל המרוקאי, העדה שלי מצד אבי, לא נחשפתי בכלל עד אחרי הצבא. לא ידעתי לא מה זה קוסקוס ולא מה זה מפרום. סבא וסבתא שלי ז"ל הם אנשים שאני חייב להם המון, והלוואי ויכולתי לבשל להם היום. שניהם הגיעו מבתים אריסטוקרטיים ומצאו את עצמם במחנות ריכוז, הוא בוורשה והיא בלודז'. הם איבדו יחד עשרה ילדים. הם נפגשו אחרי שאיבדו גם את בני זוגם, ואמא שלי נולדה להם אחרי המלחמה והייתה המתנה שלהם. אני בכלל הייתי הפרס. הם היו אחרי כל השכול הזה, וגדלתי בבית מאוד עצוב עם המון כאב ומטענים. אני הייתי האור שלהם, עושה להם קרנבל בבית. הייתי ילד מאוד למען סבא וסבתא, עוזר בקניות וניקיון ולא מרפה מהם, אבל לצד זה, מוצא את האוורור שלי ברחוב.
הייתי נצמד לכנופיות רחוב של ילדים, ילדים כמוני, בודדים, ויחד היינו בורחים מבית ספר ועושים שטויות. מוסלמים, ערבים, נוצרים, הכל מהכל. אני הייתי היהודי היחיד, אבל זה בכלל לא היה אישיו. זו הייתה פריז של פעם, לא הייתה גזענות. הייתי בן בית בבתים שלהם ואוכל על השולחנות שלהם. כולם רצו להיטמע בתרבות האירופית, זה לא כמו היום. היום כבר מאוחר מדי בשביל פריז. אירופה ניצבת בפני כאוס וכבר אי אפשר ללכת אחורה".
