(צילום: ניצן דרור)
ההסתבכויות הכלכליות והנושים שרדפו אותו הם נחלת העבר, היום אייל שני הוא לא רק כוכב טלוויזיה אהוב אלא גם הקודקוד של אימפריה קולינרית בינלאומית בעלת12 סניפים, שרק הולכת ומתרחבת. בשיחה כנה הוא מדבר על האגו ("האויב הכי גדול שלי"), שפים חקיינים ("זה מעצבן אותי") והבנייה מחדש על ההריסות ("ברגע שהכל קרס, זה היה הרגע הכי גדול של אושר שהיה לי").
הבריחה הגדולה שלך הייתה לרחוב - הכנסת את המנות שלך לפיתה, הנגשת אותן.
"אני הבנתי שאם אני מקים מסעדה ברחוב - כל הארץ הם לקוחות שלי. והבנתי עוד משהו: כשאתה משדר אוכל, תשדר אותו לצעירים, מכיוון שהם הווירוסים שיישאו את האוכל שלך הלאה. ברשתות החברתיות, כשהם יושבים בחבורות ומספרים זה לזה; הם אלה שלא מפחדים להיות שמחים ומאושרים ולתת לאוכל לעבוד אצלם כמו סמים בתוך הגוף. כל החיים שלי כיוונתי לצעירים. יום אחד פשוט הייתה לי תשוקה מטורפת לשים שרימפס בתוך פיתה.
לא יכולתי להשתלט על זה. שנה אחר כך, מצאתי את עצמי בסלון - במסעדת הדגל שלי - מכניס הכל לפיתות, ואנשים משלמים על זה 180 שקל. חשבתי לעצמי שמשהו לא מסתדר פה. פיתה זה אוכל של רחוב, אוכל של תנועה, הוא לא צריך להיות במסעדה ולא במחיר כזה. הבנתי שבמחירים שאני מוכר, גם אני לא יכול להרשות לעצמי ארוחה אצלי, והבנתי שפיתה אוהבת כל סוג של אוכל בתוכה. אז עלה לי הרעיון לחבר אוכל עילי עם אריזה של אוכל רחוב. ואז יבואו צעירים, ייקחו את האוכל שלי ויאכלו אותו ברחוב. אין דבר נפלא מזה.
זה כמו סביון שמפיץ את הזרעים שלו. ופתאום, זה שינה לגמרי את מה שחושבים עליי. כל הכעס הגדול שהיה עליי הפך לאהבה. מאז נעשו החיים שלי בארץ נכונים וצודקים. הצלחתי לתעל את הידע שלי למשהו שמייצר פה אושר".
האם כעת, עם ההצלחה הכבירה, הגעת סוף סוף אל המנוחה והנחלה הכלכליים?
"בוא אני אגיד לך משהו: אני מסתכל על הרווחים שעל הנייר - רווחים הגיוניים. אני מסתכל על המציאות - אנחנו מפרנסים המון אנשים, ומפרנסים את עצמנו. אבל זה לא עסק שאפשר להרוויח בו המון כסף. יש לי ביטחון כלכלי כל עוד אני ממשיך לעבוד קשה".
אז אתה רחוק מלנוח על זרי הדפנה.
"כלכלית? בוודאי".
