(צילום: ירון שרון)
לכבוד סוכות, ביקשנו מירדן הראל (33) להיות האורחת שלנו לחג ולחלוק את כל הדברים שהיא הכי אוהבת בעולם, כדי שגם אנחנו נוכל לחוות אותם. זאת אומרת, חוץ מהמלון ההוא בקאריביים, שכנראה יהיה קצת גדול מדי על התקציב הצנוע שלנו. אוקיי, אז שנוכל לקנא, אפילו שגם חופשה באשדוד היא חופשה, לא?
הבילוי האולטימטיבי:
"אני והחברות הקרובות שלי לא באמת צריכות להשקיע בלוקיישן, ועצם הפגישה בינינו תמיד מניב סיפורים מצחיקים עם דגש על מפדחים, שיחות נפש והתייעצויות. אנחנו אוהבות בעיקר לקבוע לבראנץ' או ארוחת ערב בבית של אחת החברות, כשכל אחת מביאה מנה שהיא המומחיות שלה. אצל חלקנו, המומחיות היא קניית שתייה ומאפים, וגם זה מקובל לגמרי. יש לנו כאלו שיכולות בקלות להתמודד בריאליטי בישול וגם לקחת את הגמר, ויש כאלו שמאותגרות יותר, כך שהמצב על השולחן, בסופו של דבר, הוא די מאוזן. לעתים אנחנו מתארגנות גם על פעילות כמו סרט, סדנת קאפקייקס, הרצאה של מומחית או מסיבה לפי נושא. הכי חשוב בסוף הערב זה להתארגן על תאריך חדש למפגש. למדנו שאם לא קובעים כבר אז, בלחץ החיים, זה פשוט יתמסמס".
המסעדה האהובה:
"יש כל כך הרבה מסעדות טובות בארץ שקשה לי לבחור. כשאני בתל אביב אני אוכלת הרבה אסייתי, בעיקר בנאם ובבית תאילנדי, ובקפה־מסעדה בוקה שנמצא ליד הבית, ששם אני עורכת את רוב הפגישות העסקיות שלי ומאוד אוהבת לנשנש בו. הכי אני אוהבת אוכל איטלקי, ובאילת יש מסעדה איטלקית מדהימה שלא הרבה אנשים מכירים. קוראים לה פסטורי, היא מסעדה מאוד ותיקה ובכל פעם שאני באילת אני חוזרת אליה. שתי מנות שם אני אוהבת במיוחד: את הבוראטה - גבינת מוצרלה טרייה שנשפכת מתוך עצמה, ואת הרוטיליו ספינאצ'י, שהם פרחי רולדת פסטה במילוי תרד וריקוטה בקרם תרד. זה טעים למות!"
מקום לחשוב בו:
"פארק המעיינות הוא פיסת גן עדן בעמק יזרעאל שמרגישה כמו אי אקזוטי. יש שם כמה מעיינות עם מים צלולים שאפשר לשכשך בהם, ואם תגיעו ביום חול, יהיה לכם המרחב שלכם להתמקם על מחצלת מול אחד המעיינות באין מפריע. פארק המעיינות יפהפה והוא מתאים לזוגות וגם למשפחות, ואפילו אם בא לכם להגיע לבד, להתבודד קצת. יש הרבה אזורים עם מים רדודים וקלנועיות כיפיות שאפשר להשכיר במקום שיעזרו לכם להתנייד בין מעיין למעיין. אומרים שתמונה שווה אלף מילים, אז הנה, קבלו".
אלבום של זיכרון מתוק:
"כנסיית השכל זאת הלהקה הישראלית הראשונה שריגשה אותי וממשיכה לעשות את זה עד היום. האלבום 'כנסיית השכל' יצא ב־ 1999, וכטינאייג'רית שיננתי את כל המילים בעל פה ופקדתי את כל ההופעות, צווחת בהגזמה מהשורה הראשונה בקהל. כמובן שלאורך השנים התאהבתי במגוון סגנונות מוזיקליים שכל אחד מהם נגע בי בתקופה אחרת בחיים, אבל תמיד כשאשמע שיר מהאלבום הזה הוא יעלה לי חיוך של זיכרון נעורים מתוק".
ספר שנגע בי:
"אמא שלי, שעל דעתה אני מאוד סומכת, נתנה לי את הספר 'כשהקיסר היה אלוהי' מאת ג'ולי אוטסוקה, המליצה עליו ארוכות - וצדקה. זה סיפור על משפחה של אזרחים אמריקאים ממוצא יפני שבמלחמת העולם השנייה נכלאו, כמו אמריקאים־יפנים אחרים, לתקופת המלחמה. הסיפור מסופר מנקודת המבט של כל אחד מבני המשפחה וכתוב בצורה מאופקת אך בעלת עוצמה רבה. זה פרק לא מאוד ידוע בהיסטוריה האמריקאית, שבו נחשבו אזרחים אמריקאים לאויבי המדינה ונעקרו מבתיהם. הסופרת היא אזרחית אמריקאית ממוצא יפני, שזכתה בפרסים רבים על הספר הזה. ספר קטן ומיוחד שמעביר בצורה מוחשית מאוד את הדמויות ואת מצב רוחה של האומה כולה בתקופת משבר".
הצגה מרגשת:
"לאחרונה צפיתי במחזה 'מיקה שלי' בהבימה. המחזה מתרחש בין מלחמת ששת הימים ליום כיפור ומספר על חבורה של צעירים ביום הגיוס ועל ההתפתחויות בחייהם ולאן כל אחד מהם פונה. בתוך החבורה יש סיפורים אישיים וזוגיות, פציעות והשפעתן על מערכות היחסים, ומשחקת בו חברתי
הטובה עמית פרקש בתפקיד מיקה. המשחק של עמית והשירה שלה גרמו להצגה הזו להיכנס לי ישר ללב. היא שרה שם שירים יפהפיים כמו 'מה אברך' ו'על כפיו יביא', והדמות שלה עוברת תהליך מורכב ועמוק שבמהלכו היא בונה את עצמה מחדש. זו הצגה מרגשת שכל אחד יכול להתחבר אליה מהזווית האישית שלו".
