(צילום: טל שמעוני)
אנחל בונני, בן 47, נשוי למסעדנית דושי לייטסדורף, אבא לאנתוני מרלון דוד בן עשרת החודשים, גר בנווה צדק, תל אביב. מיוצג בסוכנות. ADD שיחק בסרט ההוליוודי "שבעה ימים באנטבה", בסדרת המתח "Shots Fired" של רשת FOX, בדרמת המתח "אבסנטיה" המשודרת ב־HOT3 וב"קונדור" (yes VOD), פרזנטור של רשת קניוני עזריאלי. בחודש הבא יפציע גם בהצגה של הבימה "לילה אחד באפריל" לצד קרן פלס.
מה למדתי על אהבה
"למדתי שיש אהבה אחרת. אני אוהב את המשפחה שלי, את החברים שלי וברור שאת אשתי, אבל האהבה לבן שלי היא אהבה שונה לחלוטין מכל מה שהכרתי לפני כן. אני לא מגלה פה שום סוד עולמי וזה קורה כנראה לכולם, אבל נפתח לי איזה ערוץ של אהבה שלא דומה לשום דבר אחר. זו הייתה אהבה ממבט ראשון, הייתי מרוסק תוך 90 שניות. אני יכול להבין אבות שמתחברים רק בשלב מאוחר יותר, אבל לי זה קרה תוך רגע. זה לא יותר או פחות, פשוט אין אהבה שדומה לזה. אהבה שהיא גם מגוננת. לפני אנתוני היו לנו פה שתי חתולות, שישנו איתנו במיטה והיו לגמרי אהבות גדולות. מנגו עם דושי מגיל אפס, והשנייה הצטרפה. ופתאום אנתוני נולד והקטנה, ערסית כזו, יכולה להתפרע עליו וזה נהיה לא טוב, והן לא פה עכשיו. אני מאוהב, כל היום בא לי להיות איתו, שיהיה מחובר עלי כמו תליון, לשים אותו בכיס כמו קנגורו. רק בא לי לבלות איתו".
על דושי
"דושי היא אישה כזו חזקה ועצמאית שאוהבת את העבודה שלה ועובדת נורא קשה, ופתאום לראות אותה מתמסרת בכזו אבסולוטיות לתינוק, זה היה מדהים לראות. האינסטינקט הזה בא לה בטבעיות. בגלל שעשינו את הקטנצ'יק בפונדקאות וזה לא היה בפנים תשעה חודשים, זה לא היה מובן מאליו. במשך חודש וחצי שנינו היינו רק איתו בבית, לא עשינו כלום. אחר כך אני חזרתי לעבוד ולה לקח עוד איזה חודשיים, וגם אז היא חזרה בטפטופים. זה בכלל לא מובן מאליו, כשמכירים את דושי. מצד שני יש בה גם איזו קשיחות מגניבה שלי אין. היא מחזיקה אותו קצר כשצריך. כשהוא מתלונן סתם אז זה כזה: 'מה קורה אח שלי? מה העניין?'. היא אמא מגניבה וכיף לו לילד שיש לו אמא כזו".
על בכי
"לא תפסתי מעצמי בכיין, אבל וואו, כשראיתי את האיש הקטן הזה בכיתי 10 ימים רצוף. הקונספט הזה של להיות אבא של מישהו ריגש אותי נורא. הייתי יושב מסתכל עליו ובוכה, 6 או 8 שעות ביום. איך הוא נושם ואם הוא זז ואיך האצבעות שלו מגיבות לדברים. לא יכולתי לבטא את הרגש שלי בשום צורה אחרת. מידי פעם דושי הייתה באה ומזכירה לי שאני צריך לאכול משהו. היא הייתה יותר בתנועה, תפקדה".
על משפחה
"משפחה הוא משהו שנולד כשנולד לך ילד. בגלל הפונדקאות ובגלל שלא נפגשנו עם הפונדקאית זה קרה ברגע. כשזה רחוק מהעין, זה רחוק מהלב. אתה מוכן לרעיון אבל לא מוכן פיזית, אתה לא רואה משהו גדל לידך. עשינו החלטה שלא נהיה בקשר יומיומי עם הפונדקאית, אחרת נשתגע. באמצע ההריון ראינו אותה פעם אחת בסקייפ, וזהו. אחר כך נפגשנו בלידה. עכשיו אחרי אנחנו רוצים עוד ילדים, לא נרצה שאנתוני יהיה בודד, הוא צריך עוד חבר אחד לפחות, חוץ ממני. אנחנו ניגש לזה בלי לבזבז זמן".
על לילות ללא שינה
"אמרו לי לא לספר אבל אנתוני ישן משמונה בערב עד שבע וחצי בבוקר. ככה זה עכשיו. לפני זה? נהניתי מזה. אני ודושי קמים שנינו, היא הולכת להכין לו אוכל, אני מחליף לו, וכולם חצי רדומים כזה, בהילוך איטי. הוא איש כזה שלא קם בבכי, הוא קולט את הוייב של הסטלה של הלילה וזורם עם זה. אני בטוח שאם זה היה קורה כל לילה אז הייתי איש מאוד עייף, אבל הוא ילד טוב, וזה קורה רק לפעמים אז אני עף על זה. באופן עקרוני אני איש שאוהב להיות ער בלילה - אני כותב, אני מנגן, אני רואה סדרה, ובשלוש-ארבע אני הולך לישון. דושי עובדת מאוד קשה, והיא פורשת יותר מוקדם. היא יכולה לישון בכל מצב, אני שונא אותה על זה. במטוס היא מושיבה את הטוסיק שלה, נותנת לי נשיקה והולכת לישון, כמו טינאייג'רית. אני לא סובל טיסות, לא יכול לישון בטיסות, לא לוקח כדורים והעיניים שלי מתייבשות כבר מרוב שאני ער. והיא - ישנה".
על חרדה
"בעבודה שלי כשחקן אתה הרבה פעמים עובר מעבודה לעבודה ויש לך חופש באמצע, אבל אתה אף פעם לא יודע אם זו תהיה העבודה האחרונה שלך, אז החופש הזה נמשך בדיוק 45 דקות שלאחריהן אתה אומר: 'אוי ואבוי, מה יהיה עכשיו?'. מאז שאנתוני נולד, זה קצת נעלם לי. נגמרת עבודה? מעולה, יהיה לי זמן לחוות את אנתוני ואותנו כמשפחה. לשמחתי, למרות הקושי לשבת בבית, עכשיו יש לי בשביל מה. בשנתיים וחצי האחרונות אני באמת עובד ברצף, וזה די מדהים, אבל אני מודה, עדיין מתגנבת לי המחשבה הזו שמי יודע מתי זה יגמר. אני עובד על זה".
על קריירה בחו"ל
"עכשיו, עם אנתוני, הנסיעות קצת יותר סבוכות, אבל עדיין אני לא חושב שקריירת משחק בחו"ל מחייבת מעבר לשם. היום רוב הסדרות האמריקאיות לא מצטלמות באמריקה, ואת האודישנים שלי אני שולח בטייפ מנווה צדק. גל גדות עברה לאל.איי כי היא הייתה צריכה לעבור לאל.איי, אבל אני עוד לא שם. חוץ מזה היא מביאה את שבזי להוליווד, וזה מגניב בשבילה ובשבילם. לפני שאנתוני נולד צילמתי את 'קונדור' וחייתי 5 חודשים בטורונטו. דושי באה אלי ואני אליה, וגם נפגשנו באמצע, וזה הסתדר. זה יכול להמשיך לעבוד ככה. לדושי יש פה עסק וגם מגניב לנו בארץ. המשפחה, החברים והסופ"שים פה מדהימים, יהיה לי קשה לוותר על זה. אני גם רוצה לשחק פה. פה עשיתי את הדבר שאני הכי אוהב בעולם, שזה 'כפולים'. יש פה יצירה מדהימה ומה שאנחנו עושים בתנאים שיש לנו, זה ממש קסם. אני באמת בתקופה נהדרת, אבל עבורי זו לא הייתה דרך קלה, והיא עדיין לא. אבל אני רוצה לראות לאן הדבר הזה יוביל אותי ולאן אני עוד יכול להגיע".
