(צילום: ניצן דרור, עריכה: דינה מחפוץ)
עם "הומור של ילד בריון מפגר" (מילים שלה), תום יער פרצה אל חיינו בסערה והפכה את עצמה לאחת מהקומיקאיות הבולטות בישראל. אבל בהדרגה - גם אם האנרגיה והכישרון נותרו - חוסר הנחת הלך ודעך. עכשיו היא מרשה לעצמה ליהנות מהקריירה המצליחה, מבן הזוג התומך, מהתובנה שהיא יכולה גם להקשיב לפעמים, שהיא יכולה גם לשחרר. הטירוף עדיין קיים - קפצו למופע שלה באמפי שוני (24.5) כדי להיווכח עד כמה, או שתחכו בסבלנות לסדרה החדשה שלה ב־yes - אבל אין כבר מלחמה כל הזמן להצחיק, להיות חתרנית ואדג'ית. וטוב לה עם זה. פגשנו את תום יער מאחורי הקלעים של צילומי שער "פנאי פלוס" ושאלנו אותה על מערכת היחסים הפתוחה עם בעלה ("אנחנו מאוד אוהבים אחד את השנייה ושומרים על כבוד הדדי"), על "ארץ נהדרת" (לעשות סטנד אפ זה מצחיק, זה כיף") ועל המשקל שהשילה ("מגיעים למצב שאתה אומר לעצמך די, יש גבול לממתקים"). צפו בווידאו שבראש הכתבה.
ב"תום יער עושה בגרות", חבר שלך מהתיכון סיפר שהיית ג'קאס רצינית; נתת לאנשים להריח מיץ מפשעות, חשפת ישבנים, אכלת תירס והקאת אותו למען יראו ויריעו. כל זה נכון?
"אני משתדלת להצניע את זה שיש לי הומור של ילד בריון מפגר. כל מה שנאמר בסדרות המוקומנטריות שלי הוא בין הנכון ללא נכון. תמיד הייתי מאוד קיצונית. אני לא חושבת שאני לא דופקת חשבון, אני פשוט חיה. תמיד אומרים: 'יואו, איזה וולגרית', ואני אף פעם לא מצליחה להבין מה זה בעצם וולגרית. הראש שלי פתוח, ואני לא אומרת: 'שיט, יחשבו עליי שאני לא כוסית'. בשנתיים האחרונות חל שינוי; ירון, הבן זוג שלי, התחיל להגיד לי: 'אני מת שכל מי שמכיר אותך, יכיר את תום של הבית, אישתי'.
איכשהו, עם הטיפול הפסיכולוגי, גיליתי שאני יכולה לשבת עם חבר ולא רק לרדת עליו ולהצחיק; אני יכולה גם להקשיב, להגיד דברים חכמים, לשמוע מה שלום חברה שלי. וזה הקל עליי בצורה מטורפת, אני מרגישה שאני הרבה יותר משוחררת מאז. הטירוף קיים, אבל כבר אין מלחמה כל הזמן להצחיק. לקומיקאים יש בור עמוק בפנים והבור הזה רוצה כל הזמן להתמלא במחיאות כפיים, בתשומת לב ובצחוקים. הקומיקאים הכי טובים הם אלה שהבור שלהם לא מתמלא אף פעם, ולא משנה כמה הכרה הם יקבלו. אני מתחילה להרגיש לאט לאט שיש איזו נעימות ואני אומרת, וואלה, אני יכולה שנייה לעשות סופשבוע בכליל להסתכל על הטבע או להתמסטל בטירוף. זה סוג של תהליך התבגרות אמיתי. הבנתי שאני רצה למרחק ארוך ולא באתי להתפוצץ, וזה נייס".
לגמרי נייס. בגיל 31 הקומיקאית הכי אדג'ית בסביבה עומדת לעשות בסוף החודש את אמפי שוני, 'הקיסריה של האשכנזים' לדבריה, מול 1200 רוכשי כרטיסים משולהבים. וזו תהיה הפעם השנייה שלה. עכשיו, אחרי "ארץ נהדרת", הקמפיין המבריק לבזק וצמד הסדרות ב־yes, מעטים זוכרים אותה מערבי הסטנד אפ המחתרתיים שהעלתה באוזן בר בתחילת דרכה, כשהייתה רק בת 22 והרשתה לעצמה להדליק נאדים מול קהל של 20 היפסטרים.
"אמפי שוני הוא מקום עצום ומגניב שמיועד לרוב להופעות מוזיקה", היא אומרת, "ובסטנד אפ, כשאתה בא לבד ועירום, לוקח את המיקרופון ומזיז את הסטנד הצידה, יש בזה משהו מאוד מאיים. בספיישלים של קומיקאים גדולים שאני רואה בנטפליקס, פתאום נפתחת המצלמה ואת אומרת: 'וואו, באיזה מקום ענק הם'. יש משהו נורא יפה בלבוא למקום נקיה, רק עם הסטנד אפ, ולהתעלם מהעובדה שהוא עצום. אני מנסה לנרמל את הסיטואציה. בגדול, זו אני במשך שעה ורבע מתנהגת כאילו אני בבר בתל אביב, פשוט בענק. אני מארחת את ערוץ הכיבוד, הם חברים שלי והם האפי, גם מצחיקים וגם מוזיקה. מאז המופע הראשון בשוני הפכתי אותו על פיו, אני מורידה קטעים, מוסיפה, מחדדת ומעדכנת".
בר המזל שזכה ליהנות מפה הג'ורה המדובר הוא ירון סיון (33), בן זוגה בשבע השנים האחרונות. "יש לו אולפן ללימודי עברית מאוד מגניב וכבר די גדול בפלורנטין שנקרא 'אולפן בית'. לירון יש יד גדולה מאוד בקריירה שלי, רוב ההחלטות הנכונות נלקחו איתו. הוא איש מאוד מיוחד ומוכשר והוא עושה דברים ביזאריים, בדומה אליי. אנחנו מאוד אוהבים להיות ביחד ויש לי חברות שיגידו שאנחנו צריכים קצת לצאת אחד מהתחת של השני".
אתם חושבים על ילדים?
"לא יודעת עדיין. לפעמים אנחנו מדברים על זה עם שמות ולפעמים הוא חוזר מסוף שבוע עם חברים שיש להם ילדים ואומר: 'זה בחיים לא יקרה'. אנחנו משחקים על התפר. יש איזה קטע בישראליות, כששואלים: 'מתי אתם?', וזה נחשב לאסור או מעצבן או חטטני. לא אכפת לי שישאלו, אני עונה הכי בכנות שכרגע אני לא רואה לנכון. זה לא יגדיר אותי אם יהיו לי ילדים או לא. אם זה יקרה, זה יקרה ואם לא, אז לא, אין לי פה איזו תשובה פיקנטית".
לא רצית שנדבר על זה שרזית 16 קילו והפריע לך כשאנשים התעסקו בזה. למה, בעצם?
"השמנתי קצת בחזרה וזה נייס. בגלל שאת אישה וקומיקאית מצליחה שואלים אותך על הנראות, על המשקל, הריון וכאלה, וזה פחות מגניב בעיניי כי זה מנכיח את זה שאת אישה. אם הייתי צריכה להגדיר את עצמי, אז 'אישה' היה הדבר הרביעי, נגיד. קומיקאית, תל אביבית, ישראלית, אישה. ברגע שאת מוגדרת כאישה, זה מצייר את זה כמו משהו מוזר, איזו נכות. בואי, אני לא מתנהלת כאישה, אני לא חווה את עצמי כאישה, אני די יצור. כשירון ואני מדברים על ילדים, ואני אומרת: 'בן או בת?', אני שואלת למה אין עוד משהו באמצע. למה אין Z? נורא בא לי להיות המשהו האחר והרבה פעמים אני לא מרגישה אישה בשום צורה. אני לא אוהבת הגדרות של מגדר. אני בן אדם וירון בן אדם גברי ונשי ואנחנו נעים על התפר הזה. וברגע שאומרים, 'רזית', זה נשי ומעצבן".
