(צילום: ניצן דרור, עריכה: דפנה פלד איצקוביץ)
מחוברת לקהילה הלהט"בית בכל רמ"ח איבריה, אבל חושבת שבני הקהילה צריכים להביע יותר תמיכה במאבק הפמיניסטי; מבסוטה אש שבשנה האחרונה זכתה בסטטוס "אמא", אבל לגמרי מתפללת לתפקיד הבין־לאומי הבא; חושבת שמירי רגב היא תופעה חולפת, אבל מכבדת אותה על זה שהבהירה כי האומנות שייכת לכולם; לגמרי לא פוסלת הזרקת מילויים או ניתוחים אם יתחשק לה – כי וואלה, כל אחד צריך לעשות מה שסבבה לו – אבל בינתיים ניסתה רק פעם אחת. אניה בוקשטיין מככבת ב"המדובב" (yes ו־STINGTV) ממשיכה לפרוח ולרקוד בהצלחה על כל החתונות בעת ובעונה אחת. מכל הבקשות שמרואיין יכול היה לבקש, בוקשטיין (37) ביקשה רק דבר אחד: מראיין מהקהילה הגאה. "רציתי שנתייחס בשער הזה לטיימינג שלו", היא מסבירה, "ושנדבר עליו. אני חושבת ששיח בנושא הזה, עם בן אדם מתוך הקהילה יכול להיות עמוק יותר וחד יותר".
מעבר למוזיקה, מה מחבר אותך לקהילה בארץ?
"אני חיה ונושמת את הקהילה, היא לא זרה לי. אלו האחים שלי, החברים הכי טובים שלי, אלו שגדלתי איתם. אני באה מתוך מקום של התבוננות וגם המון הבנה מבפנים. כך מצאתי את עצמי על שער שהוא באמת חשוב, שער שיש לו אג'נדה".
למה זה כל כך חשוב לך?
"אני מכירה מבפנים את הקשיים ויש המון מהם. קשיים שקשורים לזהות ולהבנה שאתה לא כמו כולם. זה רגע של שבר. אתה צריך לצאת מול המשפחה, מול החברים ומול עצמך ואלו רגעים לא קלים. לפעמים אנחנו חושבים שאנחנו בתל אביב, ו'כולם כבר יודעים, כולם נורא פרנדלי', אבל מסביב לעיר הזו יש עוד עולם שלם של ילדים ושל נוער שצמאים לרול מודלס ושצריכים לדעת שזה לגמרי בסדר".
איך לדעתך אפשר להשיג את זה?
"החשיפה, הדיבור והשיח סביב חודש הגאווה והמצעדים - הם נורא חשובים. הקהילה צריכה להמשיך להשמיע את הקול שלה ולהיות מאוד ברורה בנוגע לזה, ואני כמובן לא מדברת רק על גייז, אלא בכלל, על נשים, גברים ומה שביניהם, על כולם. חשוב להמשיך ולתת לזה דגש, לחנך ולנרמל את כל הדבר הזה ולהפוך אותו לתקין, כי זה מה שזה. זאת המציאות".
המאבק לטובת הקהילה הגאה הוא לא המאבק היחידי שבוקשטיין תומכת בו, גם המאבק הפמיניסטי קרוב לליבה. "לפני כמה חודשים, הייתה הפגנה גדולה בכיכר רבין נגד האלימות כלפי נשים", היא מספרת, "אז כתבתי פוסט באינסטגרם וקראתי לגברים של הקהילה להגיע ולתמוך בנשים, בחברות שלהם, מכל המגזרים - ואני מודה שהייתה לי אכזבה. הם לא הגיעו. אבל כשהגייז מרימים מחאה, שהיא מחאה חזקה וצודקת מאוד, הנשים מתייצבות".
את מרגישה שיש חוסר הדדיות?
"אני חושבת שזה משהו שצריך לדבר עליו, ואני אומרת את הכל בהסתייגות ובזהירות - אבל כן, יחסי הכוחות בקהילה לפעמים משקפים את המציאות. זו שבה גברים עדיין חזקים יותר, וזה משהו שצריך לדבר עליו ולהציף אותו. אני חושבת שכל מי ששייך לקהילה ויודע מה זה להרגיש חוסר שוויון, צריך איפשהו להבין את הנשים. הנשים נאבקות לאורך שנים להיות במקום שוויוני מול הגברים; אנחנו עדיין שם וצריך שיהיו כאן שיח והבנה, כי בסופו של דבר כולנו שואפים לשוויון זכויות".
את הריאיון אנחנו מקיימים בדירתה החדשה בגבעתיים, כשאנחנו יושבים בסלון הבית וסביבנו פזורים הצעצועים של סשה - בתה הבכורה, שישנה בחדר הסמוך ומכתיבה מרחוק את ווליום השיחה. כמעט שנה עברה מאז הלידה, ואין ברקע סימן לטלטלה הרגשית שעברה על בוקשטיין באותה תקופה. "שלושת החודשים הראשונים שלי אחרי הלידה היו לא קלים", היא חושפת, "חודשים שאת בטירוף הורמונלי וחווה איזשהו שבר, את מבינה שאת לא אדם חופשי כמו שהיית רגילה להיות. ושוויון בטח שאין, כי יום אחרי הלידה בעלך מתלבש והולך לעבודה, כי הוא חייב. הרגשתי קצת שבורה בחודשיים הראשונים, הייתי בהלם מהעוצמה ומהדאגה, אבל זה עובר. אחרי שלושה חודשים זה משתפר".
איך הצלחת לחזור לעצמך?
"יש לי בעל (דותן ויינר - ד.א), הורים וחברים מדהימים! ובנוסף, אחרי 4 חודשים הגיעה לפה מטפלת וזה היה לייף צ'יינג'ינג. זו כמובן לא הייתה אותה שגרה שאני מכירה - בוא נגיד שאם פעם הייתי עובדת מ־8 בבוקר עד 12 בלילה, אז היום אני כבר לא שם. אני לא יכולה. אני רוצה להיות עם הילדה שלי ואני מחפשת את האיזון, כי זה שאת הופכת להיות אמא, לא אומר שאת רוצה להפסיק לחיות את חייך, ובטח שלא להפסיק להיות אומנית שיוצרת, מתקדמת ומתפתחת".
היה לך חשש שהקריירה תפגע בעקבות ההיריון והלידה?
"ברור! אמרתי לעצמי: 'אין, בדוק, איך שאני נכנסת להיריון אני מקבלת את התפקיד בחו"ל'. ותראה, לקח לי זמן להיכנס להיריון, כמעט שנה. הייתי כל כך במתח ממה שיהיה כשאהיה בהיריון, שלדעתי זה ממש עיכב אותי מלהיכנס להיריון. אבל מהשנייה שנקלטתי, לא חשבתי על זה לרגע. התמסרתי לתהליך ועדיין המשכתי לעבוד עד חודש מאוד מתקדם. ובסוף לא הגיע שום תפקיד!". היא צוחקת.
ועכשיו, אם יגיע תפקיד בחו"ל, זה עדיין בעייתי?
"למה שלא אוכל לעשות אותו? יש לילדה גם אבא, ויש בינינו חוק בלתי כתוב שאנחנו נותנים אחד לשני לעוף, ואנחנו כל הזמן מרימים אחד לשני. שנינו אוהבים עשייה ואוהבים לעבוד ולהתקדם. דותן כל הזמן נותן לי כוחות ואני נותנת לו. וזה שיש לנו ילדה עכשיו, לא אומר שזה הולך להיפסק - מי שצריך תמיכה יקבל תמיכה. לדוגמה, דותן עכשיו כל שבוע שני טס ללונדון ל־4 ימים. זאת אומרת שכל שבוע שני אני לבד עם הילדה במשך 4 ימים".
