(צילום: חגי דקל, עריכה: אסף אושי)
לא היה קל לאורי בנאי לשכנע את אביו, גברי בנאי, להצטרף אליו להופעות שמשלבות בין המוזיקה של המשפחה האגדית ובין הסיפורים מהעבר העשיר של בניה ובנותיה. אבל בסוף הוא הצליח וגם האח בעז הצטרף, ועכשיו הם חוגגים 250 הופעות. לרגל המאורע תפסנו את האב ובנו לשיחה על נוסטלגייה (אורי עדיין מתרגש כשאנשים מספרים לו שהתחתנו לצלילי "הזמנה לחתונה"), פוליטיקה (גברי על סמוטריץ': "יש לו גם שם כמו של סמארק"), שבט בנאי ("מאיר כתב את השירים היפים במשפחה"), והאופן שבו מדינת ישראל מזניחה את בניה המבוגרים ("שייקה אופיר מת בגיל 58 מזה שלא היה לו מה לאכול, הוא מת מצער").
"יש לי רעיון לשם לכתבה", אומר לי גברי בנאי בדרך לריאיון שנערך בדירה של אורי בנאי, בנו. "זה 'פנאי פלוס', נכון? אז 'בנאי פלוס'". יכולת הקופי המרשימה של בנאי האב, שממש השבוע חגג 80 קיצים, ניכרת גם במופע בידור מוזיקלי שכתב יחד עם שני בניו, אורי ובעז, תחת השם "אלה הם בנאי". המופע, ששזור בשירים מכל הזמנים ובסיפורי השושלת הבנאית, רץ בחמש השנים האחרונות ברחבי. לכבוד השמחה הזו התכנסנו בשכונה צפון תל אביבית, ובתוכנית האומנותית שני קולות של שני דורות מהמשפחה המורחבת הכי מפורסמת בישראל.
"המופע עלה די במקרה", מספר גברי, "כשאורי ביקש שאבוא להתארח באיזשהו מופע אחר שלו, שבו הוא סיפר על הילדות שלו, כדי שאני אספר איך הכל התחיל. בכל זאת, משפחה שלמה של שחקנים וזמרים. איך יכול להיות שמשפחה דתית עם שבעה בנים ובת אחת, ואבא ירקן בשוק מחנה יהודה בירושלים, הפכה לאחת המשפחות הכי ידועות בתיאטרון, בבידור ובמוזיקה בארץ?".
איך באמת?
גברי: "אז יש כל מיני תיאוריות. אני טוען שזה היה חבוי ומאשים את יצחק נבון, נשיאנו החמישי. נבון ואח שלי הגדול, יעקב, למדו ביחד בבית הספר והיו חברים. יום אחד נבון אמר ליעקב שיש חוג דרמטי של איזה שחקן מהבימה ושאל אותו אם הוא רוצה להצטרף אליו, ויעקב אמר כן. אני חושב שבעצם פה התחיל הסיפור של הבית הזה. הייתי אז ילד קטן, אולי בן 6, ופתאום התחילו לשמוע מוזיקה קלאסית בבית".
אורי: "אני אחדד את הדברים של אבא שלי. לפני בערך 10 שנים, פנה אליי שליח סוכנות יהודית מאריזונה אחרי שהוא ראה אותי מתארח בארץ במופע מחווה ליוסי בנאי. הוא ניגש אליי והציע להעלות בפני הקהילה מופע שיספר על המשפחה שלי. חודשיים אחר כך הגעתי לאריזונה עם גיטרה ומצגת שהכנתי מתמונות ומסרטונים, וסיפרתי את הסיפור המשפחתי שלי. ואז באתי לאבא וסיפרתי לו על המופע הזה ואיך אנשים מגיבים, ודיברנו על כך שגם בארץ הציבור הישראלי שכן מכיר את משפחת בנאי, עדיין לא מכיר את הסיפור המשפחתי. אין יום אחד שלא עוצרים אותי ברחוב ושואלים אותי: 'איך יכול להיות שיש כל כך הרבה אומנים במשפחה אחת? איזה תבלין סבתא שמה לכם בחמין שאתם ככה?'. אז באתי לאבא והוא התחיל לספר כל מיני סיפורים. אמרתי לו: 'אבא, אלה סיפורים יוצאים מן הכלל, בוא נופיע'. בהתחלה הוא אמר לי: 'לא, אני כבר לא מופיע, אני פנסיונר'. אמרתי לו: 'אתה מופיע והקהל רוצה לשמוע את הסיפורים האלה'. לקח זמן אבל הוא השתכנע, והתחלנו יחד לבנות את המופע הזה. שיפרנו, הרחבנו, בעז הצטרף אלינו ואנחנו בעצם נותנים את כל התגלגלות הסיפור המשפחתי".
גברי: "תל אביב הייתה אז רחוקה מאיתנו שנות אור. אמא שלי בכלל הייתה אנאלפביתית ואבא שלי ידע קרוא וכתוב רק מספרי התפילה. כשיעקב בא ואמר שהוא נוסע לתל אביב להיות שחקן, הם בכלל לא הבינו איזה מין מקצוע זה. הם ידעו פחח, קצב וירקן כמובן, כי לאבא שלי הייתה חנות ירקות שסבא פתח לו. ומה זה שחקן? אז האחים הגדולים התחילו עם זה והם היו נותנים לי להחזיק בשבילם את הטקסטים שהם היו צריכים ללמוד בעל פה. קראו לזה אז סקצ'ים".
אורי: "אבא זוכר עד היום איזה טקסט של אלתרמן על מחלת האן. נו מה אבא, לא תיתן לנו קטע קטן?".
גברי: "אתה עושה צחוק. אנחנו מופיעים ארבע-חמש הופעות בחודש בשביל הכיף שלנו. אני מאוד נהנה מההופעה, אני רואה את הקהל וזה דבר מאוד מוזר - הופעתי 36 שנה עם הגשש, מעולם אף אחד לא אמר 'מרגש'. אמרו 'מצחיק', אמרו 'יפה'. אבל על המופע הזה אני אומר, מה יש בו שמישהו בא ואמר 'זה נורא מרגש'?".
אז מה יש?
גברי: "לא יודע. הסיפורים, העניין הזה של אבא ושני בנים... תשמעי, בכל התקופה של המדינה הדי צעירה שלנו, הכרתי את סשה ארגוב, את וילנסקי, נסים אלוני, נעמי שמר, עופרה חזה, אסי דיין, פולי. כל אלה היום הם שמות של רחובות, ואלה אנשים שהייתי בן בית אצלם. ואתה אומר: זו חתיכת תקופה וחתיכת היסטוריה של המדינה, ויש לי חלק בעניין הזה. אבל בסך הכל זה מופע בידור. אנחנו שרים, אני מספר סיפורים מצחיקים, ואי אפשר להתעלם מ'גבעת חלפון' ומהמערכונים של הגשש".
גברי, כידוע, הוא שליש מהרכב הגשש החיוור האגדי, עם כבוד ורפרטואר של 40 שנה שמונצח לתפארת בפנתיאון הישראלי, לא כולל תקופת ה"תרנגולים" של נעמי פולני ולהקת הנח"ל. אורי, שיהיה בן 50 בחודש הבא (!) הוא מוזיקאי ושחקן, שהתחיל את צעדיו כבר בגיל 14 בצעירי תל אביב, כיכב ב"עניין של זמן" וב"פלורנטין" (שם עשה היסטוריה כשהיה שותף לנשיקה ההומוסקסואלית הראשונה בטלוויזיה הישראלית), הוציא אלבום בכורה שסיפק שני להיטים ענקיים ("פרפרים" ו"הזמנה לחתונה"), ועד היום משתתף, בין היתר, ב"בוסתן ספרדי" של הבימה עם מעל 2,000 הצגות. ובמילים אחרות, לא מפתיע שצמד הפרפורמרים המשופשפים האלה רשמו כבר 250 הופעות.
את השאלה "איך זה באמת לגדול כבנאי?" הוא נשאל אין־ספור פעמים. התשובה אינה שונה בהרבה מהתשובות של בן ארצי או של ליאור דיין לשאלות דומות. "בתור ילד אתה מתרגל שמזהים את אבא בכל מקום, ואתה מקבל יחס חם הרבה פעמים. מצד שני, אתה כל הזמן תחת זכוכית מגדלת", הוא אומר. "אתה רוצה ללכת בשבת לים עם אבא, ולא בא לו ללכת כי הוא יודע איזה גיהינום מחכה לו".
במופע שלכם - וגם אורי חוגג עכשיו 20 שנה לפלורנטין - יש התעסקות בהרבה תוכן נוסטלגי. אתם נוסטלגיים במהות שלכם?
אורי: "אני חושב שכולנו אוהבים נוסטלגיה. כולם אוהבים דברים שמזכירים להם תקופות. הרבה אנשים ניגשים אליי עם השיר 'פרפרים' שמזכיר להם את הטיול במזרח, או כאלה שנכנסו לחופה עם 'הזמנה לחתונה' וזה מרגש, כי מוזיקה מקשרת אותך לזמן, או לאירוע מסוים. במופע אנחנו שרים שירים של 'התרנגולים' ו'הגשש' משנות ה־60, ויש בקהל אנשים שזו התקופה שבה הם היו צעירים, שאז הכירו את האישה שלהם ואולי היום היא כבר איננה. והם ניגשים אלינו ואומרים: 'זה נורא ריגש אותי, החזרתם אותי לתקופה מיוחדת'. בתור בן אדם שאוהב מוזיקה ורואה את הכוח שלה, זה מאוד מחזק".
גברי: "אני חולם בלילה על הופעות עם הגשש וקורה לי בחלום שאני שוכח טקסט או משהו. המשמעות של המילה 'נוסטלגיה' היא התרפקות על העבר, ואנשים אוהבים להתרפק. יש לנו זיכרונות טובים. אני לרגע לא אומר שהייתי מוכן לחזור לגיל 30. פולי מת, אז אני יודע שלא נחזור לגשש. מהרגע שזה קרה, החלטנו שייקה (לוי - ש.ל.מ) ואני שאפילו לא נלך לכיוון חיפוש מישהו שיחליף כי אין מחליף לפולי, אז זה בכלל לא בא בחשבון. בסך הכל, אני חושב שהייתה אז יופי של תקופה ונהניתי מכל רגע".
גם היום, בגיל 80, לוי נהנה מהחיים ומהסבאות, מתגורר עם אשתו מהנישואים השניים בדירה נאה ברמת אביב, אח"מ בקפה של הקניון ונראה אייג'לס. הקאמבק הזה לבמה, מבחינתו, הוא בשביל הנשמה. "הציעו לי להשתתף בהצגות לא פעם ואמרתי שלא בא לי לקבל עוד פעם לוח הצגות ולנסוע כל יום ממקום למקום. במופע הזה אני עושה את מה שאני אוהב עם שני הבנים שלי שכיף לי איתם, מבלי שאף אחד יכתיב לי. אני מכתיב. אני אוהב את זה והקהל אוהב את זה, ואני חושב שזה הדבר הכי טוב".
רגע גברי, איזה מערכון של הגשש היה נכתב היום?
אורי: "90 אחוז מהחומר שהגשש כתבו אז, רלוונטי להיום". (מתחיל בחיקוי) "'מי שחזר מהשוק עם עודף מ־200 לירות, שיקום'. אז היום במקום לירות, זה שקל".
גברי: "הרבה פעמים מצלצלים אליי ונותנים לי קטעים של הגשש שאני כבר הספקתי לשכוח והם אקטואליים להיום. היה לא מזמן את הסיפור עם בנט שהוא שר החינוך ורצה להיות שר הביטחון. בזמנו, היה לנו מערכון שכל השרים מדברים על ענייני ביטחון. 'אני שמעתי ששר החינוך רוצה להיות שר המלחמה'. ועונה לו, 'שר החינוך ממתי מתאים לו שיהיה שר מלחמה?'. 'מתאים, הנה, כששר החינוך היה שר חינוך, היה חינוך?'. אומרים לו: 'לא', והוא עונה: 'אז אולי כשהוא יהיה שר מלחמה לא תהיה מלחמה'. כזה דבר. יש לנו שיר שנקרא: 'עובדים עלינו עבודה עברית'. או למשל, היה את זה במערכון 'אף אחד לא קם': 'מי שחושב שיוכל להקים ממשלה ליהודים בלי המפד"ל, טועה'. היום, אי אפשר להקים ממשלה בלי הדתיים, וגם לפני 40 שנה לא היה אפשר. בקיצור, מה שאורי אמר, כמעט שום דבר לא השתנה".
עמדותיו הפוליטיות של גברי מובהקות, כבר שנים שהוא מסרב להופיע ביהודה ושומרון, למשל. "לא רק אני, גם עם הגשש החלטנו שאנחנו לא מופיעים בשטחים כבושים", הוא מבהיר. וכמובן שגם אותו מייאש הרעיון של בחירות מועד ב'. "אף אחד לא רואה את זה כדבר טוב. שוב אותו סיפור, אלה החרדים. מי רצה להיות שר משפטים? סמוטריץ', יש לו גם שם כמו של סמארק. והוא רוצה להחזיר את דין התורה, לסקול! או מי שעושה משכב זכר, מות יומת. הם רוצים לחזור לתקופה ההיא של בית המקדש ולהעלות קורבנות? החרדים קובעים לנו דברים, אז אני אומר, לפחות אל תהיו פרזיטים. טוב, אני לא רוצה להיכנס לדברים האלה, אני באמת מיואש".
אורי: "אני בטח לא רוצה להיכנס לפוליטיקה, רק רוצה להפיץ אהבה בין כל בני האדם. 'אם נדע לאהוב', כמו בשיר של יוסי: 'יד נושיט לכושל, נרפא לכואב, ננחם לסובל...'".
