(צילום: אבי חי, עריכה: בן שכטר)
הוא עף על "דה וויס" (רשת 13) שבה הוא משתתף כמנטור, אבל לא מתפתל כשהוא נדרש להגיד על מתמודד משהו רע; חי על תמלוגים, אבל מרגיש שהרוויח את הזכות; חושב שהסרט על פרשת אייל גולן היה משדר מציצני, אבל לא תשמעו ממנו מילה לטובת המעשים שנטען כי עשה; מכיר חצי עולם ואשתו, אבל עדיין חולם על אהבה משלו. דורון מדלי, יצרן הלהיטים הגדול במדינה ואדם שמחולל פרובוקציות גם כשהוא ממש מנסה שלא, יושב לשיחה שבה, כרגיל, האמת שלו מגיעה ללא פילטרים.
דלת הכניסה שעליה מתנוסס השלט "מדלילנד" מובילה לדירה מעוצבת ברחוב הכי מבוקש במרכז תל אביב. על הספה הכחולה שלו יושב מדלי, נינוח כפי שהוא נראה מהמסך על הכס של "דה וויס" (רשת 13). בגיל 41, אחרי 20 שנים בביזנס, מכונת הלהיטים האנושית הזאת כבר משופשפת בריאיונות. השאלה מה זה בעצם "מדלילנד" ומתי הוא השמיש את המונח לראשונה, לוקחת אותו יותר מעשור אחורה: "הייתי עושה מסיבות ימי הולדת מאוד גדולות במועדון התיאטרון ביפו, לאלף איש מחבריי הקרובים, מה שנקרא", הוא נזכר. "זה היה הבית שלי מגיל 28 ואני מכיר המון אנשים, ופה ושם זמרים שהתחלתי לעבוד איתם באותה תקופה היו עולים לשיר, למשל עומר אדם וליאור נרקיס. המון דברים קרו במסיבות האלו והבנתי שאנשים מתחברים אחד לשני, זוגות יצאו משם נשואים והרבה שותפויות עסקיות באירוע שכולו אהבת חינם".
אהבת חינם לאלף איש, זה בחינם?
"כולם רצו להיות חלק מזה ועזרו, ואם הייתי רואה שזה נהיה יקר מדי אז היו משלמים 20 שקל בכניסה. היו שם שטויות של ילדים; קרמבו, טופי, פוקצ'ות ומלא ממתקים - אני מאוד אוהב את העניין של יום הולדת, כיף, שמחה וריקודים. ואז את כל השירים השמחים שלי התחלתי לכתוב על המסיבות האלה. 'הופה', 'מהפכה של שמחה' ו'היא רק רוצה לרקוד'. בשנה השנייה או השלישית כבר רציתי להמציא שם למסיבות האלו, ואז התחיל פסטיבל 'טומורולנד' שהיה מאוד מדובר. אז אמרתי: 'מעולה, נקרא לזה מדלילנד'. ביום שאחרי היו אמרו לי: 'וואו, איזה מדהים שאפשר לשמוח ככה, גם בלי סמים'. לפני עשר שנים זה עוד היה לגיטימי, היום אין שמחה בלי הרבה מאוד סמים. ואני בן אדם מאוד תמים, לא היה לי מושג מה קרה בעולם בזמנו, היום אני כבר יודע".
"כל החיים אני שותה רק מים והייתי מסתובב במסיבה עם בקבוק מים, ואנשים היו בטוחים שיש לי שם משהו. לא הבנתי על מה הם מדברים. אני חושב שאנשים קיבלו הרבה השראה שבאמת אפשר לשמוח ללא הפסקה, רק ממוזיקה, ומאנרגיה ומחיבור בין אנשים. אנשים היו מחכים למסיבה ממש כל השנה. עד שבגיל 38, שזו הייתה המסיבה האחרונה והיא עלתה על גדותיה, בגלל הכניסה החופשית ושלא היו רשימות בכניסה. אני לא מאמין בסלקציה, זה נורא בעיניי. אז המקום היה צר מלהכיל, והרבה אנשים יקרים לליבי נשארו בחוץ. ובפנים היו המון אנשים שאני לא מכיר ואז הבנתי שזה מפוספס וצריך לעצור רגע. הנחתי לזה, ובינתיים מה שסיפק אותי כתחליף הייתה הידיעה שאני נמצא עם השירים שלי בכל השמחות של ישראל. שנתיים אחרי זה הגיעה הזכייה באירוויזיון ועשינו את החגיגה בכיכר רבין, ומי שהיה במדלילנד אמר: 'הנה המדלילנד גדל ל־50 אלף איש'. עכשיו ימי ההולדת שלי הרבה יותר מצומצמים, בין 100 ל־300. זה מצומצם, אל תצחקי".
עם אילו מטרות הגעת לתוכנית כמנטור?
"קודם כל לעשות פאן וטלוויזיה טובה, שזה שונה מטלוויזיה קשוחה ואלימה כמו 'האח הגדול' ו'הישרדות'. אחת מהסיבות שהחליטו לרענן את המנטורים ולהביא אותי - וזה היה רעיון של שלומי - הייתה כי הבינו שהפורמט צריך להשתנות ולהתאים את עצמו לזמן החדש של הטלוויזיה. אם נישאר נורא רציניים סביב המוזיקה והמתמודדים זה יכול להיות פחות מעניין, ואם נעשה כיף ונהיה משוחררים בינינו, נריב עם קריצה, הומור ועקיצות, ואם לפרגן אז בענק, ולשיר וליהנות ביחד. אי אפשר לסמוך יותר על מתמודדים, בעוד בטלוויזיה של פעם, מתמודדים היו כל העניין. למשל, אסי ורותם ב'הכוכב הבא' הם ממש מרכז העניין. וגם אצלנו כל העניין הוא במנטורים; מי המנטור שינצח, איזו נבחרת תנצח".
עוד עובדה שמלבה את השמחה אצלו בלב היא שמדלי הוא היוצר־שאינו־זמר הראשון בעולם, שיושב על כיסא "דה וויס". "לפי הפורמט העולמי, המנטורים חייבים להיות סופרסטארז", הוא מסביר, "אנדמול ישראל (החברה המפיקה את התוכנית - ש.ל.מ) הייתה צריכה לקבל אישור מיוחד מאנדמול אירופה כדי להביא אותי, ובאמת הקלף היה שאני זוכה אירוויזיון וכותב המון להיטים. כשנציג היוצרים נמצא על הכיסא הזה המשמעות היא מאוד גדולה כי פתאום הסיפור קצת משתנה. יש פה יוצרים מאחורי הקלעים עם הרבה משמעות וגם להם יש המון סיפורים לספר".
יש משהו בעמדת השיפוט של זמרים שהם נורא חייבים לשמור על עצמם", הוא ממשיך לנתח בשטף דיבור גואה, "הם לא במגרש הביתי שלהם, מה שלי מרגיש מאוד נוח כי המון שנים עבדתי בטלוויזיה, ואני יודע איך עושים את זה. זמרים לא יודעים לשבת ולהעביר ביקורת, הם כביכול במצב של המתמודדים. הפעולה עצמה קורעת להם את הלב, אני יכול להגיד בעיקר על שלומי, אין דבר שיותר קשה לו מלהגיד משהו רע למישהו בקול רם מול כולם. ממש לא נעים לו ורואים אותו מתפתל. ואני ההיפך הגמור ממנו, מאוד קל לי. הרבה פעמים שאלו אותי: 'איזה שופט אתה? הרע?' ותמיד עניתי שאני לא מבין את השאלה כי אנחנו הולכים להיות שלושה חודשים על הכיסאות האלה, אז אני לא יכול לייצג תכונת אופי אחת. אני בן אדם, אני הכל, אני רע, טוב, גם שמח, גם עצוב".
הוא התחיל את הקריירה שלו בגיל 20 וקצת, בתור עוזר במאי בלהקות מחול כמו "בת שבע", ובהמשך מונה למנהל הפקה אומנותי ב"כוכב נולד" במשך 4 העונות הראשונות, כשהיא עוד הייתה בשיא הרייטינג שלה. מדלי המשיך את פועלו ב"אייל גולן קורא לך", מילא שורה של תפקידי בימוי, ובמקביל כתב והלחין שירים בעיקר לזמרים איי-ליסטים מהז'אנר הים תיכוני, ותרם 3 שירים לאירוויזיון - עד שבשנה שעברה הוא הביא את האירוויזיון לתל אביב עם "טוי" שכתב לנטע ברזילי, והפך לשם ששגור גם בפי מי שלאו דווקא בקיא באנשים שמאחורי הקלעים של התעשייה. וכמה כל זה שווה בכסף, אתם שואלים? ובכן, בואו ניתן למדלי לענות: "כל שיר מניב מאות אלפי שקלים. אני חי על תמלוגים, אבל באותה נשימה אני תמיד אומר בהרצאות או בשיחות עם יוצרים, 'גט אה ג'וב'.
אני בן 41 ועד לפני 3 שנים עבדתי כמו משוגע והיו לי משכורות ותפקידים בכירים בכל מיני פרויקטים, עבדתי בתעשייה הזאת מכל האספקטים שלה; מהטלוויזיה ועד ניהול בית היוצר של אקו"ם. לפני 3 שנים קיבלתי את ההחלטה שהכסף מהתמלוגים מספיק לי. אני רווק שחי בדירה שכורה בתל אביב. במשך 15 שנה עבדתי 7 ימים ולילות בשבוע, זו עבודה לא שפויה וזה לא מקצוע של אנשים שפויים. אז מיציתי באהבה גדולה, ועכשיו בא לי ליהנות מהחיים. עשיתי עבודה מאוד טובה, הגעתי לרפרטואר מאוד גדול, זה עסק. אבל עם כל הכבוד לשירים, הזמרים לוקחים על הכתפיים שלהם את השירים. אנחנו בקזינו, רק מהמרים כל היום, אז השאלה היא איפה אתה משחק. אם יש לי שיר מעולה, הוא ילך לעומר כי עומר אדם זו פוליסת ביטוח".
גל אוחובסקי כתב עליך שאתה איש הפופ החשוב של ימינו והשווה אותך לאהוד מנור. ואז יצאה כתבה מנומקת ב"הארץ" ונכתב שם שההשוואה למנור מופרכת ומביכה. ובאופן כללי, לא פעם אתה מואשם ביהירות. איך זה גורם לך להרגיש?
"קודם כל אני שמח שיש דיון ושזה מעורר משהו. אהוד מנור יש אחד ולא יהיה כמותו לעולם. תופעת 'האהוד מנור הבא', 'הזה הבא' שיש בישראל, אני לא מעוניין בה, אני מעוניין להיות אב טיפוס ואני חושב שאני גם אב טיפוס. גל אוחובסקי, אם אני זוכר נכון, השווה אותי אליו במובן של המעורבות מאחורי הקלעים כי הוא מכיר את שנינו. וזה עניין אותי לקרוא, מכיוון שאהוד הוא מורי ורבי. התפקיד שלנו הוא לא רק ליצור את המילים והלחן, אלא גם ליצור את המציאות. אני לא מתרגש מביקורת כי אני לא עושה מוזיקה בשביל המבקר של עיתון הארץ, וגם לא לאוחובסקי ממאקו. זאת אומרת, לא לחיוב ולא לשלילה, ולכן אני מתייחס לזה כאל שווה ערך".
"הנה מישהו אומר משהו טוב ומישהו אומר משהו לא טוב בצורה מנומקת ורהוטה ולא בהשפלות ושיימינג, דיון תרבותי שאני שמח עליו. אני מנסה כמה שיותר לפורר את הצורך בלתת ציון למוזיקה, זה לא התפקיד שלה בעולם. הביקורות האלה חולפות, גם הריאיון שאנחנו עושים עכשיו. השירים נשארים וזו שרשרת החסינות שלי. האיש שכתב עליי לא מכיר אותי, הוא מכיר את הדמות, את המשורר, הפזמונאי דורון מדלי. עם המדלי אפשר לשחק בכיכר העיר, לצלוב אותו, לשחוט אותו, הכל אפשרי. את הדורון תשאירו לי, לחבריי ולמשפחתי. צריך לעשות את ההפרדה הזאת בשביל הבריאות הנפשית".
בגיל 25 הוא החליט לצאת מהארון. "תמיד הייתי הומו, פשוט הייתי בארון כי לא היה אף אדם כמו עברי לידר ודורון מדלי שמדברים בתוכנית בפריים טיים על הומוסקסואליות. כשהפקתי ב'כוכב נולד' הייתה שמועה גדולה שהתפרסמה בוואלה, שאני והראל סקעת מנהלים רומן, בלי השמות שלנו. וזה בעצם עזר לחברים לשאול אותי שאלות, ואמרתי: 'יאללה, נגיד את האמת'. זה לא הפתיע אף אחד. לי ולסקעת לא היה רומן, היינו חברים טובים ונשארנו עד היום".
מה עם זוגיות? מישהו להביא להורים?
"עוד לא הייתה לי זוגיות. ואני בוחר לדבר על זה בתוכנית כל הזמן, כשנסרין ואני רבים על אותו מתמודד כדי למצוא חתן. אין לי מושג למה זה לא קרה. קרו לי המון דברים אחרים בחיים. הרבה שנים הרגשתי שמשהו באינסטינקט שקיים בין שני בחורים לצורך רומנטי ולא לצורך מיני בלבד, לא קיים אצלי. אני כן מתחבר להמון אנשים והלב שלי מאוד פתוח. יכול להיות שמשהו חסר בשיפט בין ההמוניות, המדלילנד הגדול, לבין האחד על אחד. אני עובד על זה הרבה שנים ומנסה ולא מתבייש להגיד את זה בקול רם. גם בזה אני אוהב לשבור סכמות כי כולם בטוחים שיש פה תור בחוץ".
אתה יוצא לדייטים?
"כדי לצאת לדייטים צריך שמישהו ירצה לצאת איתי לדייטים. בשנתיים-שלוש האחרונות אני לא באפליקציות למשל, לא הרגשתי שזה מקום שהביא לי דברים טובים חוץ מסקס כמובן. זה ממצה את עצמו. אני נמצא הרבה בחוץ, אני לא מסתגר בבית, ויש מצב מאוד גדול שכשיגיע הבן אדם זה יהיה נורא ברור שזה הוא. דייט זה לא פורמט כיפי בעיניי, זה כמו ריאיון עבודה זוגי. אני מעדיף זרימה של דברים, לפגוש בן אדם באירוע, או דרך חברים. החלום הגדול הוא למצוא אהבה".
חושב על אבהות?
"נכון לעכשיו ומכיוון שאני מגדל המון ילדים מסביבי כדוד רשמי או לא רשמי, אני לא מרגיש צורך בגידול ילדים. אני חושב שילד צריך להגיע לתוך בית חם ואוהב שיש בו יותר מבן אדם אחד. אולי זה מגיע מזה שאני ילד להורים גרושים. הבית שהיה לי בגיל 13 התפרק, וזה משהו מאוד עוצמתי ומטלטל בחיים. אז נראה לי שאין לי את הצורך האגואיסטי להביא ילד כדי לשמר את השושלת. אני חושב שמתוך מה שאני עושה בחיים, המורשת שלי נמצאת בכל מקום".
מילה על פרשת אייל גולן.
"האמת היא שאני לא קשור לזה בכלל, אבל אני מאוד עייף מהרדיפה אחרי אייל. אני לא מעורה בפרטים, אבל נכון שהמשטרה החליטה לא לפתוח את התיק? אז אפשר לסיים את הנושא, לא? זה (התוכנית "פרשת אייל גולן" של אורלי וילנאי וגיא מרוז - ש.ל.מ) היה משדר מציצני, שנועד מעל הכל להשיג רייטינג. אני חושב שהגיע הזמן שהנושא בין גברים לנשים יטופל מזוויות קצת יותר עמוקות ומעוררות מחשבה. גם אין לי סבלנות לאישה 'החזקה', אורלי וילנאי, שיושבת ומציגה נשים 'חלשות' - כל המשחק הזה בין חזק לחלש - שחררו. מתי נפסיק לרחם על כל בחורה ונגיד: 'היא מסכנה?'".
