לירון פנאן (41) היא הנציגה הנשית הישראלית היחידה שלנו ב־NBA ומנהלת מחלקת פיתוח שחקנים וסקאוטינג בין־לאומי של קבוצת ה'קליבלנד קאבלירס'. את תפקיד הסקאוטינג קיבלה ממש לפני כחודש, העלאה בדרגה שהגיעה אחרי פחות משנה בתפקיד הפיתוח. זה תפקיד יוקרתי, שעדיין לא הוכרז עליו באופן רשמי ופנאן היא האישה היחידה בכל ה־NBA בתפקיד זה. הקידום הזה הגיע גם עם העלאה במשכורת של כמה אלפי דולרים, שאפילו לא הייתה צריכה לדרוש.
"אין לי תקרת זכוכית. רמות השכר שאני יכולה להגיע אליהן ב־NBA מאוד גבוהות. הכוונה שלי היא להגיע תוך שלוש-ארבע שנים למשרת מנכ"לית קבוצה, ושם אני יכולה להרוויח בין מיליון לחמישה מיליון דולר בשנה. אני רואה את המשכורות של חברים שלי בארץ ואת התקרה פה, וזה מאוד מוגבל".
הכסף הגדול מגיע גם עם אחריות גדולה, ושגרת עבודה תובענית מאוד. פנאן אחראית על קבוצת הבת של קליבלנד, קנטון צ'ארג', שהיא קבוצת השחקנים הצעירים, פרוייקט דגל מושקע, עם שחקנים שחלקם הם בחירות מאוד גבוהות בדראפט ה־NBA. קנטון נמצאת כשעה מקליבלנד וכחלק מתנאי העבודה שלה, לפנאן יש שתי דירות שכורות, אחת בקליבלנד ואחת בקנטון והיא מחלקת את חיה ביניהן, מלבד הטיסות התכופות שהיא עושה עם השחקנים למשחקי החוץ.
"יש תוכנית מאוד מדוקדקת איך לגדל את השחקנים האלה, ואני אחראית עליהם. יש להם תזונאי, צוות רפואי, פסיכולוג, פיזיותרפיסטים, מומחה לרשתות חברתיות, מומחים כלכליים, מומחים למובילות בקהילה, ואני אחראית לכל הדברים האלה. רוב השחקנים בקבוצה בני 30-19 ואני אחראית עליהם, קצת כמו אמא. הרעיון הוא לעשות איתם עבודה מספיק טובה כדי שהם ישארו בקבוצה. אני כל הזמן על הקו ביניהם לבין קליבלנד וטסה למשחקי קבוצה גם איתם וגם עם קליבלנד. אני כל הזמן בנסיעות. כל שבוע-שבועיים אני על מטוס. אם זה עם קליבלנד אז זה במטוס פרטי של הקבוצה, ואם זה עם קנטון אז בטיסות מסחריות, אבל תמיד ביזנס".
איך נראה סדר יום שגרתי שלך?
"אין לי שגרה, העבודה ב־NBA מסביב לשעון, אין חגים ואין וויקנדים. רק כשמסיימים את העונה מרגישים את הוויקנד. אם את רוצה יום טיפוסי, אז אני מתעוררת בדירה שבקנטון, מגיעה למגרש בתשע, נכנסת למשרד שנמצא מאחורי המגרש ועוברת על מיילים שוטפים. באזור 11-10 מתחילים להגיע השחקנים ולכל אחד יש את הבקשות שלו. אחד לא מרגיש טוב, ולשני צריך לטפל בביטוח ואת זה צריך לשלוח לפיזיותרפיסט. אחר כך יש אימון של שעתיים וחצי שבו אני צופה ובודקת איך הם מתקדמים. בצהריים יש ארוחה קבוצתית במסעדה. אנחנו דואגים שהם יאכלו בריא, אני לא 'אמסטף' עליהם אבל אני דואגת לקחת אותם למסעדות עם אוכל בריא. אחר כך אני ממשיכה לעבוד, ובארבע-חמש אסע לקליבלנד, אגיע ישירות למגרש, אשב עם הצוות המקצועי ואצפה באימונים. בשבע וחצי מתחיל משחק וכל הצוות יושבים יחד בתא עבורנו ומנתחים את המשחק. אחר כך יש פולו-אפ קצר עם השחקנים, וזהו. היום שלי נגמר בערך ב־23:00 בלילה".
מטורף!
"ויש ימים הרבה יותר מטורפים. לפעמים אחרי כל זה תהיה גם טיסה למשחק חוץ של יום למחרת. הייתי בכל חור בארה"ב, חורים שלא שמעת עליהם. אין לי שבוע אחד שדומה לשני, אני לא תמיד יודעת איפה אשן באותו לילה והחורף שם מגיע לטמפרטורות של מינוס 25 מעלות, תמיד יש איתי בגדים באוטו ואיזה שני מעילים חמים, לכל מקרה שלא יהיה".
כולנו התוודענו לסיפור של אביה מוני פנאן, באוקטובר 2009. במשך שנים פנאן היה אחד מסמלי קבוצת מכבי תל אביב. כמנהל הקבוצה, תפקיד התנדבותי, הוא הקדיש זמן ומשאבים רבים לדאגה ולטיפול בצורכיהם של השחקנים ומתן יחס אישי ומשפחתי לכל אחד מהם, ובשל כך היה לדמות נערצת על ידי שחקני הקבוצה לדורותיהם. כשנה לאחר פרישתו, התאבד בתלייה בביתו שברמת אביב. מייד לאחר מותו התפרסם בפרשה שנקראה "בנק פנאן", כי עסק בהשקעת כספים של לקוחות, רבים מהם מתחום הכדורסל, ונקלע בעקבות זאת לחובות כבדים. לירון, שתמיד גדלה ברווחה כלכלית ואביה תמך בה עד יום מותו, נותרה ביום אחד חסרת כל.
"בשבעה לקחו לנו את המכוניות, וגם את הבית איבדנו. אבא שלי רשם את הבית שלנו על שם חבר שלו לצורכי מס. אחרי המוות שלו, הבן אדם בא ואמר שהוא השקיע אצל אבא שלי סכום מסוים, גבוה בהרבה מהסכום שהוא באמת השקיע. אמא שלי התווכחה איתו ובגלל שהדירה הייתה על שמו בטאבו, הוא פשוט מכר אותה. זה מישהו שהיה חבר של אבא שלי ארבעים שנה, והוא לא היה היחיד. הרבה חברים נעלמו וגם עשו דברים לא יפים".
אז הטראומה הייתה כפולה. גם לאבד אבא וגם לאבד כל מה שיש לך.
"נשארנו בלי כלום. אמא שלי נשארה בלי בית ועד היום חיה בשכירות. לא קמתי אחרי השבעה ואמרתי 'הכל יהיה בסדר'. במשך שנה אמרתי לעצמי כל יום 'אני רק אעבור את מחר וזהו'. רק רציתי שיהיה לנו כסף לקניות בסופר, רק לדאוג שאח שלי ואמא שלי יהיו בסדר. הסיפור לא דעך, התקשורת התעסקה בזה המון זמן, זו לא הייתה טראומה כפולה, אלא טראומה מכופלת".
היה גם את העניין שלא האמנתם שהוא באמת התאבד.
"אני כל הזמן האמנתי שהוא התאבד. בדקתי הכל, ואף אחד לא יכל להיכנס ולצאת מהבית. לאמא שלי היו ספקות. ברור שלקח זמן לעכל את זה כי אבא שלי היה חיובי ומלא שמחת חיים, אוהב את החיים, ואם הייתי אומרת לעצמי שהוא אי פעם יתאבד, לא הייתי מאמינה. הייתי ילדה של אבא, עבדתי איתו במכבי, והייתי מאוד קשורה אליו. הוא הגיע לנקודת חנק מבחינה כלכלית וזה מה שגרם לו לעשות את מה שהוא עשה. אני חיה עם זה יום יום, אני מתגעגעת וכואבת, אבל למדתי לחיות עם הכאב".
והיית חייבת לצאת מאזור הנוחות שלך.
"נכון, היו לי חיים מאוד נוחים. הוא תמיד דאג לי. אני חושבת שזה שהוא נפטר ונשארנו בלי שום דבר, זו הייתה הברכה שלי. גרם לי לאמביציה שיש לי היום. אם היינו נשארים בלעדיו ועם הרבה כסף, כנראה הייתי מתחבאת בשמיכות עד היום. כשיצאתי מהשבעה הבנתי שאין לי ברירה ושבוע אחרי זה כבר יצאתי לעבוד ב'גלינה' עם נדב שצר (דמות מוכרת בחיי הלילה של ת"א). אני ואחי צעירים, נותרנו בלי חסכונות אבל בסך הכל זה כמו כל צעיר כמעט בתל אביב, אמא שלי היא זו שבאמת איבדה את הקרקע מתחת לרגליים והתחילה לעבוד כמדריכת פילאטיס אחרי הרבה שנים שלא עבדה".
היא גם תבעה את מכבי תל אביב, ובסופו של דבר הפסידה.
"נכון, אבא שלי היה שם מעל 20 שנה בתפקיד התנדבותי וכשאבא שלי נפטר היא נפגשה עם ההנהלה באופו מאוד נאיבי כדי לקבל עזרה והם מאוד פגעו בה. היא מצאה שהחוק אומר שגם אם אתה מתנדב מגיעות לך זכויות סוציאליות ותבעה אותן והתביעה נדחתה. זה שהשופטת עבדה בעברה במשרד של שמעון מזרחי - את חושבת שזה קשור? ביקשנו להחליף אותה, אבל לא הסכימו לנו".
יש בך כעס על מכבי?
"לפני עשרים שנה מכבי היו כל עולמי, זה כבר לא ככה. כל הכעסים שהיו בי כבר אינם. אני שמחה שהם מצליחים בגלל שאחי הוא מאמן הכושר שלהם, אבל ההתנהלות שלהם אחרי המוות של אבא שלי לא הייתה תקינה. הם היו צריכים לחבק את המשפחה ולא להתנער ממנה. מזל שהעשייה ריפאה אותי".
מסלול הקריירה של פנאן החל בגיל צעיר מאוד. כבר בתור נערה היא הייתה סלקטורית במועדונים נחשבים ("הייתי אימת תל אביב"), ובהמשך גם שותפה במועדונים כמו "גלינה", "אוטו" וה"קוואן" בהרצליה. לימודים לא כל כך עניינו אותה ("עברתי מלא תיכונים, לא הייתה לי סבלנות ללמוד") ואחרי הצבא נסעה לארה"ב ולמדה ב־NYU תואר ראשון בניהול ספורט. היא מימנה את עצמה בעבודה בקונסוליה וגם כסלקטורית וכיחצנית במועדוני ניו יורק (הסופר פאואר שלי היה הקשר עם הכדורסלנים, אני הייתי מביאה אותם למועדון") ובגיל 25 חזרה ארצה לעבוד במכבי.
"תמיד אהבתי כדורסל, גדלנו עם זה בבית וזה היה הוויב. שש שנים עבדתי שם עד שהרגשתי מיצוי. שם הכרתי את עומרי ונהיינו חברים. כשהוא פיטר את הסוכן שלו וחיפש סוכנות בארה"ב הוא ביקש שאני אעזור לו ובאופן טבעי התחלתי לנהל אותו. ככה התחלתי לנהל שחקנים ופתחתי עם עוד שותף סוכנות שחקנים. הצלחתי והרווחתי יופי של סכומים, ייצגתי את עומרי כספי במעבר שלו ל־NBA והייתי אמורה לחיות ברמת חיים מאוד גבוהה, אבל היו המון הוצאות של נסיעות, ומאוד קשה להיות עצמאית בארץ עם חוקי המס, גיליתי שאני בקושי מסיימת את החודש. עכשיו כשאני שכירה בארה"ב, אני מבינה כמה זה יותר נוח. כסוכנת שחקנים הייתי כל היום מהנדסת ומתחמנת ודוחפת, ושם אין לי את זה. הכל מסודר וברור. את צריכה משהו? נותנים לך. להיות שכירה ב־NBA זה מאוד משתלם, יש ביטוח רפואי טוב, תנאים טובים, העלאות שכר. יש לנו בעלי קבוצה טוב ונדיב. מטבח שף שמכין לנו בוקר צהריים וערב. זו תרבות ארגונית שמבינה שהאדם הוא הדבר החשוב לארגון".
אז איך לירון מהבלוק מגיעה לעבוד בקבוצת NBA?
"אני מעולה בנטוורקינג, אני עושה את זה מגיל חמש. כל קיץ נסעתי לעבוד בסאמר ליג ויצרתי קשרים וככה הכרתי מנכ"לים של קבוצות. כניסתו של עומרי ל־NBA נתנה לי דחיפה כי הכירו אותי כמנהלת האישית שלו והוא עבר בין קבוצות, גם העזתי לבקש להתראיין לעבודות האלו. אני לא ביישנית, וגם אם לא נתת לי להיכנס מהדלת הראשית, אני אבוא מהצד".
את אישה בעולם גברי מאוד. איך מקבלים אותך?
"היום ב־NBA יש כבר נשים בהרבה תפקידים, אבל להיות סקאוטרית זה בהחלט פורץ דרך. יש לי בוסים מדהימים וליברלים שמאמינים בי. בארץ הרגשתי הרבה יותר שוביניזם. בתור סוכנת שחקנים הסתכלו עליי כילדונת והיו לי הרבה היתקלויות לא נעימות. שם אני לא מרגישה את זה".
איפה בכל זאת את נתקלת בקושי בחיים שם?
"השלתי 40 קילו ממשקלי בעשור האחרון ובתוך הקרב הזה אני חייבת להתאמן ולשמור על התזונה. באמריקה זה מאוד לא פשוט, אני מסיימת לעבוד מאוד מאוחר, ובא לי לחטוף לפה משהו מהיר וזמין. יש לי סניף של "צ'יק פילה" ממש מתחת לבית וזה נורא מפתה. האוכל מפתה ומשמין שם, אין מה לעשות".
בארבעת החודשים האחרונים אוחזת פנאן בחבר כדורסלן, בן 32, ממוצא אפרו אמריקאי, במקור מסנט לואיס, ארה"ב. עכשיו הוא איתה כאן, רגע אחרי שבילו יחד עשרה ימים בווגאס. הוא סיים עונה בקבוצת כדורסל סינית ומחכה לדעת מה יקרה איתו בעונה הבאה. בינתיים גר באל.איי, היא בקליבלנד. העתיד לגמרי לא ברור, אבל את פנאן לא תראו מתרגשת מזה לרגע.
"בעשור האחרון כל הגברים שיצאתי איתם היו זרים וחתיכים, יש לי רפרטואר של חתיכים. הם לא ישראלים והרבה מהם גם היו אפרו אמריקאים. איך אחי אומר לאחייניות שלי? "רוב הסיכויים שיצא לכם בן דוד אדון שוקו". הכרתי אותו דרך RAYA שזו אפליקציית היכרויות סגורה לאנשי עסקים ולסלבס. אני הייתי בקליבלנד, הוא בסין. התכתבנו חודשיים לפני שיצאנו"
את גדולה ממנו ב־9 שנים.
"פער גילים אף פעם לא היה בעיה בשבילי. יצאתי עם בני 27 ובני 50. אני נורא לא שגרתית בשום דבר וגיל לא משחק אצלי תפקיד. מה שמשחק אצלי תפקיד זה מי יכול להכיל את אורח החיים שלי. הקריירה שלי במקום הראשון ויש לזה מחיר מסוים. אני בת 41, בלי בעל ובלי ילדים. שנים הייתי עסוקה בעשייה ולא עניינו אותי מערכות יחסים. אני לא צריכה גבר בשביל כסף, אני לא צריכה גבר בשביל ליהנות ואם זה לא פרקפט פיט, אז בשביל מה? אין לי סבלנות"
וזה משהו שאת רוצה בכלל?
"נישואים פחות מעניינים אותי, אבל ילדים כן. אני חושבת על זה הרבה. אני רוצה להיות מספיק יציבה כלכלית קודם, כדי שהקריירה שלי לא תפגע. הרעיון הוא שעוד שנתיים-שלוש אני ארוויח מספיק כדי שאוכל להרשות לעצמי אופר שתבוא איתי לכל מקום, שתהיה איתי בכל הטיסות, וככה אני אוכל לקחת חודש חופש אחרי הלידה ולהמשיך כרגיל. יש לי חברה קרואטית שהיא מנהלת שיווק עולמית של אדידס וככה היא עושה. אני נורא פרקטית, אני פשוט מחכה לנקודה שבה זה יהיה אפשרי"
ובארה"ב יש פחות לחץ מאשר פה?
"שום דבר לא נוגע בי. יש את כולם ויש אותי. בטח ובטח אחרי מה שעברתי עם אבא שלי, שום דבר שיגידו לא יערער אותי. אין לי תקרה ואין לי מגבלות. כשאני ארצה זה יקרה, אני בטוחה בזה . אם אני אלד או אאמץ, לא חשוב".
אל תנסו לדבר עם פנאן על "שקרים קטנים גדולים" או "משחקי הכס". את כל זמן הצפייה שלה היא משקיעה במשחקי כדורסל.
"אני כל הזמן רואה משחקים, סין, אירופה, ג'י ליג, הכל. פעם בשנה יוצא לי לראות סדרה. זה המקצוע שלי, אני צריכה לאתר שחקנים טובים ולהביא אותם אלינו, אז אני גם נוסעת לראות אותם. לפעמים הם יודעים שאני באה ולפעמים לא. בארץ היא דואגת לפגוש את חברי הילדות שלה, שנשארו איתה לאורך כל הדרך. "ללי שפירא ושמרית הלל מ"MKR" הן חברות, יעל גולדמן הייתה איתי בצבא ואנחנו נפגשות לצהריים, עומרי ואני עדיין חברים מעולים וכל שחקני הכדורסל חברים טובים שלי".
ובחו"ל, יש חברים סלבס?
ג'רמי פיבן, שאני ועומרי הבאנו אותו גם לביקור בארץ וטריסטן תומפסון, האקס של קלואי קרדשיאן, משחק אצלנו בקבוצה. היום רוב החברים שלי בעולמות הטכנולוגיה והעסקים. היו לי ימים, שעבדתי בניו יורק, עבדתי עם דני איי, שהוא חבר מאוד טוב והייתי יחצנית במועדונים שהיו באים אליהם פארל וויליאמס וג'יי זי. ביום שלישי הייתי איתם ב"לוטוס" ובראשון עם דנזל וושינגטון ולני קרביץ ב"מגנום". היום, כשאני באל.איי יש לי שם חברות בעלות סוכנות של ברנדינג ואסטרטגיה ותמיד יוצא לי לשבת בארוחות ערב עם אנשים כמו ג'יימי פוקס וטרוויס סקוט. אבל תכל'ס, יותר מעניין אותי לשבת עם יעל גולדמן לארוחת צהריים ולצחוק איתה על איזו חננה היא הייתה בצבא".
