זה היה רגע טלוויזיוני שייזכר לעוד שנים רבות. הרגע שבו ספיר מאיר פישלזון - בת 29, מורה לאקרובטיקה ומאמנת ג'ימנספיט (אימון שמשלב התעמלות מכשירים ואקרובטיקה; מה, לא ידעתם?) - לקחה נשימה עמוקה, הזיזה הצידה את כל רעשי הרקע של הלחץ, האולם, הצלמים, הציפיות, אסי עזר, רותם סלע והמתחרים האחרים, ואז קפצה על הקיר, לחצה על הבאזר והפכה באחת לאישה הראשונה בתולדות "נינג'ה ישראל" (קשת 12) שסיימה את המסלול.
פישלזון, שנתנה ביצוע מרשים ברמה עולמית, עשתה זאת תוך 5 דקות ו־27 שניות בלבד. קולב אחר קולב היא קפצה עד שהגיעה לקיר, ולמרות שגובהה 1.56 מטרים בלבד, היא עשתה זאת בענק והפכה לאישה הראשונה בישראל שאי פעם סיימה מסלול, שיש הטוענים כי עוצב על ידי גברים ועבור גברים בלבד. כשאני חוזרת על הטענה הזאת בפניה, היא ממהרת לדחות אותה על הסף.
"אני מטר ובמבה", היא אומרת. "אני הכי נמוכה בכל ה'נינג'ה'. ואם אני יכולה לעבור את המסלול הזה מבחינת הגבוה שלי, אז מי לא יכולה? אם את ספורטאית טובה, את יכולה להצליח. את יודעת, הרבה פעמים בדרך אמרתי לעצמי: 'יש לי סיכוי? אין לי סיכוי?'. כשעליתי על המסלול הייתי כל כך בלחץ, ואז טופז, אחותי התאומה והחברה הכי טובה שלי בעולם, באה אליי שנייה לפני שעליתי, ואמרה לי: 'ספיר, תקשיבי, אני מתה עלייך אבל המסלול הזה קשה. אי אפשר לעבור אותו. משמונה בערב אני צופה בו ואנשים נופלים שם כמו ג'וקים. אין, פשוט אין אפשרות לעבור את זה. זה קשה מדי, אז לפחות תיהני'. ככה היא אמרה לי, במילים האלה ממש. ואם אחותי התאומה לא מאמינה בי, אז מי כן יאמין בי? סתם, אני חולה עליה והיא באמת רצתה לעודד אותי, אבל יצא לה עקום".
למה? היא אמרה לך ליהנות מזה.
"זה מצחיק לומר, אבל דווקא כשאת מורידה לחץ עם חוסר אמונה, זה נותן לך את הפוש הזה. ודווקא אחרי שסיימתי את המסלול, הבנתי משהו חשוב - כל הנשים שנפלו בעונה הזאת? אז בעונה הבאה הן עוברות בוודאות! הכול בזכות זה שאני עברתי. יש משהו אצל נשים, באמונה העצמית שלנו, שהוא פשוט נמוך יותר משל גבר. זאת לא היכולת, זאת האמונה. וזה משהו שהוא ממש... ממש טבוע בנו. גם אני נופלת בזה, ואני יודעת אילו יכולות יש לי. אני קוף אמיתי".
גברים שהתחרו בך ניגשו אלייך אחר כך ולחצו לך ידיים?
"בטח! לחצו לי ידיים ועפו עליי גם באינסטגרם. יש לי חבורה ענקית ב'נינג'ה' של בנים שהם חברים שלי. והחלום שלי הוא לשדר לעולם שאנחנו הנשים יכולות להתמודד עם כל משבר. לא אמרתי לעצמי ולו לרגע אחד: 'אוף, אני מתחרה נגד גברים, איך אני אצליח?'. איזה קשקוש זה! אני לא מתחרה נגד גברים, אני מתחרה נגד המסלול".
4 צפייה בגלריה
"כל הנשים שנפלו בעונה הזאת, בעונה הבאה יעברו בוודאות! בזכות זה שאני עברתי". ספיר פישלזון
(צילום: דניאל קמינסקי)
יום אחרי שעשתה היסטוריה, זכתה פישלזון לשלל תגובות נלהבות ומחבקות, כולל מהוונדרוומן גל גדות שהעלתה תמונה של ספיר לסטורי שלה, וכתבה: "אההה. האישה הראשונה בארץ לעבור את הקיר". גם אסי עזר ורותם סלע, מגישי התוכנית, לא נותרו אדישים נוכח ההישג הכביר. סלע הקדישה פוסט שלם לפישלזון, שבו ציינה כי סיפרה עליה לבנותיה בגאווה: "היה לילה מיוחד, הלילה הצליחה בת לסיים את המסלול בדיוק כמו הבנים", כתבה סלע בחשבון האינסטגרם שלה. "סיפרתי לבנות שלי שהיא ספורטאית מצוינת שהתמידה כל חייה בספורט, השקיעה ועבדה קשה, לא ויתרה לעצמה, התעלמה מהרבה רעשי רקע בדרך ובנחישות גדולה הצליחה". גם עזר התלהב וכתב: "תודה שהוכחת לכל הספקנים, לכל הציניקנים, לכל המתרצים ולכל המקטרים: אין דבר העומד בפני הרצון. הנה - אישה עברה את הקיר, וספיר גם עשתה את זה עם סטייל".
התרגשת מהפירגון שהרעיף עלייך צמד המנחים? שלא לדבר על ההקדשה בסטורי של גל גדות?
"מאוד! הבנתי כמה העצמה נשית זה, קודם כל. וזה לא שאני מזלזלת במישהי גבוהה או בדוגמנית או במישהי רזה וזה, אבל נחמד לי שאני מייצגת כמה דברים. קודם כל, אני נמוכה, וזה אומר שכל מי שנמוכה - שלא תרגיש שאין לה יכולת כי היא נמוכה. דבר שני - אני אמא, ודבר שלישי: אני לא איזו רזה־דקיקה כזאת, ובגלל זה אני מרגישה שאני יכולה לתת להמון נשים פריווילגיית אמונה".
מקסים.
"תקשיבי, לכל אישה שפונה אליי ברחוב ואומרת לי: 'וואי, את מדהימה, אבל את בטח שומעת את זה המון', אני אומרת: 'איזה כיף שאת אומרת לי את זה. זה מרגש אותי'. כי זה באמת מרגש אותי כל פעם מחדש, ההבנה הזאת שמלא נשים אשכרה ראו את זה והרגישו גאווה אישית. נשים אומרות לי: 'הרגשתי שזה שלי', ואני אומרת להן: 'זה באמת שלך! זה של כולנו!'. זה ממש מגניב".
כתבת משהו לגל גדות בתגובה?
"היא לא תייגה אותי אז לא היה לי איך, ואם אכתוב לה באינסטגרם היא ודאי לא תראה את זה כי יש לה בטח מיליון אנשים שכותבים לה הודעות. אבל זה באמת היה כיף. עזבי שזאת גל גדות, שזה טירוף. בכלל, גם רותם סלע ואסי עזר וכל סלב שככה בא אליי ועודד אותי - נורא ריגש אותי. זה נותן כבוד וזה יפה כי הרבה פעמים אתה מסתכל על סלבז וחושב שהם עם האף למעלה, אבל רותם ואסי, למשל, ממש לא כאלה. הם דיברו איתי הרבה מאחורי הקלעים של התוכנית, וגם הפנו אותי לאנשים שיכולים לעזור בכל מיני דברים. הם אנשים ממש מקסימים וכיפיים".
מה קרה ביום שאחרי, חוץ מהפוסטים שהוקדשו לך באינסטגרם?
"הייתי צריכה לערוך המון ריאיונות, ומאוד פחדתי מהטלוויזיה, מאוד! גם מזהירים אותך הרבה לפני כן. אמרו לי: 'תתכונני לתגובות רעות, לטוקבקים רעים, יגידו לך שאת שמנה, שאת מכוערת, שאת בהמה'. אז לא, משפט אחד רע לא שמעתי. יש אנשים שאמרו לי: 'בוא'נה, את נראית פחות שרירית מאשר על המסך', אבל זה לא דבר רע לשמוע. בעצם, את יודעת ממה פחדתי? פחדתי שיגידו לי שאני נראית חזקה מדי בקטע קצת מאיים, קצת לא נשי. פחדתי שיעירו לי ש'בסדר, היא בת, אבל כולה גבר', פחדתי על הערות כאלה".
למה בעצם? מה אכפת לך?
"לא אכפת לי כי אני שלמה עם עצמי, אבל כן עניין אותי אילו דברים רעים יכולים להגיד עליי. ואז חשבתי לעצמי: 'אוקיי, אז יגידו שאני בהמה, אבל זה לא מפריע לי כי אני אוהבת את איך שאני נראית'. כאילו, אני שלמה עם זה. אני מגיל אפס ככה. פחדתי גם מריאיונות בשידור חי. הייתי כזה: 'אמאל'ה, ומה אם יתקילו אותי עם איזו שאלה קשה? ומה אם יגידו לי משהו רע ואני איעלב?'".
מה כבר יכולים להגיד?
"לא יודעת. תמיד יש משהו רע שאפשר להגיד על אנשים. ככה אני מרגישה, ואני כן אדם חיובי אבל אני יודעת שגם מאוד אוהבים להוציא את הג'וס מאנשים. בסוף נרגעתי והבנתי שעשיתי כאן הישג ספורטיבי. זה לא שהלכתי ל'האח הגדול' - לא שיש לי בעיה עם 'האח הגדול', אבל באתי ונתתי מהיכולת האישית שלי, ואנשים ובעיקר נשים מפרגנים. כמעט אף גבר לא פונה אליי, רק נשים".
אז לא קיבלת הערות שוביניסטיות מאף אחד?
"כן היה גבר אחד שבא אליי ואמר לי - שזאת הערה שקצת הציקה לי מבפנים אבל הבלגתי עליה - 'עם כל האימונים האלה אני לא מבין איך יש לך זמן לגדל ילד'. זה מה שהיה לו להגיד לי".
פנו אלייך מפרסמים בעקבות התוכנית? או מלהקים של תוכניות אחרות?
"וואי, מלא! בהתחלה אתה מקבל המון הצעות ואתה לא יודע מה לעשות עם זה, ואני לא בן אדם של טלוויזיה, זה לא מגניב אותי, זה לא עושה לי את זה, אני לא מעוניינת להיות בכותרות כל היום. אבל אין ספק שהופתעתי מאוד. אתה מקבל הצעות מינימום אתה עכשיו בראד פיט. 'בואי תדגמני לזה, בואי תעשי איפור כזה, בואי בלבוש כזה'. המון המון הצעות באינסטגרם, מלא הצעות, וזה מבלבל. מציעים לך כסף, אבל מי את בכלל? אוהבים גם להגיד לך את המשפט של: 'יאללה יאללה, מה את מסרבת? יש לך 15 דקות של תהילה, בואי תנצלי אותן'".
באמת אמרו לך את זה?
"כל היום. ואני? לא אכפת לי! יש לי 15 דקות, יש לי 20 דקות, יש לי שנה - לא מעניין אותי. ובגלל שעולם הטלוויזיה לא כזה מעניין אותי, אז אני נהנית בעיקר להתבטא בריאיונות ולספר מה אני חושבת על היכולות של נשים בעולם הספורט. וגם על אימהות. אני מאוד אוהבת לדבר על אימהות ולפנות אליהן. זאת הסיבה שמכל שיתופי הפעולה שהציעו לי, החלטתי שאני רוצה שיתוף פעולה עם מותג העגלות בוגבו. צלצלתי אליהם ואמרתי להם: 'היי, אני כל היום מקבלת שיחות מחברות חלבונים וספורט, אבל אני רוצה עגלה. בא לי שיתוף פעולה עם עגלה'. והם הסכימו שאייצר להם תוכן לאינסטגרם שבו אני עושה אימונים ביחד עם העגלה. אני רוצה להראות לעוקבים שלי שאני יכולה לצאת עם הילד ולעשות דברים, ושאני לא חייבת לעצור את החיים ולחפש בייביסיטר אם בא לי להתאמן".
פישלזון הייתה אמורה להשתתף בעונה הראשונה של 'נינג'ה ישראל', אך ברגע האחרון בחרה לוותר על ההשתתפות, והיא לא מתחרטת על כך. "הלכתי לעונה הראשונה כי רציתי להיות שיא המגניבות", היא מודה. "חשבתי לעצמי: 'יש לי ילד בן 3 חודשים, למה שלא אלך איתו לאודישן?'. האמנתי שאני אבוא ואהיה הכי טובה מכולם. אז באתי, עשיתי את האודישן הראשון והיה סבבה, אבל יצאתי משם מתה. יצאתי משם עם כאבים בכל הגוף, שבוע כאב לי".
מהאודישן?
מהאודישן! שמעי, לידה משנה את הגוף והייתי צריכה להבין את זה בדרך הקשה. זה לא משנה עד כמה את בכושר, רק עכשיו עברת לידה, אז חכי שנייה. אמורים לחכות לפני שחוזרים לפעילת גופנית מלאה, צריך להבין שהגוף עבר חוויה כלשהי, טראומה אפילו, וכמה שחשבתי שהייתי בכושר בהיריון עצמו, לא יכולתי לצפות מעצמי לבוא ולעשות משהו כל כך אינטנסיבי".
אבל כן התקבלת.
"נכון, התקבלתי. הם אהבו את מה שהם ראו וחשבו שהסיפור שלי מגניב ושהכול קוּל, אבל אני באה מעולם הספורט התחרותי, אני לא באה לעשות צחוקים לקהל, זה לא מגניב אותי, והרגשתי שאני לא אוכל להגיע ולתת באמת את היכולות שלי. פחדתי שזה יבאס אותי. האמת היא שאני מאוד טובה בלספר לעצמי סיפורים על למה לא הלכתי, אבל באמת הרגשתי שזה לא מתאים לי כרגע, ושאני לא יכולה לבוא ולהראות מה אני באמת שווה. הם כן חיזרו אחריי ורצו שאגיע, אבל מייד אחרי שהחלטתי לא להשתתף, כשצפיתי בעונה הראשונה, נצרבתי. הקנאה הרגה אותי והחלטתי שאירשם לעונה הבאה".
היא גדלה בצפון תל אביב, והרומן שלה עם עולם הספורט התחרותי החל כשהייתה בת 6 בלבד. מאמנת האקרובטיקה אילנה כץ צדה אותה בזמן ששיחקה בגן השעשועים ביחד עם טופז, אחותה התאומה. "אני ואחותי נתלינו על המתקנים וקפצנו כמו שתי קופות, ואילנה זיהתה פוטנציאל", היא נזכרת. "היא ניגשה לאמא שלי והציעה לה להביא אותנו לחוג אקרובטיקה. אני ואחותי הגענו, ומאז נשארנו וגדלנו שם. היא הייתה כמו אמא שנייה שלנו".
פישלזון ואחותה החלו להתאמן מדי יום ולגשת לתחרויות בסופי שבוע, כשבהמשך הפכה ספיר לאלופת הארץ באקרובטיקה, וייצגה את ישראל באליפות אירופה ואף באליפות העולם. עד שבגיל 15 החליטה לפרוש זמנית מהתחום - אך חזרה אליו שוב אחרי הצבא, הפעם כמאמנת. "יש שלב בהתעמלות שאתה גדל בגיל ומתחיל להבין דברים ולפחד", היא אומרת, "ובאליפות אירופה היה לי בלק אאוט. עמדתי על המשטח ושכחתי את התנועות! זאת תחרות, יש מלא קהל ואני לא זוכרת כלום. בלק אאוט מוחלט. אחר כך נהיה לי פחד מתחרויות".
למרות זאת, היא מעידה על עצמה שאופי תחרותי תמיד היה לה, בעיקר מול אחותה. "כשיש אחות תאומה - אין את טובה וגם היא טובה, זה תמיד לעומת משהו. את כל הזמן צריכה להיות יפה יותר או חזקה יותר, כל הזמן יש השוואה. אין גם וגם, זה או-או, ובתור ילדות זה היה קצת קשה".
ואיך היה עם חברים?
"תמיד הייתי מלאה בחברים. אחותי השתדלה שלא יהיו לנו אותם חברים, אבל לא תמיד הצליח לה. אני באמת חושבת שהייתי קצת עול בשבילה כשהיינו ילדות".
לדבריה, יחסי הכוחות ותחושת העול השתנו בצבא. "התגייסנו יחד להיות מד"סניקיות, היינו יחד קורס ולאחותי היה מאוד קשה. אני הייתי שם בשבילה גם מבחינה פיזית וגם מבחינה נפשית. היא יותר עדינה רגישה ממני, וכשעזרתי לה ודחפתי אותה והראיתי לה שהיא יכולה ומסוגלת - פתאום סוף סוף התקרבנו. לדעתי שם הפכנו לחברות הטובות שאנחנו היום".
בצבא קרה לפישלזון דבר חיובי נוסף - היא פגשה את בעלה. "די מהר אחרי הפרידה מבן זוגי הראשון, הכרתי את בעלי אופק", היא נזכרת בחיוך. "הוא בדיוק הגיע לגולני, חודשיים לפני שהשתחררתי וזה היה מתאים. שנינו יצאנו מזוגיות".
אהבה ממבט ראשון?
"האמת? הוא לא שם עליי. אני פשוט ראיתי אותו ואהבתי את מה שראיתי, אז עשיתי לו רעש עד שהוא הסכים להסתכל עליי. כל הזמן הייתי באה לפלוגה שלהם ועושה עמידות ידיים. הייתי משוויצה, עושה פליק פלאקים, אקרובטיקה, וכולם היו מסתכלים עליי ומתלהבים ממני, חוץ ממנו.
אבל לא אמרת לו מפורשות "בוא נצא".
בסופו של דבר כן אמרתי לו. כלומר, רמזתי לו שזה יהיה מגניב אם יצא כאן משהו, והסברתי לו שאני אחרי קשר וגם הוא, ושזה לא צריך להיות משהו לחוץ מדי, אבל בטעות יצא מזה משהו ממש מגניב ואנחנו נשואים 3 שנים, וביחד כבר 10 שנים. יש לנו ילד בן שנה ועשרה חודשים".
לא רק הנישואים הגיעו מבן זוגה, גם ההחלטה להביא ילד בגיל צעיר כל כך. "אהבתי את תקופת ההיריון ונשארתי בכושר במהלכו", היא מספרת. "את השוק חטפתי רק אחרי הלידה. אחרי הלידה אתה מבין שאתה יוצא עם משהו הביתה וזה לוקח לך זמן שאתה רגיל להשתמש בו עבור דברים שהם שלך. פתאום לא היה לי יותר זמן לעצמי. גם המון פעמים מספרים לך שכשהילד שלך נולד, אז את מסתכלת עליו ואת מייד מתאהבת בו. אצלי זה לא קרה. לקח לי זמן להבין מה קרה פה בעצם. פתאום נכנס לך לחיים עוד אדם, ואתה מטפל בו 24/7, והיה לי קשה להתרגל לזה. לא היו לי חברות עם ילד, הייתי הראשונה בחבורה שהיה לה פתאום ילד, ולא הרגשתי שיש לי את מי לשתף במה שאני עוברת, אבל כן קיבלתי את המתנה שאני אוכל לעזור לחברותיי כשיגיע תורן".
יש לך תוכניות לעתיד?
"הייתי רוצה עוד ילד, אח לנועם. זה משהו שבעתיד הקרוב יכול להיות מגניב".
