(צילום: ירון ברנר)
לפני מספר שבועות, בדרכה לצילומים לסרט חדש בקפריסין, נאלצה השחקנית ג'וי ריגר (25) להסביר מי היא לזוג הורים מבוגרים שאומנם זיהו את פניה, אך לא הצליחו להבין מניין היא מוכרת להם. "האישה פתאום אמרה לי, 'יואו, אנחנו מכירים אותך! דני שלנו רואה אותך כל הזמן בטלוויזיה! רגע, תזכירי לנו מי את?' אז אמרתי להם, 'סתם, אני שחקנית', והאמא אומרת, 'נו, תגידי לנו מי את', כי אין לה באמת מושג מי אני. ואז אני מתחילה, 'אולי אתם זוכרים אותי מ'ג'וני ואבירי הגליל'?' - 'לא מזה'. 'אולי מהתיאטרון?' - 'לא משם'. 'אולי מהסרט 'החטאים' של אבי נשר?' - 'לא'. 'מהסרט 'סיפור אחר' אולי?' 'לא'. זה היה מתסכל", היא אומרת בכאב. "בכלל, הרבה פעמים יוצא שאני צריכה להסביר לאנשים מאיפה הם מכירים אותי, וזה מכאיב. זה באמת מכאיב לי כל השיחות האלה, שאני צריכה להסביר לאנשים מה עשיתי בחיי, כשאני כבר 20 שנה עושה את זה ועובדת בזה".
"או למשל כשאני יושבת בריאיון בטלוויזיה וקולטת שלמראיין אין שמץ של מושג מי אני. זה עצוב לי כי כביכול עשיתי את הדברים עם הכי הרבה פרסטיז' מקצועי בעולם הזה; שיחקתי בתפקידים ראשיים בסרטים של אבי נשר, כשכל השחקניות ששיחקו אצלו התפרסמו מזה - אניה בוקשטיין, נטע גרטי ולירז צ'רכי... אבל כנראה שמשהו באישיות שלי לא מקדם את הדבר הזה. אני יודעת שאני שחקנית שעובדת יחסית הרבה ועושה המון דברים מגוונים, אם זה קולנוע, טלוויזיה או סדרות לילדים, אבל אני לא כוכבת. אני לא סלב".
ג'וי ריגר היא באמת לא סלב במובן הישיר של המילה. אין לה מיליוני עוקבים באינסטגרם, היא לא יודעת מה זה "טיק טוק" - וגם לא בוער לה לגלות, היא לא עושה פסטיגלים ולא תראו אותה בהשקות. "אפילו לפסטיבלי קולנוע בחו"ל אני בקושי נוסעת", היא אומרת לי כשאנחנו יושבות בבית הקפה הסמוך לדירתה במרכז תל אביב. מה רע בפסטיבלים? אני שואלת אותה. להתלבש יפה ולהתגאות בסרט שאת מככבת בו, זה לא הבנפיט הכי נחמד וזוהר במקצוע? "אני בן אדם שלא נהנה מהבנפיט של המקצוע", היא פוסקת מייד. "אני שונאת שונאת שונאת להתלבש לפרמיירות. בשבילי זה הדבר הכי נורא שיש. לא יודעת, זה מביך אותי. אני שונאת להתאפר. ממש שונאת את זה. אולי יום אחד יהיה לי אומץ וזה ישתנה. חוץ מזה, גם אם אני כבר כן נוסעת לחו"ל, אז אני חולה בסוף. הייתי בפרמיירה בקוויבק וחליתי בטירוף, לא יצאתי מהחדר. ישבתי גמורה בהקרנה וכמעט נרדמתי".
הייתם מצפים ממישהי שנמצאת על הבמה מאז גיל 8 להתרגל כבר למעמד, אבל ריגר באמת נטולת גינוני כוכבות מיותרים. היא צנועה, מנומסת, מתלבשת כמו טום בוי, וכשהיא יושבת איתי היא ממש מכריחה את עצמה להזמין מיץ טבעי ולא לדחוף עוד קולה מיותרת. "החלטתי שאני צריכה להתבגר, אז אני מנסה להפחית עם הקולה", היא מכריזה בחיוך. כשהייתה בת 8 ראתה בטלוויזיה פרסומת להצגה "ספר הג'ונגל" והחליטה שהיא מגישה מועמדות לגלם את דמותו של מוגלי. היא אכן התקבלה בסוף, אך לדמותה של הילדה באנה. הייתה זו ההתנסות הראשונה של ריגר עם עולם התיאטרון, דריסת רגל שהפכה לקריירה מגוונת שכוללת תיאטרון ("מקווה" בבית לסין, "ציד המכשפות" בקאמרי), סדרות נוער ("החממה", "OBoy"), סדרות למבוגרים ("ג'וני ואבירי הגליל") וסרטי קולנוע איכותיים ("העמק", "החטאים", "בית בגליל", "סיפור אחר", "אין בתולות בקריות").
בימים אלו היא משחקת בשלוש הצגות בתיאטרון הקאמרי: "אל נקמות", "האחרים" ו"אוליאנה", מככבת בתפקיד הראשי בסדרת הילדים "גיבור אמיתי" (ערוץ KIDZ של yes) ומגלמת את דנה, ילדה עם צרכים מיוחדים בסדרה הקומית "אבא משתדל" (כאן 11), לצידו של טל פרידמן, שגם כתב את התסריט. פרידמן, שאימץ שני ילדים ממוצא אתיופי, אייל ותמר, חשף לפני שנתיים וחצי שבתו תמר אובחנה עם אוטיזם ומוגבלות שכלית. את "אבא משתדל" הוא כתב בהשראת בתו, מתוך רצון להראות איך משפחה עם נערה מיוחדת מתפקדת עם שמחת חיים למרות האתגרים. ריגר נבחרה לגלם את הילדה, ואף על פי ששודרו רק שני פרקים עד לרגע כתיבת הריאיון, המבקרים כבר מהללים את כישורי המשחק שלה, ולא בכדי. ריגר מספרת שעבדה קשה מאוד עד שהצליחה להרכיב את הדמות בצורה שהיא תהיה מרוצה ממנה, בצורה שמכבדת את הנערה שעליה הסדרה מבוססת.
"לפני האודישן צפיתי בסרט 'מה עובר על גילברט' ולמדתי את הדמות שלאונרדו דיקפריו גילם. אחר כך צפיתי בסרטונים שטל פרידמן העלה לחשבון האינסטגרם שלו, וניסיתי ללמוד את הקשר שלו עם תמר, ואז עשיתי בעצם שילוב של שתי הדמויות כי לא רציתי לחקות אותה לגמרי כדי שזה לא יעליב", היא נזכרת. "נהוג לומר שכל שחקן ושחקנית היו חולמים לגלם דמות כזאת, כי יש בזה משהו שמאתגר אותך, משהו שכל הגוף שלך חווה. בדרך כלל, אנחנו משחקים דברים שהנפש חווה, ופתאום יש משהו שאתה צריך לשנות בגוף שלך דווקא מהחוץ אל הפנים. הבנתי הרבה מאוד דברים עליה דרך החיצוני, כמו מה מפחיד אותה למשל".
הפכתן לחברות מחוץ לצילומים?
"בטח! אנחנו מדברות כל יום בפייס טיים", היא אומרת ומראה לי מייד סרטון שתמר שלחה לה. "היא כל הזמן אומרת לי, 'ג'וי, אם את רואה את אבא שלי, תגידי לו שהוא אבא שלי ולא שלך'", היא אומרת משועשעת. "בפעם הראשונה שפגשתי אותה באתי אל בית הספר שלה בחיפה, והייתה שם סדנת תופים. רק חצי שעה לפני כן הכרתי אותה, והיא כבר צעקה לי מהצד השני של החדר, 'ג'וייי! בואי לשבת לידי', וההתרגשות שלי הייתה כל כך גדולה! לא ידעתי איך להגיב לזה. נורא נורא התרגשתי שבן אדם בשנייה שובר פתאום את הקרח. איזה בן אדם היה צועק לי מהצד השני של החדר, שנייה בלבד אחרי שהכרנו, לבוא להיות איתו? אני זוכרת שבאותו רגע ממש התאהבתי בה, ואני יכולה להבין את טל. זה ממכר, האהבה הזאת, והסדרה מציגה את הדבר הזה, את מסיבת הטבע הזאת, את האושר והשמחה, וזאת באמת שמחה מאוד גדולה".
איך התגובות בינתיים?
"רוב התגובות חיוביות. אימהות כתבו לי למשל שזה ממש מזכיר להן את הבן או הבת שלהן, הרבה אנשים אמרו לי תודה, וזה מאוד מרגש. אבל היה גם טוקבק נורא קשה על תמר והסדרה, שמאוד פגע בי".
מה כתבו שם?
"מישהי כתבה שאני עושה עוול לתמר, שהיא מרגישה שאני מחקה אותה חיקוי זול ושזה לא יפה. זה נורא פגע בי, כי אף אחד לא יודע איזה תהליך עברנו אחת עם השנייה, וזה בדיוק הפוך מכל מה שניסיתי לעשות! חוץ מזה, אני דווקא שמחה שמסתכלים על הנושא לאו דווקא בנוגות אלא בהומור. בסדר, יש פה ילדה שסובלת מפיגור, אבל יש המון דרכים להתמודד עם זה. זה לא חייב להיראות כל כך אפל!".
ענית לה?
"אני עניתי לה! בחיים לא עשיתי זה לפני כן! בחיים לא הגבתי לטוקבק! כתבתי לה, 'אני רק רוצה להגיד לך שהכול נעשה בשיתוף פעולה מלא עם תמר, ואני מציעה לך לראות את הסדרה ולהחליט בעצמך אם נעשה לה עוול', כי זה עוד לא עלה אפילו והאישה כבר כתבה את זה, רק על סמך קטע קטן שהעלו לפייסבוק".
מתי עוד נתקלת בטוקבק שביאס אותך?
"כשיצאתי מהארון היו טוקבקים מאוד מרושעים", היא אומרת, ומספרת על האייטם שעלה ב"הארץ" וחשף את הזוגיות הרצינית האחרונה שהייתה לה עם השחקנית מורן רוזנבלט, מי שמוכרת מהסדרה "פאודה" ומהסרט "חתונה מנייר", שעליו זכתה בפרס אופיר לשחקנית הטובה ביותר לשנת 2015. "כולם אמרו לי, 'אל תקראי, אל תקראי', אבל את לא יכולה שלא, ואז כמובן שהטוקבק הראשון שראיתי היה, 'חבל! הפסד למין הגברי'".
נראה לי שהוא ניסה להחמיא בדרכו הקלוקלת.
"כן, אבל זה העליב אותי".
את יודעת שבערך ויקיפדיה שלך כתוב שאת ביסקסואלית? את לא רוצה לשנות את זה?
"כן... אני לא יודעת להגיד לך. בדיוק ראיתי את הסדרה 'הביסקסואלית', זאת סדרה וואו, שהכי נטרפתי עליה וכאילו, לא יודעת להגיד אם אני ביסקסואלית או לסבית, כי כן הייתי עם גברים וכן התאהבתי בגברים, אבל אני מניחה שעכשיו אני לסבית כי מלא זמן לא נמשכתי לגבר. מצד שני, כשכתוב שאני ביסקסואלית זה לא בהכרח רע כי זה נותן לי יותר חופש לא להיות מוגבלת. אני פשוט לא כל כך רגילה להגיד את המילה הזאת".
"נגיד, כשיצאתי מהארון היה לי נורא חשוב להגיד שאני לסבית, זה היה חלק מתהליך היציאה מהארון שעברתי", היא אומרת. "לעומת זאת, 'ביסקסואלית' זאת הגדרה שמרגישה קצת כמו 'דו שלא יחשדו'. אני כן אקטיבית אבל בעניין הפוליטי־להט"בי. אני מתנדבת למשל ב'איגי' ובאה לשם בכל פעם שהם מזמינים אותי כדי לדבר עם בני נוער על הנטיות המיניות שלהם. הם פנו אליי לפני כמה זמן ומאז אני עושה את זה בכל פעם שיוצא לי ומשתתפת בפאנלים עם בני נוער. אני מרגישה שאין באמת ייצוג לסבי בגילים שלי, שכמעט אין לסביות שמדברות היום אל הנוער".
"גם כשאני הייתי בגיל הזה לא היו הרבה דמויות לסביות. הייתה רונה קינן, וזהו בערך. אורנה בנאי למשל, יצאה מהארון רק בשנים האחרונות. אז היום אני אומרת שדווקא מגניב שיש לילדות מישהי לסבית להסתכל עליה ולקבל ממנה ביטחון, אבל ברור שיש לזה גם המון אחריות שמונחת על הכתפיים שלי. אני תמיד מפחדת להגיד משהו לא נכון. אמרתי לאיזו ילדה, 'את חד קרן ואיזה כיף לך שאת חד קרן ותסתובבי בעולם ככה, עם ההרגשה הזאת והידיעה שאת מיוחדת', אבל אני לא פסיכולוגית. אני יכולה רק לשתף מהחוויות שלי".
עכשיו יש לך מישהי?
"לא... כן הייתי בטינדר תקופה אבל זה קצת הלחיץ אותי, אני חייבת להגיד. כאילו משהו במפעל הזה של הפרצופים היה לי קשה. היו לי כל מיני אהבות מזדמנות כאלה, וכרגע אני רווקה. אני כן אקטיבית בזה כי אני מאוד מאוד רוצה זוגיות. אני מאוד אוהבת להיות בזוגיות, וכן מסתכלת ויוצאת ומנסה, ו'תשדכו לי ותביאו לי', וכזה".
מורן הייתה מבוגרת ממך. את מעדיפה מבוגרות?
"רוב השנים כן, גם רוב החברות שלי מהתעשייה מבוגרות ממני, אבל לאחרונה יצאתי קצת עם בנות בגילי וזה ממש נחמד. אני נורא רגילה לנסות להיות יותר גדולה ממה שאני וגם לעבוד בזה. אני רגילה לעבוד בכל דבר שאני עושה, אם זה בקריירה או במערכות יחסים, ופתאום היו לי כמה בנות בגילי כזה והן גם קמו ב־12 בצהריים או נשארו ערות עד 3 בלילה להזמין משלוח של נייט קוקיז, וזה כיף. זה משחרר לא להרגיש אשמה על כך".
"אשמה היא רגש שמאוד מזוהה איתי", היא אומרת. "אני מאוד ביקורתית כלפי עצמי, וכל הזמן אומרת, 'זה לא בסדר', 'זה יותר מדי', 'את לא יכולה לעשות ככה'. אני חושבת שכבר מגיל קטן הרגשתי אשמה על דברים. אני זוכרת שכשהייתי בת 10, שיחקתי בהצגה 'מקווה' עם עוד שמונה נשים, כולן שחקניות מבוגרות ומבוססות, ואני הילדה היחידה. הייתי מתארגנת מאחורי הקלעים ושומעת את השיחות שלהן. הן היו מדברות על סקס ובגידות ואני נחשפתי לתכנים האלה מגיל מאוד צעיר".
"בכלל הייתי חשופה להמון המון דברים שמאוד עיצבו את מי שאני היום", היא אומרת. "אני זוכרת למשל שהן היו מספרות שהן צריכות לפרנס את המשפחות שלהן ולהביא כסף הביתה, ואני הרגשתי אשמה ולא היה לי היה נעים כי ידעתי שאני רק באה לשחק כי אני נהנית מזה ולא בגלל שאני צריכה את הכסף. הרגשתי פריווילגית. אני זוכרת שלא רציתי שייקחו אותי עד הבית או שידעו בכלל איפה אני גרה. לא היה לי נעים שידעו שלהורים שלי יש כסף. התביישתי בזה והייתי מבקשת מהוואן של ההפקה שיעצור לי בפינת הרחוב כדי שאף אחת לא תראה את הבית של ההורים שלי בהרצליה".
ההורים תמכו בהחלטה להיות שחקנית מגיל צעיר?
"כן, והם מאוד אהבו את זה, אני חושבת. היה להם כיף שמצאתי כישרון שיש לי ושפיתחתי אותו".
את מרגישה שוויתרת על דברים לאורך החיים?
"כן, ברור. לא הייתי ברוב הטיולים השנתיים למשל, אבל זה גם עניין של בחירה. מצד אחד, הייתי חייבת לעבוד אז ויתרתי עליהם והיה לי עצוב. גם לא הייתי בברי מצוות והפסדתי הרבה דברים שקרו לחברים, אבל כן היה לי את הדבר הזה שלאף אחד אחר לא היה. ידעתי מה אני הולכת לעשות בחיים מגיל מאוד צעיר, ידעתי שאני שחקנית וזאת מתנה מאוד גדולה לדעתי. אבל לא תמיד הייתי פופולרית נגיד, וכן עשו עליי חרמים בילדות".
באיזה קטע?
"בגלל שהייתי כזאת מתאהבת סדרתית כל הזמן, שולחת מכתבי אהבה וממש 'אאוט־דר' לגמרי, אז בכיתה ז' בערך התאהבתי במישהו שלא רצה אותי והלכתי עם החבר הכי טוב שלו. אני זוכרת שכולם בכיתה נורא כעסו עליי, בקטע של למה אני מנצלת אותו ועשו עליי חרם. לא הזמינו אותי לכלום, לא דיברו איתי, פעם זרקו ביצים על הבית שלי. יום אחד הייתי בהצגה בבית לסין, ופתאום התקשרו אליי ילדים מהכיתה ואמרו לי שאמא שלי פרצה לי לאיי.סי.קיו וביקשה מהם להפסיק לעשות עליי חרם. היא פשוט נכנסה לאיי.סי.קיו שלי ואמרה להם, 'תפסיקו את החרם. זה ממש קשה לבת שלי'".
והם הפסיקו?
"לא. הם התקשרו לאיים עליי. אמרו לי, 'תעיפי את אמא שלך'. ואז ממש כעסתי עליה. אמרתי לה, 'אמא, די! את הורסת לי את החיים!', אבל ברור שהכוונות שלה היו טובות. אמא שלי היא הבן אדם הכי קרוב אליי בחיים האלה. היא ממש מרגישה אותי".
היית רוצה לעשות דברים בחו"ל?
"אני משחקת בימים אלו בסרט שמצולם בקפריסין. הם ראו אותי בפסטיבל שהייתי בו במונטנגרו ליד קרואטיה והתלהבו ממני. זה סרט של הבמאי היווני פטרוס חרלמבוס. הסרט החדש שלו עוסק בדיכאון אחרי לידה, ואני מגלמת מהגרת מישראל שמגיעה לשם. השחקנית שמשחקת לצידי היא המוזה שלו. היא משחקת בכל הסרטים שלו ומאוד התחברנו. אז בעיקרון, הייתי רוצה לשחק יותר בחו"ל, אבל רק דברים שמעניינים אותי. אם היו מציעים לי לעשות משהו בלוס אנג'לס או את 'אבא משתדל' - הייתי עושה את 'אבא משתדל' כי הדמות שם הרבה יותר מעניינת. אולי אני פחות לחוצה על חו"ל כי נסעתי הרבה בתור ילדה. יש לי משפחה בבלגיה, וחו"ל לא כזה מדליק אותי. אני לא יודעת לטוס לחופשות בחו"ל ותמיד מעדיפה לנסוע לאילת. חולה על העיר הזאת.
