(צילום: משי בן עמי)
הסטודיו של רוני דואני נמצא במתחם שרונה, מעבר לכביש ובתווך הקפה השכונתי שבו אנחנו יושבות עכשיו, שמהווה גם נקודת אמצע ומאפשר לה לפגוש בקצב של מדי שתי דקות, מתאמנים ושכנים שדורשים בשלומה. התינוקת שלה מאיה יושבת עכשיו בחיקה, רק בת חודשיים. יחד הן עברו לאחרונה טלטלה אמיתית ,שעכשיו, לטענת דואני, גורמת לה לרצות להיות איתה כל הזמן, להשלים את החסר.
הכול התחיל בהיריון. דואני הייתה כבר בחודש תשיעי והתכוננה למהפך שיבוא על חייה, אבל אתם יודעים, לחיים היו עבורה תוכניות אחרות. באותו היום הגיעה אל בית החולים כדי ללוות את בעלה ,חן מונצ'ז, השותף שלה בסטודיו הכושר שלהם BOOST, לניתוח הקילה שהיה צריך לעבור.
"היה יום חם והגעתי לקפלן בכפכפים", היא מספרת. "בעלי שכב על המיטה ואני ישבתי לידו, הוא הסתכל לי על כף הרגל ואמר: 'עכשיו את הולכת לבדוק את זה'. במשך שנים הייתה לי על הזרת נקודת חן. בשנים האחרונות, לאט לאט, היא השתנתה והשתלטה על כל גודל הזרת. כל פעם שחן היה נתקל בה, הוא אמר לי: 'לכי תבדקי', אבל אני מצאתי את כל התירוצים ודחיתי את זה. באותו היום הייתה הזדמנות פז: ישבנו במחלקה הכירורגית של קפלן באשפוז יום, ונכנסה רופאה, ד"ר דנה אגוזי. היא באה לבדוק את חן אבל אני הורדתי את הכפכף ואמרתי לה: 'תסתכלי'. היא הסתכלה, נשארה מאוד פוקר פייס והתחילה לשאול אותי שאלות עליה, ממתי הבחנתי בה, וכמה היא השתנתה. אני בכלל לא זכרתי את כל הפרטים האלה, וחן היה זה שענה לה. ואז היא אמרה: 'אני רוצה שנוריד אותה'".
"היה יום שלישי, והיא רצתה לקבוע לי כבר בחמישי", נזכרת דואני. "לא הסכמתי. ידעתי שלחן צפויה החלמה של כמה ימים, והוא לא יוכל להרים את נורי (בנה הבכור בן השלוש - מ.ז), אז דחיתי את זה. לא דאגתי בכלל, הייתי בהכחשה מוחלטת שמשהו בכלל יכול לקרות. אבל כשאחותי ואמא שלי שמעו על זה, הן ישבו עליי ולא הרפו. ואז ילדתי. ושבועיים אחרי שמאיה נולדה הלכתי להוריד את הנקודה, רק בשביל שירדו ממני. בגלל המיקום של הנקודה בזרת, היא לא יכלה להסיר את כולה, והסירה רק חלק בשביל ביופסיה. וזהו, הלכתי הביתה, מבחינתי סתמתי לכולם את הפיות ולא דאגתי לרגע. הנה, עשיתי, נגמר".
שבועיים לאחר מכן דואני קיבלה את התוצאות: "התקשרו מבית החולים ואמרו: 'התוצאות שלך הגיעו, את צריכה להגיע לד"ר אגוזי, היא רוצה לדבר איתך'. וגם אז לא נפל לי האסימון ולא נדלקה לי נורה. חשבתי בכלל לנסוע לבד, בלי חן, לגמור עם זה צ'יק צ'אק. למזלי חן לא הסכים ובא איתי. ואז נכנסנו אל חדר הרופאה והיה שם רק כיסא אחד, אז היא הלכה להביא עוד כיסא. ברגע הזה נפל האסימון. הבנתי שאם כולם צריכים לשבת, כנראה משהו ממש לא בסדר. היא שאלה אם אני יודעת מה זו מלנומה והמשיכה להסביר שזה סוג של סרטן, וזה סרטן שהרופאים לא אוהבים כי זה הוא שולח גרורות, והמשיכה עם עוד אלף מושגים מפחידים בעת ובעונה אחת, והסבירה שהגודל הוא 0.3, שזה קטן ושזה טוב. ואז היא סיימה עם: 'וצריך לכרות לך את הזרת'".
וואו.
"נכון, לכאורה אחרי ששומעים את כל זה, אתה אמור להגיד: 'אה, זרת? הו גיבס אה פאק'. אבל זה לא בא לי כל כך בקלות. קודם כל, זו העבודה שלי. ההתמחות שלי היא שיווי משקל ואני עובדת בשיטה שבה מתאמנים על משטח לא יציב ושומרים על יציבות. 50 אחוז מהיציבות שלנו היא בבוהן וב־50 אחוז הנותרים מתחלקות ארבע אצבעות אחרות. להוריד 12 וחצי אחוז מהיציבות שלי? זה לא עניין של מה בכך. חוץ מזה שבניגוד לאנשים שעובדים במשרד, אני חצי מהיום יחפה. ככה אני מאמנת והמחשבה שכולם יראו את זה כל הזמן, לא הייתה קלה".
למה לכרות?
"כי בספרות המקצועית זרת היא לא אובר חשובה ואפשר להסתדר בלעדיה, ולא לוקחים צ'אנס אז כורתים. לא רוצים גרורות. הסבירו לי שאחרי זה לא יהיה סיכוי לגרורות, אני אצטרך לעבור את הניתוח, שהוא קשה ולא נעים, ואז רק לבוא לביקורות. בהתחלה כל שלושה חודשים, אחר כך כל חצי שנה ואז כל שנה. לא היו לי ספקות אם לעשות את זה ולא חיפשתי חוות דעת שנייה, רק רציתי שזה יהיה כבר מאחוריי. הייתה התלבטות אם לעבור כריתה או כריתה ושחזור, ובסוף החלטתי על שחזור".
היית יכולה לעשות משהו כדי למנוע את זה?
"קשה לדעת בוודאות, אבל סביר להניח שאם הייתי מגיעה להיבדק הרבה לפני, יש סיכוי גדול שלא היו צריכים לכרות לי. אם הייתי הולכת מתי שחן רצה שאלך, הייתי מצילה אותה. וכן, הרגשתי נורא, ועד עכשיו אני מרגישה די נורא. מה? עכשיו לא תהיה לי זרת, כי הייתי מטומטמת? זה לא קל. הקטע המדהים הוא שזה בכלל לא קשור לשמש, ואני אדם שהולך עם כובע וקרם הגנה ומגיע לים רק בין ארבע לשש. קוראים לזה 'מלנומה של הקצוות', ומייחסים לזה פן גנטי בלבד. לכן בהמשך גם אצטרך להכניס את הילדים לרוטינה של ביקורת. כל נקודת חן בכפות הרגליים, בכפות הידיים ובקרקפת - אלו הקצוות - מורידים מייד, בלי לחכות ובלי שישתנו, כי הן מסוכנות. אני ממליצה לכולם לבדוק את עצמם אם יש להם נקודות על כפות הידיים, כפות הרגליים או הקרקפת".
נבהלת?
"פתאום הבנתי כמה אנחנו פגיעים וחשופים. ישבתי בבית ופתאום זה היכה בי: 'יש לי סרטן!'. נפלתי לסטטיסטיקה, זה סיפור שאת שומעת בתוכנית של פאולה ולאון כשאת מדליקה טלוויזיה בחופשת לידה, אבל את לא מאמינה שזה יקרה לך. התינוקת עוד לא בת חודש וכל הפוקוס עד הרגע הזה היה על איך מייצבים את הבית ואת העסק ואיך מתרגלים להיות אמא לשניים ואיך מחלקים את תשומת הלב, והמון דברים לדאוג להם בלי קשר למה שנפל עלינו עכשיו".
4 צפייה בגלריה
"סביר להניח שאם הייתי מגיעה להיבדק הרבה לפני, יש סיכוי גדול שלא היו צריכים לכרות לי"
(צילום: מאיר כהן)
כמה ימים אחרי הבשורה הקשה דואני כבר הייתה בחדר הניתוח. "אחרי ההיריון הגוף מלא הורמונים ומאוד ממהרים בגלל זה", היא מסבירה. "בגוף היריוני או בגוף אחרי היריון, סרטן גדל הרבה יותר מהר. נותחתי בהרדמה חלקית. הורידו לי את החלק התחתון של הזרת, לקחו לי עור מהמפשעה והשתילו לי אותו במקום הזרת. מאוד כואב. זה היה חודש רצוף כאבים: קודם הלידה, אחר כך הבדיקה והביופסיה ואז הניתוח וההחלמה, לא פשוט".
תקופת ההחלמה הייתה קשה משחשבה. "הייתי צריכה לשכב עם הרגל למעלה יותר משבוע, לא יכולתי לעשות כלום בשביל מאיה ולא יכולתי להיות עם נורי. לא יכולתי ללכת להתקלח לבד ולא ללכת לשירותים לבד. נורי לא הבין מה קורה, וגם ככה עובר עליו משהו עם אחות חדשה בבית. הוא שאל: 'אמא, מה קרה לך?', ולא ידעתי מה לומר. אמא שלי חיכתה לי בבית וחן עשה הכול. הוא התמודד עם זה כמו מלך בזמן שאני בכיתי נורא. הייתי הורמונלית, כאב לי והייתי מתוסכלת. זה היה בכי בלתי פוסק. רק מול אמא שלי לא רציתי לבכות. בגלל שאני כבר אמא, נורא הזדהיתי עם מה שהיא עוברת. לגלות שלבת שלך יש סרטן, זה לא דבר קל, ולא רציתי להישבר מולה. והיו לי מחשבות על מוות, בפעם הראשונה בחיים. שקעתי, הייתי בתוך מחשבות שלא הצלחתי לסלק. כעסתי על עצמי נורא, 'איזו אמא אני, שלא הלכתי להיבדק בזמן'. הבנתי באיזו קלות החיים היו יכולים להיכנס למסלול אחר לגמרי. אם הייתי דוחה את הבדיקה עוד שלוש שנים? מי יודע מה היה קורה".
ואיך יצאת מזה?
"החיים הוציאו אותי מזה. הכאבים היו חזקים מאוד. גם במפשעה, איפה שהוציאו לי עור. מאוד כאב, ובעיקר ברגל. אחרי ארבעה ימים הייתי צריכה להחליף תחבושות וזה היה כאבים שלא יאמנו. האחות אומרת לי: 'מה זה בשבילך? עברת לידה', וזה עיצבן אותי. זה לא קשור, זה לא אותו דבר! בלידה את מקבלת את הפרס הכי גדול שיש, ומה פה קיבלתי? פה נענשתי על הטיפשות שלי. הכאבים יחד עם ההורמונים ויחד עם זה שמאיה בוכה עם גזים וגיסתי ואמא שלי וכולם סביבה ואני לא יכולה לגשת אליה, כל זה עשה את שלו. אבל כשעברו כאבי התופת, רק רציתי לחזור למסלול: לאסוף את נורי מהגן, לקפוץ על פיטבול עם מאיה על הידיים, שיפסיקו כולם לעשות לי בייביסיטר. זה הניע אותי".
אחרי שלושה שבועות חלה תפנית. "הגענו לביקורת, הרופאה שאלה: 'את הולכת על העקב?', ולא הצלחתי לדרוך על הרגל, היה לי נורא קשה. ואז היא פשוט לקחה לי את הקביים, ואמרה שאני חייבת. וכשהתחלתי לצלוע, בעזרת הרבה משככי כאבים, פתאום הצלחתי לראות איך אני חוזרת למה שהיה. אז אני עדיין חבושה, והולכת בנעלי ספורט ולא בעקבים, אבל זיבי, מחר אני חוזרת לאמן, עם בנות שיעזרו לי בשיעור. ואני שוב רוני".
עכשיו, אחרי שבוע בלי קביים, מאיה ואמא שלה שוב יחד. "פתאום אני איתה לבד ומחזיקה אותה ומטיילת איתה וכל כך השתוקקתי לזה", זורחת דואני, "אני שרופה עליה. לא בא לי שהיא תעבור ידיים, והיא ילדת ידיים, כל היום רוצה על הידיים, והיא עליי. אני פחות משחררת ממה שהייתי עם נורי, כי היא הייתה חסרה לי".
מה שלא היה חסר לה זה הנדנודים של הסביבה בנוגע לילדים, משהו שחוותה ביתר שאת אחרי לידת הראשון.
"השתמשתי במושג 'צאו לי מהרחם' עוד לפני שהוא נהיה פופולרי, ואני מאוד שמחה שמדברים על זה עכשיו. זה נושא רגיש, דבר מאוד מסובך ואישי, אז למה שולפים את השאלה הזו בלי לחשוב כמה זה פרטי? אני שמחה שיש עכשיו מפורסמות כמו ירדן הראל שדיברו על זה".
רוני דואני פרצה לחיינו כבר ב־2004, כנערה בת 17, כשחברת "פופ ארט" בחרה בה לתפקיד נערת הפופ של הרגע. היא נקראה אז "רוני סופרסטאר" ושוחררה לעולם כמכונה משומנת של להיטי פופ, בלונד ומיניות מרומזת. שלושה אלבומים, עשרות סינגלים, קמפיינים, מוצרים ממותגים, מעריצים - עד שבגיל 30 הרגישה שזה כבר לא זה, שהקהל כבר פחות מעוניין בסופרסטאר ואולי גם היא כבר לא חדורת תשוקה. אז היא התחילה לייבא גלשני כושר מיוחדים בשיטת ה־SURF SET, ובשלב שני פתחה סטודיו לכושר עם בעלה ושותפים נוספים.
"רוני סופרסטאר הייתה מיזם לכל דבר - היו לי שותפים, הייתה אסטרטגיה, היה רעיון, היה תהליך מיתוגי וכל דבר נמדד על פי מדדים של מותג", היא מספרת. "אז בסופו של דבר, רוני סופרסטאר עזרה לרוני המאמנת. כלפי חוץ זה אולי נראה שינוי דרסטי, אבל לי זה היה נורא טבעי. אצל רוני סופרסטאר היו דברים שהצליחו יותר ודברים שהצליחו פחות, והיה רגע שזה כבר לא ישב עליי במאה אחוז והרגשתי שאני נאחזת בזה לשווא. אסור להתאהב ברעיון, וסופרסטאר הייתה רעיון. היה כיף אבל הגיע הזמן לשחרר ולעבור הלאה".
ולמה דווקא לזירת הכושר?
"כי כל הזמן הייתי בזה. הייתי רקדנית כילדה, וכרוני סופרסטאר הייתי צריכה כל היום לשיר ולרקוד ביחד. גם חן היה בנבחרת ישראל בטאקוונדו וספורטאי מצטיין בצבא, זה העולם שלנו".
איך את מרגישה כשאת מסתכלת היום על כוכבות פופ צעירות כמו אגם בוחבוט ונועה קירל?
"אני חושבת שהיום התהליך הוא מזורז בזכות הרשתות החברתיות, שלא היו אז. היום יש אינסטגרם וטיק טוק ויוטיוב והן יכולות להגיע לאלפי מעריצים. מצד שני הן צריכות לעבוד קשה כי כשאני יצאתי לא הייתה לי תחרות, והיום יש להן הרבה. מה שלא השתנה זה שמי שעובד קשה, מצליח. אני רואה את נועה, היא ילדה מדהימה ומוכשרת ועובדת נורא, נורא קשה! היא קורעת את התחת והיא יזמית לכל דבר. רק כישרון - לא מספיק. ויש לה מוטיבציה, בטוח. עלי בזמנו כל הזמן אמרו שאני: 'מובלת', אבל אם אני לא הייתי רוצה את זה, זה לא היה קורה. אף אחד לא יכול להכריח אותך להתעורר ב־3 בבוקר לחזרות ואז ללמוד ואז להופיע ולחזור ב־2 בלילה הביתה. ולא צריך לרחם עליהן כי הן רוצות את זה. אני נורא נהניתי לאורך כל הדרך, ואין לי תחושה שילדותי נגזלה ממני, ממש לא".
אז ממה הן צריכות להיזהר?
"כשאתה כוכב נוער, יש תקרת זכוכית וזה המכשול. המכשול עוד לפניהן. לא קל לשחרר את זה, וזה לא קורה ביום. היום אני מאושרת בקריירה שלי, ואני אפילו עוד מופיעה מדי פעם. כשהייתי בהריון הופעתי שלוש פעמים".
הפכת להיות חרדה יותר בעקבות הגילוי?
"ברור. כל היום אני מדליקה את הפנס של הטלפון ובודקת נקודות חן בכפות ידיים של אנשים. אל תתקרבו אליי אם אתם לא מעוניינים בסקירה זריזה. אם כן, אני פה".
