אם עקבתם אחרי עולם הבידור הישראלי ב-15 השנים האחרונות, רוב הסיכויים שנתקלתם במיכל טראוריג. אם השם שלה עדיין לא מצלצל לכם מוכר, מבט בתמונתה כבר ימחיש לכם שאתם מכירים אותה. טראוריג בת ה־37 היא מה שנקרא Early Bloomer, אחת כזאת שהתבגרה, התנסתה והקדימה את תקופתה, הרבה לפני שזה היה מגניב. בגיל 14 היא התחילה לעשן ולהסתובב עם מבוגרים ממנה. בראיונות עבר הודתה שהייתה נערה מרדנית ועצמאית מאוד, שחלמה להיות מפורסמת הרבה לפני עידן הריאליטי והאינסטגרם.
אז היא התחילה לדגמן ופניה עיטרו את שלטי החוצות בצידי הדרכים, כולל בעיר הולדתה כפר סבא, שם הפכה לסוג של סלב מקומית. "הייתי ילדה דוגמנית. השתתפתי בקמפיינים והייתי על שלטי חוצות, אבל לא כל הילדים שלמדו איתי אהבו את זה", היא נזכרת. "היו ילדים שממש קרעו את השלטים".
באיזה קטע?
"בקטע שהם לא אהבו לראות אותי שם".
השנים עברו וטראוריג עברה מאודישן לאודישן, נלחמת ולא ויתרה לעצמה על פסיק. אז הגיעה הטלנובלה "משחק החיים", שטרפה את הקלפים והפכה אותה למפורסמת שהיא תמיד חלמה להיות. היא שיחקה שם לצידם של כמה מהשמות הכי גדולים של אותה תקופה, ביניהם גיא אריאלי, לירון וייסמן ונירו לוי. "משחק החיים" לא קיבלה עונה שנייה, אבל עונתה היחידה זכתה למעמד קאלט ושודרה בשידורים חוזרים בערוץ 10 וב-HOT בידור ישראלי במשך שנים. טראוריג קיבלה עוד תפקידים, הנחתה פינה פרובוקטיבית כפסאודו יועצת מינית בתוכנית הנוער "אקזיט", שיחקה בסרטים ("הדברים שמאחורי השמש", "טובה תחת טובה"), יצאה לדייטים עם דוגמנים והופיעה במדורי הרכילות כדרך קבע. בדיוק אז, צעד וחצי לפני הפסגה, כשהיא כבר דמות מוכרת שגם משחקת מדי ערב על במות תיאטרון הקאמרי, הבינה מיכל שכל הסיפור הזה ממש, אבל ממש לא בשבילה.
"כשאני חושבת על זה היום, זה כל מה שרציתי אז - להיות מפורסמת ושידעו מי אני ושיכתבו עליי וזה וזה וזה", היא מודה. "אבל כשזה קרה, לא נהניתי מזה. מהר מאוד כבר לא רציתי את זה. אחרי 'משחק החיים' ו'אקזיט' וכל הדברים האלה של הטלוויזיה הבנתי שאני בעצם סובלת, שאני לא נהנית בכלל. השואו ביז היה סבבה, אבל לא היה לי כיף. אני לא אוהבת שמזהים אותי, אף פעם לא אהבתי את זה. אני לא יכולה להתמודד עם זה. זה קשה לי ממש".
מזהים אותך גם היום?
"זאת הזיה אבל אנשים עדיין מזהים אותי. כאילו, מאה שנה אחרי 'משחק החיים' ואנשים עדיין ניגשים אליי. זה הזוי. אני מניחה שאם זה לא היה משודר בשידורים חוזרים כל כך הרבה שנים, זה לא היה קורה. אבל כן, אני לא אוהבת להיות מוכרת ואף פעם לא נהניתי מהפרסום. לא יכולתי לסבול שמסתכלים עליי ברחוב, או מזהים אותי, או כותבים עליי, או יודעים עליי דברים. גם היום, כשמזהים אותי או אומרים לי, 'היי, מאיפה את מוכרת לי?', אני בדרך כלל אגיד, 'אולי מבית הספר?'. אני אף פעם לא אומרת מהטלוויזיה".
תחושת המחנק עשתה את שלה וכעבור כמה שנים החליטה מיכל לעבור לצד השני של עולם הזוהר - אל אחורי הקלעים. היא החלה לעבוד כעורכת וככותבת במקומונים של אזור השרון, ואפילו העבירה כשבע שנים בשבועון שאתם אוחזים בידיכם עכשיו. "ריאיינתי את כולם וזה היה נחמד להיות בצד השני. העדפתי להיות שם מאשר תחת אור הזרקורים", היא מודה.
השינוי הקרייריסטי הגיע בד בבד עם גירושיה בגיל 27, שנתיים בלבד אחרי החתונה. "התחתנתי צעירה יחסית לדור שלנו, וזה ממש לא היה פשוט", היא מודה. "תקופת הגירושים הייתה תחושת כישלון מאוד גדולה. הייתי לבד עם ילד והיה לי קשה למצוא זוגיות. היו לי דייטים וקשרים אבל הם לא החזיקו מעמד יותר מדי".
שלוש שנים מאוחר יותר, חברה טובה שלה חלתה בסרטן ("היום היא בריאה, ברוך השם") ומיכל התקשתה להתמודד. היא התחילה ללכת לבית הכנסת ולהתפלל לשלומה, התחזקה יותר ויותר והשתתפה בשיעורי דת אצל יובל דיין. "התקרבתי לאלוהים ולדת וחזרתי בתשובה", היא אומרת. "את יודעת, ככה אנחנו, היהודים. בעת צרה? מתפללים. דרך השיעורים של יובל למדתי הרבה על רבי נחמן, אבל הדרך הייתה שלי. אף אחד לא ניסה לשכנע אותי או ללחוץ עליי. זה בא ממני. זה היה לי מאוד חשוב באותה תקופה אבל לאט לאט זה התמוסס".
למה?
"הבנתי שמתישהו אני אצטרך לחיות בזוגיות חרדית, והמקום הזה פחות התאים לי. לא רציתי לגדל ילדים חרדים. היה לי כבר ילד חילוני והבנתי שאני לא אוכל להתחתן ולעשות ילדים ולהכניס אותם לחינוך חרדי. ברגע שהייתי צריכה לקחת צעד קדימה ולעשות את זה, לא יכולתי. לא רציתי לעבור לאורח חיים משפחתי חרדי, הרגשתי שזה גדול עליי. עם הזמן הדברים הגדולים של הדוסיות התמוססו להם. שמירת שבת וכאלה כן נשארו. הייתי אומרת שאני מסורתיות קלה היום. לא הפסקתי להאמין, אבל זה כבר לא בווליום שהייתי בו. הייתי דוסית".
לפני שנה עשתה שוב הסבה מקצועית, רק שהפעם החליפה את הכתיבה והעריכה בניהול מסעדה, שאותה פתחה עם בן זוגה בשנתיים האחרונות, השף שלומי בן שימול. "תמיד אהבתי לבשל. היה לי בעבר קייטרינג ביתי, למדתי בישול בבית ספר 'בישולים' ואני נורא אוהבת אוכל, אבל אף פעם לא באמת התעסקתי בזה באופן מקצועי", היא אומרת. "בן זוגי הוא שף כבר 20 שנה. היה לו את פלימרקט בשוק הפשפשים, הוא עבד בפרונטו ובסושיאל קלאב. כשהכרנו דיברנו על זה שיום אחד נפתח מסעדה משלנו, וכל הזמן אמרנו שיום אחד ויום אחד וזה קרה הרבה יותר מהר ממה שחשבנו".
נחתה הזדמנות ולקחתם אותה.
"בדיוק! חיפשנו מקום שיתאים בול למה שאנחנו באמת רוצים. אמרנו לעצמנו שכשההזדמנות תיפול עלינו, ניקח אותה מייד. ואז נכנסתי להיריון וילדתי את בני השני - וזה לא משהו שחשבנו שיקרה כל כך מהר. פתאום נפלה עלינו ההצעה למסעדה הזאת וזה היה בול. כל הכוכבים הסתדרו במקום והופ, נהייתה מסעדה".
את המסעדה ,"לילות ביירות" שמה, הם פתחו באזור התעשייה של כפר סבא. טראוריג מתארת אותה כסוג של חמארה שמחה ומשפחתית, עם גריל פחמים שעליו הם מניחים דגים ובשרים, לצד סלטים טריים וססגוניים שהם מכינים במקום. "אנחנו באים למסעדה כל יום בשבע וחצי בבוקר ומכינים הכול טרי", היא אומרת. "כל בוקר אני מביאה בשר טרי, אין אצלנו בשר קפוא ודברים כאלה. המוזיקה רק בערבית, זמרות וזמרים ערבים". "את יודעת", היא אומרת, "אף פעם לא הייתה לשלומי מסעדה כזאת. הוא בא מעולם קולינרי אחר לגמרי, אבל כשחשבנו על הקונספט זה מה שדמיינו - בשרים ודגים ועופות רוטיסרי מעל גריל פחמים".
למה דווקא הקונספט הזה?
"שנינו מארחים בנשמה שלנו. המסעדה מאוד משפחתית, הכול פתוח, אנחנו מאוד חמים והמסעדה מאוד חמה וגם נראית ככה. יש מלא עראק ומוזיקה ובשרים על האש. אנחנו מתים על זה! כרגע היא פתוחה רק בצהריים, ופוקדים אותה בעיקר המוני האנשים שעובדים בסביבה, אבל בקרוב נפתח גם בערב, כשהכל יהיה מוכן. אנחנו לא רוצים לעשות דברים לא מושלמים".
טראוריג הייתה גרושה שמונה שנים עד שהכירה את בן שימול במקרה, דרך פייסבוק. "הצעתי לו חברות ואז הוא התחיל איתי, למרות שהוא טוען שאני התחלתי איתו כי הצעתי לו חברות", היא אומרת משועשעת, אך מייד מוסיפה שההתחלה לא הייתה קלה. "הכרנו בדיוק חודש אחרי שהוא עבר לקריית שמונה כדי לפתוח שם מסעדה, בזמן שאני הייתי בכלל בכפר סבא".
כמו טראוריג, גם בן שימול גרוש, אך ללא ילדים. בתחילת ההיכרות הוא אפילו לא היה בטוח שהוא מחפש זוגיות חדשה. "הוא אמר לי שהוא לא רוצה זוגיות ולא ילדים. חצי שנה אחר כך כבר נכנסתי להיריון ושלומי הפך לזוגיות הכי משמעותית שלי מאז הגירושים".
בריאיון ישן שלך למאקו מתקופת הגירושים, סיפרת שאת מעיפה גברים שאומרים שהם לא בשלים לילדים.
"העפתי גם אותו, האמת, אחרי השיחה הראשונה שלנו. מה אני צריכה את זה?".
אשכרה. ומה השתנה?
"אחרי כמה ימים הוא התקשר ואמר 'חשבתי על זה ואת ממש מצאת חן בעיניי, היה לי כיף. אז אפשר לנסות".
הוא אמר "אולי" ובכל זאת הסכמת לתת לו צ'אנס?
"הסכמתי כי היה לי קצת קראש עליו, אבל עברנו דרך ארוכה. זה לא היה פשוט. כל השנה הראשונה של הקשר הוא היה בצפון ואני הייתי פה. גרנו בנפרד, כולל בתקופת ההיריון והלידה, עד שלשלומי כבר נהיה קשה מדי המרחק. הוא העביר את השרביט במסעדה שפתח לשף אחר ועבר לכפר סבא. מהר מאוד פתחנו את המסעדה, שמבחינתי היא לא פחות ממפעל החיים שלנו. זה החלום שלנו ואנחנו לגמרי התאבדנו על הדבר הזה".
בסוף הציפיות השתלמו. מצאת אהבה חדשה, הבאת עוד ילד וגם יש לך עסק חדש.
"נכון, נכון! אני אחת כזאת שלא יודעת לנוח על זרי הדפנה וליהנות מדברים או להסתכל עליהם מהצד ולהגיד, 'וואו, איזה כיף, הצלחתי', כי זה קשה לי. אבל עכשיו כשאת אומרת את זה, אז זה ממש נחמד לשמוע".
מה השאיפות שלך הלאה?
"אני נורא רוצה שהמסעדה תהיה מוצלחת ושהזוגיות תישאר טובה ושהילדים יהיו בריאים, וזהו. באמת שאין לי שאיפות גדולות יותר. רק שהכול יישאר בסדר".
