ריאליטי צ'ק: פרק ראשון - רודריגו גונזלס
(צילום: ניצן דרור)
"זה אני, זה חלק מסיפור חיי, לטוב ולרע. למדתי, התנסיתי, ואני חי עם זה בשלום היום", אומר לנו רודריגו גונזלס, אחד מכוכבי הריאליטי הראשונים בישראל. בקיץ 2003 כל המדינה נצמדה למסך של "קחי אותי שרון ",פורמט בסגנון "הרווקה" האמריקני, שהציג את שרון איילון - דיילת יפה בת 30 שצריכה לבחור את נסיך חלומותיה מתוך 15 גברים. אחד מהם היה גונזלס. הוא היה רק בן 22 ולכאורה לא היה לו סיכוי, אבל הסטאר קווליטי של הבחור הדרום אמריקאי כבש לא רק את איילון, אלא בעיקר את הקהל (שהחזיר אותו בשלב "גלגל ההצלה"), והוא הפך לכוכב מקומי.
התבאסת שלא ניצחת בתוכנית?
"מה פתאום. עוד לא סיימתי את 'קחי אותי שרון' וכבר הייתי חתום כל כך הרבה קמפיינים וחוזים"
איך בכלל הגעת לתוכנית?
"זו הייתה הרפתקאה שהסתדרה לי אחרי חופשת השיחרור. היה לי חודש פנוי. לא חשבתי שזה יהפוך להיות הפרנסה שלי וחלק ממי שאני היום".
והאמת, באת לחפש כלה או להתפרסם?
"המפיקים פשוט הדליקו אותי שאני לא אצליח לכבוש את ליבה של שרון כי אני צעיר והייתי בעניין ורציתי להוכיח שאני יכול".
איילון כאמור, לא נפלה בקסמו של גונזלס, אבל היא הייתה במיעוט. בן לילה הוא הפך לסמל מין עם מעריצות שרודפות אחריו לכל מקום. "היום כשאתה רוצה לעקוב אחרי מפורסם אתה עוקב אחריו באינסטגרם, בתקופה ההיא ממש עקבו אחרי. בנות היו מחכות לי מחוץ לבית, מחוץ לדלת, מתחת למדרגות, היו הולכות אחריי למסעדות", הוא נזכר בתקופה. "לקח לי זמן להבין שהפכתי להיות סמל מין", הוא מבהיר ומספר את אחד הלקחים החשובים שלמד. "הטלפון הראשון שעשיתי ביום שלמחרת היה להתקשר ל-144 שיורידו את המספר שלי".
בשנים שאחרי, רודריגו התברג כחלק בלתי נפרד מתעשיית הבידור, הוא הנחה בערוץ הילדים, דיגמן לחברות אופנה מובילות ואפילו אחז בבת זוג מפורסמת מהביצה(עדי הימלבלוי), אך הכל השתנה בעקבות מלחמת לבנון השנייה. ממש בעיצומה של קריירת הבידור הנוסקת שלו, הוא זומן לשירות מילואים וחזר ממנו גבר אחר. זה לקח לו עוד עשור (וסרט דוקומנטרי )להבין שהוא בפוסט טראומה, אבל עכשיו הוא כבר יכול לדבר על זה. "האירוע בלבנון השנייה, פשוט גרם לזה שאני לא הייתי יכול יותר. אחת התופעות של לוחמים פוסט טראומטיים הוא הדחף להתנתק, להתרחק, וזה בלתי אפשרי כשאתה כוכב מוביל של סדרות וסרטים. אתה לא יכול לא לרצות תשומת לב", הוא מספר בגילוי לב.
"איך שחזרתי מלבנון השנייה הייתי בהופעה בערוץ הילדים וזו אחת הטראומות הקשות ביותר שהיו לי בחיים. אני עוד עם ריח של גופות ושל דם בידיים וילדים קופצים עליי. זה היה אסון", הוא נזכר בחלחלה באירועים. "ברחתי. התחלתי לבכות וקובי מחט תפס אותי, חיבק אותי. לא הייתי מסוגל לצאת מהבית שבוע שלם. הכל היה יחד, בגלל החזרה המהירה לערוץ הילדים". בעקבות האירועים, גונזלס, עד אותו רגע, אורח קבוע במדורים, החליט שהוא לוקח צעד אחורה, ונעלם, אבל לא עזב לגמרי.
למרות הצורך להתרחק מעולם הזוהר, רודריגו עדיין רוצה את המסך, את תשומת הלב של הקהל ואת העשייה. כיום, הוא מגשים את עצמו מאחורי הקלעים. בארבע השנים האחרונות הוא מטפח סוכנות תוכן וידאו בשם VEO, לאחר תואר ראשון בתקשורת והתמחות בעולמות ה-Video Content Marketing. את הידע הרב שצבר בתקשורת, הוא תירגם ליצירת פורמטים ותוכן וידאו עבור תוכן מסחרי. אבל להגיד לכם שחיידק הבמה עזב אותו? את זה הוא לא יכול.
"קיבלתי הצעות לריאליטי, הניחו לי על השולחן חוזים מטורפים, אבל המצב הנפשי שלי והמשפחה, לא קל לחזור לשם", הוא מספר ומתייחס לפוסט טראומה שעדיין מלווה אותו. "כוכב שהוא מאה אחוז בפרונט צריך להיות עם אופי מאוד ספציפי. לדעת להכיל את עצמך 24/7. אני מחבב את עצמי, אבל לא עד כדי כך. אני לא יכול לראות ולשמוע את עצמי כל כך הרבה", הוא מודה בכנות.
לחיידק הבמה של רודריגו יש תירוץ, כך לפחות הוא משער. הרי לכל דבר יש סיבה. הוא עלה לארץ בגיל 12 מצ'ילה, ילד שמנמן שלא ידע מילה בעברית, ולא קיבל את היחס הדרוש לעולה חדש. על להיות מקובל אין בכלל מה לדבר. בלילה הראשון בישראל, גונזלס הגיע ללינה משותפת בקיבוץ, כשמשפחתו גרה בקראוון. " אני כועס על התקופה הזו, היום אמנם פחות, אבל אז היה מטען רגשי שליווה אותי במשך הרבה שנים. היום אני יודע להגיד שהחברה לא הייתה ערוכה לקבלת הזר והעולים החדשים. אף אחד לא ידע איך להתמודד איתי."
זו גם חלק מהסיבה - אם לשלוף תובנה של פסיכולוגיה בגרוש - שהוא רוצה להיות באור הזרקורים. "חברים מבית הספר אומרים שהסיפור שלי הוא כמו הברווזון המכוער. הרי למה בכלל להיות במקום שנתון לביקורת, לשנאה, לאהבה. מה דחף אותי לשם?", הוא שואל ועונה לעצמו באותה נשימה. "הייתי ילד לא מקובל, שמנמן, נמוך, ופתאום בכיתה ט' גבהתי, נהייתי אטרקטיבי, יצאתי עם מלא בנות והתחלתי לאהוב את תשומת הלב, אהבתי להיות המנחה של סוף שנה, להופיע על במות". ועדיין, הוא מודה שהוא מפחד לחזור לפריים טיים. "אני מפחד שזה יערער את כל מה שהצלחתי לבנות".
בין אם הוא מוכן לזה או לא, גונזלס עדיין מושך תשומת לב בכל מקום אליו הוא הולך ואנשים מזהים אותו ברחוב, הגם שעברו 17 שנים מאז שפרץ לתודעה. "זה משהו שמחמם לי את הלב עד היום. האהבה מהציבור היא פשוט .... אני עדיין לא יכול להסתובב רגיל עם הילדים. למרות שהיום זה יותר אימהות פלוס אחד, קהל היעד שלי התבגר".
איך אתה מסביר את זה שבין כל פליטי הריאליטי אתה נצרבת בזיכרון?
"העובדה שהייתי הראשון. הייתי החיקוי הראשון ב'ארץ נהדרת', בפרק הראשון בעונה הראשונה. זה חלק מהדיון התרבותי שעוררתי. זה לא רק אני, אלא התופעה שנקראת תוכניות ריאליטי, זו גם הייתה הפעם הראשונה שהקהל היה יכול להתערב בתוכן. חלק גדול מהזמן השם רודריגו לא היה רק של בחור יפה אלא היה דיון סביבו. סביב המושג שנקרא ריאליטי. הז'אנר עצמו".
"אני מהחלוצים של פליטי ריאליטי", הוא מחדד, "שמתפרנס מעולם התקשורת. היו לא מעט אנשים שהרימו גבה כשבחרו בי, פליט ריאליטי, לפסטיבל. קטלו אותי בלי סוף בכל דבר שעשיתי בשנתיים הראשונות שלי בתעשייה. תמיד הייתי דיון על איכות או לא איכות. מתאים או לא מתאים", הוא אומר ומוסיף עוד אלמנט: "הסיפור שלי הוא לא מובן מאליו והוא לא היה מתאפשר בכל מקום. מהגר שמשתלב בחברה, הופך להיות כוכב טלוויזיה, יוצא למלחמה במילואים, חווה טראומה, כל האלמנטים האלה הם לא דברים שתמצא במקומות אחרים בעולם".
