(צילום: אורי דוידוביץ', עריכה: דפנה פלד )
לפני שנתיים מצאה עצמה הזמרת דיקלה (47) במרכזה של סערה שהיא לא צפתה ולא התכוננה אליה בשום צורה. זה קרה בעקבות ריאיון שקיימה עם רז שכניק למוסף "7 לילות", ובו שוחחה על הליך הפונדקאות שהסתיים בתינוקת המתוקה שהיא מגדלת עם הבמאי והיוצר שלומי אלקבץ בהורות משותפת. "יכולתי להיות בקשר עם הפונדקאית, והעדפתי שלא", אמרה אז. "לא רציתי שיישארו לי שום רשמים או זיכרונות ממנה, שלא תתחבר במחשבות שלי לדמות של הילדה. הקפדתי לא לראות אותה. רציתי לחשוב שהבת שלי נפלה עליי מהשמים עם עפיפון, סוג של מריה הקדושה. מה לעשות, זאת אני, אובר־רגישה ונורא פחדנית. יש נשים שמצטרפות לבדיקות של האם הפונדקאית, נוגעות בבטן, מרגישות. אני לא רציתי שום קשר".
עיקר הביקורת כלפיה הגיעה מפמיניסטיות שכעסו על היחס שהפגינה כלפי הפונדקאית - אישה שנתפסת על ידי החברה כמוחלשת בדרך כלל, שמסכנת את בריאותה הפיזית והנפשית עבור סיכוי כלכלי לחיים טובים יותר.
היום, שנתיים אחרי, היית אומרת משהו אחרת? מעדנת יותר את הדברים אולי?
"לא", היא פוסקת באופן נחרץ. "לא הייתי אומרת שום דבר אחרת כי זאת האמת. אני לא יכולה לעוות את האמת ואני לא יכולה להיות נחמדה רק כדי שתאהבי אותי. אני אומרת את האמת שלי, את יודעת, ואולי אנשים לא הבינו את זה נכון, לצערי. אולי פגעתי באנשים כשאני בכלל לא התכוונתי. הדיבור היה שאני לא נפגשתי עם הפונדקאית מסיבות מאוד-מאוד אישיות ולא מסיבות מתנשאות. לא נפגשתי איתה כי פשוט לא הרגשתי שאני יכולה להיפרד ממנה, והעדפתי למנוע מעצמי את הכאב הזה שיכול היה ללוות אותי כל ימי חיי. אחרת הייתי מדמיינת את הפנים שלה כל החיים שלי ולא הייתי יכולה לחיות עם זה. יש נשים שיכולות ולא מרגישות שזה איזה ביג אישיו, אבל אני הרגשתי שזה מאוד מורכב עבור האישיות שלי, אז בחרתי שלא. לא התכוונתי לפגוע באף אחד".
"ואת יודעת משהו?", היא מוסיפה, "רק מי ששם ורק מי שנקלעה לסיטואציה ורק מי שבאמת מכירה את החיים שלי, יכולה להבין. מי שלא - אז את יודעת, אי אפשר לרצות את כולם ואני גם לא מצפה לרצות את כולם. אף פעם לא ניסיתי להיות בת השכן שכולם אוהבים אותה. אני מי שאני, לטוב ולרע, ואני מאוד-מאוד רגישה. זאת אני. קשה לי, קשה לי לקחת את הילדה ולהשאיר את הפונדקאית המומה כשאני בקשר איתה שנה".
דיקלה מספרת שגם אלקבץ, אחיה של רונית אלקבץ ז"ל ומי שבמשך שנים היה חברה הטוב עד שהפך לאבי בתה, נמנע מלשמור על קשר עם האם הפונדקאית. "הם לא בקשר. אני גם חושבת שזה מיותר כי זה בונה איזשהו מתח, יש איזושהי דרמה שהיא כל הזמן סמויה ועדיף שלא.יש אנשים שיש להם תפקיד מסוים בחיים שלנו. יש נשים שיכולות להביא ילדים, ויש נשים כמוני, שלא יכלו".
פונות אלייך נשים שחושבות על פונדקאות?
"אחד הדברים שיותר חשובים לי בחיים זה לעזור לאנשים, בלי קשר לכלום, ועכשיו ממש-ממש חשוב לי שנשים ייכנסו להיריון או שהן יביאו ילד בדרכים אחרות - גם בגיל מבוגר. אני כל הזמן בשיחות על זה עם נשים, גם מאחורי הקלעים, בהופעות, ניגשות אליי נשים שמתייעצות איתי, או שאנשים בסביבה פונים אליי ואני מדברת איתם. אם אני מדברת עם אישה, אני בדרך כלל אשאל אותה מתישהו במהלך השיחה על הנושא הזה. אפשר לומר שאני גרופית של זה עכשיו, גרופית של ילדים ושל יאללה, תעשו ילדים. וכמה שיותר מהם".
עברת המון שנים של טיפולי פוריות. איך מצאת את הכוחות להתמודד עם התהליך המפרך?
"האמת היא שבכל פעם כשקיבלתי תשובה שלילית, אמרתי: 'ברוך השם, מישהו מנע ממני משהו'. לא ישבתי בבית ומיררתי בבכי. ידעתי שיבוא יום ואני אחזיק ילד, ידעתי שזה ייקח כמה זמן שייקח, והתקדמתי".
וזה מה שאת אומרת לנשים שמתייעצות איתך?
"בטח! אנחנו חיים את החיים וחושבים שאנחנו שולטים במשהו כשהאמת היא שאנחנו לא שולטים בכלום, וככה התייחסתי לעניין הזה. אני מתכננת תוכניות אבל יש לי שותפים, וכנראה שזה לא עבר את ועדת ההנהלה - אז נקסט, והכל בסדר! זה נושא מאוד רגיש וחשוב לי להגיד לנשים שלא מצליחות שיבינו שהכל בסדר ושבפעם הבאה הן כן יצליחו".
את תייעצי לאישה שלא מצליחה בטיפולי הפוריות לוותר על הטיפולים ולגשת ישר לפונדקאית?
"מה פתאום. אם את יכולה ומסוגלת - אז תעשי את זה. פונדקאית זה השלב השלישי בסיפור. יש גם שלב רביעי".
מה זה שלב רביעי?
"לאמץ. או לקנות".
מה זה לקנות?
"יש מדינות שאפשר לקנות בהן גם".
תינוקות?!
"בטח!".
לא עדיף אימוץ?
"קשה מאוד לאמץ פה בארץ. מאוד מקשים עם זה".
איזו אמא את?
"אני לא יכולה להעיד על עצמי, אבל אני אוהבת, את יודעת, רנה היא החיים שלי. היא הכל בשבילי".
איך את ושלומי מסתדרים?
"די חופשי. אנחנו לא מגדלים את רנה דרך חוזים. הילדה גדלה כ-Free Spirit - מתי שהוא רוצה הוא איתה, מתי שאני רוצה היא איתי. אנחנו די סבבה האחד עם השני".
לא מתערבים זה לזו בסגנון ההורות?
"מה זה לא מתערבים? אני לא מסכימה לו להכניס אותה לים למשל. אני לא מסכימה לו להרבה דברים. את יודעת", היא אומרת וצוחקת. "הוא מסכים לי להכל אבל אני לא מסכימה לו על כלום. לא מסכימה לו להיכנס איתה לבד לבריכה, לא מסכימה שייכנס איתה למים, לא מסכימה להוציא אותה מהבית בלי מעיל. הוא יותר אומלל ממני בקטע הזה. שלומי הרבה יותר חופשי ממני. ואני האמא החרדתית והדאגנית".
בסוף ינואר האחרון יצא אלבום האולפן השישי במספר שלה, "חופשיה", ודיקלה יצאה במקביל לסיבוב הופעות כדי לקדם אותו. המופע החדש שלה מנוהל אמנותית בידי לואי להב, מופק מוזיקלית בידי גיא דהן וכולל הרכב של 5 נגנים, את שירי האלבום החדש ואת רפרטואר הלהיטים שצברה במהלך 20 השנים שבהם היא פעילה.
"מבחינתי הופעה היא חלק מהעניין, אבל היא לא ה-עניין", היא אומרת, "גם הדבר שאני הכי אוהבת במקצוע זה את היצירה עצמה. הרגע שאני יוצרת את השיר זה הרגע שבו אני חיה, שבו אני מרגישה את המשמעות של כל הדבר הזה, והחלום הוא לשאוף שזה לא ייפסק".
את לא מתרגשת בכלל לפני הופעות?
"אני נורא במתח לפני הופעות. אני בן אדם של מתח, לא בן אדם של התרגשות. בהתרגשות יש תחושה של היי ושמחה. במתח אין את ה'היי' הזה, ולי יש מתח. כיוצרת וככותבת ומלחינה, יש ערך נוסף שאני לוקחת על עצמי. זה את המקום הזה של השיפוט, של הביקורת".
אילו תגובות את בדרך כלל מקבלת מהמעריצים שלך?
"מי שפונה אליי ברחוב הוא בדרך כלל מי שאוהב אותי. אחרים פשוט לא מזהים אותי. אבל בנימה רצינית, אני מקבלת הרבה תגובות מאנשים על כך שעזרתי להם. 'עזרת לי המון' זה משפט שאני שומעת הרבה. או 'עברתי איתך את...', או 'פתרתי איתך את...'".
ואיך את מגיבה?
"אני מגיבה יפה. אני בסך הכל אדם מאוד אדיב", היא צוחקת, "זה כיף לדעת שאתה עושה משהו ושיש לך השפעה מאוד טובה על אנשים. הקשר עם הקהל זה באמת הדבר הכי חשוב".
היא נולדה בבאר שבע בשם דיקלה דורי, גדלה והתחנכה במשפחה מסורתית לאמא עקרת בית ולאבא מזכיר בקופת חולים. ילדה רביעית מתוך חמישה ילדים, היא גדלה בבית ששמעו בו הרבה מאוד מוזיקה. "ההורים שלי שמעו מצד אחד מוזיקה ערבית, ומצד שני האחים שלי שמעו גם מוזיקה לועזית וגם עברית, ובכלל כל הבניין היה רווי משפחות ולגמרי קיבוץ גלויות", היא מפרטת.
מתי הבנת שתהיי זמרת?
"הבנתי את זה מאוד מוקדם. איך שהתחלתי להבין משהו - הבנתי את זה. לא בחרתי, לא החלטתי, פשוט ידעתי. ידעתי שאני צריכה לכתוב ולהלחין, ושאני לא אהיה זמרת רגילה".
הלכת לחוגים?
"שום דבר. ההורים שלי לא האמינו שדבר כזה יכול לקרות. הם ידעו שזה העולם שאני נמשכת אליו, זה ומשחק, אבל הם לא חשבו שזה משהו שצריך להשקיע בו".
לשיר מול אנשים היא התחילה בגיל 16, בבר המלצרים המזמרים 'פאנץ'-ליין' בבאר שבע. בגיל 19 עזבה לתל-אביב. "הרגשתי שזהו, שזה הזמן. שאני צריכה לצאת מבאר-שבע כדי לעשות את מה שאני צריכה לעשות", היא אומרת ומוסיפה: "הלכתי ללא נודע, אבל ידעתי שיהיה בסדר כי יש לי משימה".
היום, בגיל 47, כשאת מסתכלת על התהליך שעברת כאמנית, כזמרת, את מתחרטת על איזה מקום? היית עושה משהו אחרת?
"ממש לא. כלום. ברוך השם, בעניין של הקריירה, בעניין של העבודה שלי – אין לי חרטה. עשיתי הכל קודם כל ביושר לב ובשוויון נפש מול האנשים שאני עובדת איתם. מעולם לא מכרתי את עצמי למשהו שאני לא מאמינה בו".
היו לך הזדמנויות כאלה?
"בטח שכן. את עובדת בתעשייה של גברים, אין מה לעשות. התעשייה היא ברובה זכרית. אם זה המפיקים, אם זה המעבדים, אם זה המלחינים, חברות התקליטים והשדרנים. בסופו של דבר, זאת חברה שמתנהלת ברובה על ידי זכרים, אז בוודאי שיש כל מיני הצעות כאלה ואחרות שאותי הן בחיים לא עניינו".
הצעות של מה? הטרדות?
"לא הטרדות. אותי לא הטרידו. אבל 'נעשה אותך גדולה!' - משפטים כאלה. אותי זה מעולם לא עניין או פיתה. אני אולי פתיינית אבל אני לא מפותה, בטח לא מהר. לא מזמן נכנסתי לאולפן ואמרתי: 'אוקיי, אני הבנתי את הסיפור'. לקחתי את הצוות שלי, הפסקתי את הסשן באמצע ויצאתי".
באיזה קטע?
"בגלל שקשה למפיקים ולמעבדים ולווטאבר לשמוע דעה של אישה. זה מאוד קשה להם. יש שם איזה משהו שלא מאמין לה. עכשיו, לא משנה מה האישה עברה, מה היא עשתה, לא מאמינים לנו. את יודעת, יכולים להתדיין גברים ואני יכולה לפתור להם את הבעיה בשנייה, אבל הם לא יאזינו לי, הם לא יקשיבו לי, ואני יכולה לחטוף על זה את הקריזה. חטפתי על זה לא פעם ולא פעמיים את הקריזה. אם אתם לא מקשיבים לי אז ביי! בום! טריקת דלת ולהתראות".
ואז הם באים לפייס אותך?
"כן, הם בדרך כלל באים לפייס אותי, אבל יש אולפן ספציפי שאני לא נכנסת אליו יותר כי אין לי עצבים כבר", היא אומרת ומרימה את הקול. "אין לי עצבים יותר לעבוד עם אנשים, וגברים הם full of אגו. יש להם איזה כיבוש כל הזמן! אז יש אולפנים שאני כבר לא נכנסת אליהם כי קשה למפיק שם לשבת עם אישה ושהיא תגיד לו מה היא רוצה".
אולי בגלל זה יצא לך שם של דיווה?
"אני לא יודעת מה זה 'דיווה'. אם זאת דיווה, אז אני דיווה. אבל אני לא באמת קשורה להגדרות האלה. אני רוצה לעבוד, וחשוב לי לציין שיש גם מפיקים שהם מדהימים והם נורא-נורא מתייחסים אליי בכבוד, ורק תביעי את דעתך. וזה ממש כיף. גם הייתי רוצה שיהיה קונפליקט באולפן כי זה מהמם ואפשר ללמוד ככה, אבל יש מפיקים שממש מבטלים אותך. מבטלים אותך! את לא קיימת! הם מצמצמים אותך לכדי כלום, כאילו שהיית יתוש בחדר. מזלי שיש לי סביבה תומכת ושאני יוצרת מהיותי אז אני לא יכולה לוותר על זה, ואני נלחמת. אבל להגיד לך שאין ימים שאני מרוסקת בספה? ברור שיש".
למרות שהקריירה שלה החלה עוד לפני 20 שנה, כאשר הוציאה את האלבום הראשון שלה "אהבה מוסיקה", הפריצה התרחשה רק בשנים האחרונות, כשהרדיו המיינסטרימי סוף סוף הבין - וסוף סוף חיבק. ולאורך השנים הללו הקריירה שלה ידעה עליות ומורדות, וכך גם מצבה הכלכלי. כשאני מזכירה לה שהיו לה תקופות פחות מוצלחות מבחינה כלכלית בתחילת הדרך, אפילו שפל כלכלי, היא מגיבה בתמיהה: "מה זה שפל כלכלי? ברוך השם, תמיד הייתה לי פיתה. תמיד הייתה פיתה לאכול, שזה הכי חשוב – הלחם. וכן, ברוך השם, אני מאוד מעריכה את התקופה הזאת וחושבת שהיא הייתה בשבילי סוג של פלטפורמה טובה כדי לראות איפה השחור. כי כדי להבין מה זה לבן אתה חייב לטעום גם את השחור, ובעיניי זה יוצא דופן. אז מזל שלא באתי ישר להצלחה, ושעברתי, את יודעת, את הדברים שהייתי צריכה לעבור".
את זוכרת את הרגע שבו הבנת שאת גדולה, שאת מפורסמת? שאת משפיעה על אנשים?
"לא. אין לי את הרגע הזה. אין לי את הדבר הזה. אין לי. אני בן אדם עמל, על הקרקע לגמרי. אין לי את המקום הזה. אני אולי צריכה שיהיה לי כבר. נידר לפעמים אומרת לי שאני צריכה, אבל אין לי".
מבחינתך עוד לא הגעת לשיא שלך?
"מה פתאום! אני לא יודעת מה זה שיא. האם אי פעם אני אגיע לשיא? אלו שאלות שאני לא מתעסקת איתן כי אני יודעת שיש לי עוד הרבה מה לעשות, שיש לי הרבה מה לתת. וכשיש לי עוד המון מה לתת אני יודעת שעוד לא עשיתי הכל".
מה עם חו"ל?
"להגיד לך את האמת?", היא אומרת ומציתה סיגריה, "אני בחו"ל לא אוהבת להיות יותר משלושה ימים. שלושה-ארבעה ימים, קנית אותי. אני גם לא יודעת לקחת חופשות. אני לא אישה של חופשות. אני מרגישה אשמה על זה שאני לא מייצרת".
אשכרה רגשות אשם?
"כן, אבל אם זה סוף שבוע זה אחרת. אני לא עובדת בימי שישי בערב למשל, אבל עד יום חמישי - אם אני לא עובדת, אני מרגישה רגשות אשם".
חולמת להופיע במדינה ערבית?
"חולמת! ביום שאני אדע שאני יכולה להיכנס חופשי למדינות ערב ולהופיע בהן – אני פשוט ארוץ עירומה ברחובות. זה חלום שהגבולות יפתחו ושכולם יוכלו להופיע עם כולם". k
