(ציולם: ירון ברנר | עריכה: רז רפאל)
סוף פברואר 2020. גם לפרק הכי מוזר של "מראה שחורה" לא נכתב תסריט כזה - אם ובתה טסות לחופשת פינוקים של שבוע בבירה האיטלקית, כאשר יומיים לפני סוף החופשה הן מגלות שווירוס סיני מסתורי, מידבק וקטלני השתלט על ארץ המגף, ועיר הבירה רומא כבר בלוע שלו. וזה עוד כלום: הנגיף מתכנן לתפוס את העולם בביצים, לשתק אותו ולאיים על חיי האנושות. הטיסה שלהן חזרה לארץ מתבטלת בעקבות המצב ומציאות חדשה תופסת את השתיים עם מסכה, ולא זו של פורים. כל זה קרה לטאלנטית־מנחה קורין גדעון (27) ולאמא שלה, ורדה גדעון (62), שהצליחו בסוף במזל למצוא טיסה חזרה בזמן שאיטליה נכנסה לסגר. "יומיים לפני הטיסה חזרה, יצאה הוראה של משרד הבריאות שכל מי שחוזר מאיטליה צריך להיכנס לבידוד של שבועיים", מספרת קורין בריאיון בפייסטיים. "זאת הייתה בשורה מוזרה, לא האמנו שנחזור לארץ ונהיה בבידוד. במקביל התבטלו לי עבודות וזה היה נראה לי לא הגיוני. קיבלנו את זה קצת קשה, אבל מהר מאוד התעשתנו כמו שאנחנו יודעות וראינו את הטוב שבזה. אמרנו: 'וואלה, נתנו לנו מתנה כי באמת לא הספיק לנו להיות שבוע ביחד ברומא'. אז הבידוד היה המשך ישיר: אוכל, צחוקים, אלכוהול, חוץ מחילי סורוצקין (בעלה של קורין) שהיה בבית, הכול היה מושלם".
בסטוריז שלכן הכול נראה הרמוני ומצחיק. שתפו גם את הרגעים המאתגרים יותר.
ורדה: "לא נעים לי להגיד, אבל לא היו רגעים כאלה".
גם לא איזו יציאה באין כניסה?
ורדה: "אם יש משהו שאני רוצה להגיד על כל שלושת השבועות שלנו יחד - החל מהטיסה, דרך ההפתעות שהיו לי מקורין, ועד כל מיני דברים קטנים ומדהימים שיישארו בינינו - לא הייתה פעם אחת שהיה איזה מבט לא נכון, איזו חוסר נעימות, איזה רצון לספייס. ואני אומרת את זה מכל הלב ולפעמים קצת לא נעים לי, שלא יעשו לנו עין הרע. אנחנו אמא ובת וגם החברות הכי טובות. חיבור מושלם".
האב, אמנון גדעון, הגיע לאסוף אותן מהשדה ישר לבית המשפחה במושב בצרה. "חטפנו שוק כשהגענו לארץ", ממשיכה קורין. "ראיתי את חילי ואת אבא שלי, ראיתי כמה הם נרתעים, וכמה הם מפחדים ולחוצים. פתאום הבנו שאנחנו כמו מצורעות. פתאום הרגשנו בארץ את מה שלא הרגשנו ברומא".
אבל לא לאורך זמן: הסטוריז הקורעים שהעלו האם ובתה חדשות לבקרים, מילאו את חלל הזמן שנפער. 157K העוקבים של קורין באינסטה ועוד כמה אלפים של ורדה יעידו על כך. קורין: "הבנתי מהר מאוד את הפוטנציאל של הבידוד הזה, את הפוטנציאל של אמא שלי, שהיא באמת אוצר בלום, רק שימי מולה מצלמה והיא פשוט פורחת. עכשיו אני מבינה מאיפה זה בא לי. כל השנים לא ידעתי שיש לה את זה ברמה הזאת ופתאום גיליתי שהיא כוכבת. אנשים היו משוועים לראות אותה. עשינו פינה של מוקדי השירות ששמה 'מדד ורדה' (בכל פעם ורדה צלצלה למוקד שירות לקוחות אחר, כדי לבדוק את רמת השירותיות שלהם - ש.ל.מ), דיברנו המון על כל נושא אפשרי בעולם, בישלנו, אפינו ועשינו אמבטיות כל יום ביחד עם אוכל ושתייה".
אז אחרי ההלם ותחושת המצורעות, תקופת הבידוד עשתה ממש טוב לקשר ביניהן. קורין מתחילה לשתף מה היא מצאה בתיק כשחזרה הביתה, אבל הדמעות של ורדה קוטעות אותה. "אמא, את בוכה?", היא שואלת אותה וחוזרת אליי, "כן, היא מתרגשת. כשפרקתי את המזוודות מצאתי מכתב מדהים שהיא כתבה לי ומאוד התרגשתי ממנו. זה משהו שהיא עושה מאז שאני ילדה. בתקופה הזו, הרגשנו שבאמת הייתה עליית מדרגה. זה לא משהו שעוברים באופן רגיל. כי החיים הם החיים וכל אחד במסלול שלו, ובאמת היה לנו זמן מרוכז ביחד ויצאנו ממנו אחרות. עם חיבור גדול יותר ממה שהיה לנו אפילו".
ורדה: "כתבתי לה שאם היו כמה נימים שלא היו מחוברים, אז עכשיו הם התחברו".
קורין: "זה ברמה שאנחנו משלימות משפטים אחת של השנייה, עונות אותן תשובות...".
ורדה: "אוהבות אותם דברים, מזמינות אותו אוכל, ישנות אותו דבר - הכול. אנחנו יודעות שזה קשר שלא קורה הרבה בין אימהות ובנות ברמה הזאת, ואנחנו יודעות להעריך ולהגיד שזכינו".
תנו טיפ מנצח לכל האנשים המבודדים.
קורין: "עשינו המון דברים שרצינו לעשות המון זמן ואף פעם לא הספקנו, למשל אמא שלי לימדה אותי לאפות ביסקוטי".
ורדה: "וקורין לימדה אותי לאפות חלות. הטיפ הוא להוציא את הרשימה שתמיד עומדת בראש מאחור, 'יום אחד כשיהיה לי זמן, אני אעשה את זה'. אז עכשיו זה הזמן".
עכשיו כשכל העולם בבידוד, איך אתן מעכלות את התקופה הנוכחית?
ורדה: "לי מאוד קשה הריחוק. יש לי עוד שני בנים וארבעה נכדים. אתמול אחרי שסיימתי לדבר בטלפון עם אחת הנכדות שלי, התחלתי לבכות. אני מרגישה שהגעגועים כואבים לי בגוף - בלתי אפשרי לשאת את זה. אם הייתי יכולה להביא את כל הילדים לפה, הייתי שורדת. ולחשוב שהמצב הזה יימשך עוד המון זמן, עוד יותר קשה".
קורין: "אני מאוד דואגת להורים שלי ואני חושבת שזה משותף לכולנו. אני לא דואגת לעצמי, כי גם אם אדבק, אני אהיה בסדר. ההורים של חילי ושלי הם מעל 60 ואנחנו לא באמת יכולים לעזור. אז מנסים לדבר הרבה, אבל כל המשפחתיות נעלמה. לחשוב שההורים שלי יהיו לבד בליל הסדר, זו מחשבה מאוד עצובה. ועם כל זה, אנחנו לוקחים את המצב בפרופורציות, אנחנו בסך הכול נמצאים בבית באזור הנוחות שלנו, יש לנו אינטרנט, טלוויזיה, אוכל - הכול בסדר, צריך לעשות את מה שצריך לעשות".
בנימה אופטימית יותר, גם בימים אלה קורין עסוקה. היא הפרזנטורית של מותג עדשות המגע אלקון, מגישה את התוכנית "אנשים" של קשת ותנחה את משדר ליל הסדר של הערוץ. בנוסף, היא מספרת בגאווה על הבלוג החדש שהקימה בתקופת השהות שלה בבית, בזמן שהתעטשה. "יש לי בלוג חדש שעלה לפני שבוע, Corringideon.com. זה בלוג שהוא אני, כל עולמות התוכן שלי: מתכונים, טיפים, בגדים, מחשבות על החיים, הרבה כותבים אורחים שכותבים על המצב. הבלוג מעסיק אותי בתקופה הזו וזה עוד דבר חיובי שקרה בזמן הזה".
ועוד דבר חיובי: המים בתעלות ונציה הפכו צלולים והברווזים חזרו לאגמים.
קורין: "ברור שאני שמחה בשביל כדור הארץ. ואני גם שמחה בשביל האנושות, מתגלים עכשיו דברים אחרים. למשל, הגיעה אליי הודעה על מגדלי פרחים שלא מצליחים עכשיו למכור את הסחורה שלהם ומביאים משלוחים עד הבית, או חקלאים שנתקעו עם סחורה ואנשים נרתמים לעזור, או כשיצאנו למרפסות ומחאנו כפיים לצוותים הרפואיים. יש הרגשה שיש לנו עכשיו רק זה את זה, חזְרה הערבות ההדדית. וגם, ערך המשפחתיות, הבית. אנשים יצאו מהמרוץ של עבודה, בילויים מסעדות וזה מחזיר אותנו לדברים הפשוטים ואני ממש מקווה שכל אחד ייקח לפחות משהו, כדי שנצא מזה קצת אחרת. הקורונה באה כדי להגיד לנו משהו, אין ספק".
ורדה: "אני חושבת שזה מחזיר אותנו לערכי היסוד, שקצת נעלמו. בשיא הצניעות אני רוצה להגיד שהשתדלתי לשמור עליהם כל החיים והם גם אפשרו לי להיות בקשרים כאלה עם הילדים שלי. היה משהו מאוד ארצי אצלי; אחרי כל לידה של ילד, עצרתי את המרוץ של הקריירה והייתי איתו בבית שנה וחצי. כשאני מסתכלת אחורה, ידעתי לבחור את מה שקורה היום בחזרה: להיות עם הילדים, להקשיב. כסף זה דבר נחמד, ואני לא מזלזלת בו, אבל הוא ממש לא הכי חשוב. והמצב עכשיו שם מראה ברורה יותר, ואני שמחה שאנשים חוזרים לערכי היסוד. כשאני יוצאת לפרדסים שבבצרה, אנשים אומרים יותר שלום ויותר מתעניינים אחד בשני".
מצד שני, כשאני יורדת לסיבוב של עשר דקות ביום פה בשכונה פסטורלית בצפון יפו, פתאום אנשים מתרחקים זה מזה וממש חוששים אחד מהשני.
קורין: "כן, משהו בדיסקט השתנה לנו. הייתי היום באודישן ואנשים עם מסכות וכפפות ואף אחד לא מתקרב, ולא שמים לי מיקרופון כדי שחס וחלילה... הסדר השתנה. זה מאוד משונה"
איך הצלחתן לפצח את המערכת המורכבת של אם ובת ולהפוך ל־BFF?
קורין: "זה הכול ורדה, אז אמא, התשובה שלך".
ורדה: "אני לא גדלתי עם אמא כזאת, אמא שלי לא הייתה החברה הכי טובה שלי בכלל. מאז שאני זוכרת את עצמי כילדה, עשיתי לי סימני דרך, תובנות, מה אני לא רוצה לעשות ואיפה אני כן רוצה להיות ולאורך השנים הגדרתי שהדבר הכי חשוב לי כאדם זה להיות אמא, מעל ולפני הכול".
קורין: "אמא זה לא לגמרי נכון. את עבדת קשה כל השנים, תמיד פרנסת. פשוט בתוך כל זה נאבקת בשביל שנהיה תמיד במקום הראשון. היא הייתה יוצאת לעבודה כל יום בשמונה בבוקר וחוזרת בערב, אבל תמיד היה לנו אוכל חם. היא הייתה מבשלת בבוקר, והייתי צועקת עליה: 'מה זה הריח של הבצל המטוגן על הבוקר?'. כל דבר שרציתי להשיג בחיים, היא תמיד לקחה אותי יד ביד; כשרציתי להתקבל לתלמה ילין, אז היא הייתה נוסעת איתי הלוך חזור לדרום תל אביב לשיעורי פיתוח קול. היא תמיד נתנה לי תשומת לב, אף פעם לא התלוננה, ולא הייתה לה עזרה של סבא וסבתא. היא גם פרנסה וגם הייתה אמא במשרה מלאה".
ורדה: "וזה נכון גם לגבי שני האחים הגדולים. כשקורין נולדה הייתי מנהלת מכירות של חברת שיכון עובדים, אחר כך פתחתי את ערוץ המכירה הפרטי של חברת מירס בארץ, אחר כך הקמתי חברה פרטית שלי שהקימה סופרמרקטים. תמיד עבדתי. אבל הילדים תמיד היו במקום ראשון".
מערכת היחסים שלכן מצטיירת כאגדית. מצד אחד זה נוטע תקווה, אבל וואלה, מצד שני, הרבה קוראים בטח חושבים על עצמם ועל אמא שלהם ואולי קצת בא להם למות. קורין, מה תאמרי להם?
קורין: "אני חושבת שהכול בר שינוי ואף פעם לא מאוחר, אל תרימו ידיים. כמו שאמרתי, ההורים שלנו רק מתבגרים. שווה לנסות לדבר ולשנות. ורדה לא כל כך פתחה, אבל היא גדלה עם אמא מאוד לא חמה ואוהבת, שלא העצימה אותה, ככה שאת התיקון שלכם תוכלו לעשות עם הילדים שלכם וליצור מציאות אחרת".
