"מחוץ לבית היא כוכבת ומפורסמת, אבל בתוך הבית היא נשארה נטע שלנו, הילדה הצנועה"
כיאה לילדת מילניאלס מוצלחת, גם נטע אלחמיסטר בת ה־4 הצטיינה בכל תחום אפשרי: "ספורט, רכיבה על אופניים, גלגיליות, ריקוד, היא שרה והשתתפה במקהלת בית הספר ומאוד אהבה לצייר", מעידה ורדי אלחמיסטר, אמא של נטע, אושיית האינסטגרם הראשונה בארץ שלקחה את העניין כמה צעדים קדימה והפכה לאשת עסקים, ליזמית ולדוגמנית איי־ליסט. "נטע תמיד הייתה מוקפת בהרבה חברים וחברות שחיפשו את קרבתה. הבית שלנו תמיד היה פתוח ומגיל מאוד צעיר הייתה פה תנועה של חברים שכל הזמן חיפשו את קרבתה. היא הייתה מאוד חברותית, אהודה, מקובלת, שמחה ומלאת חיים. היא תמיד הצטיינה בלימודים ובלטה ביופייה; אנחנו שונות מבחינה חיצונית ונטע בעצם דומה לאייל, בעלי. אז כשהייתי הולכת איתה בעגלה, היו עוצרים אותי ותמיד חשבו שאני המטפלת".
עם התבגרותה של נטע התגלה אצלה גם חוש שישי לאופנה, לאסתטיקה וליופי, איך לא: "היא תמיד ידעה לבחור לעצמה את הבגדים בטוב טעם, בחרה בקפידה גם לה וגם לאחיותיה כבר בבית ספר יסודי. חברות תמיד היו באות אלינו הביתה להתארגן לפני יציאה, הן היו מתלבשות ונטע הייתה מאפרת אותן, עושה להן תסרוקות ותספורות. יש לה את זה ביג טיים. לצד כל זה, היא תמיד הייתה צנועה וענווה וידעה לכבד אנשים".
מתי זיהית את הניצוץ?
"בערך בגיל ההתבגרות התחלנו להבין לאט לאט שיש איזושהי הילה סביבה, הבנו שמשהו קורה. מהצד, ראינו את זה כמשהו נחמד, לא מעבר. אנחנו משפחה חמה ותומכת ואנחנו מקפידים בבית על פתיחות, שיתופיות וכנות מצד אחד ועל גבולות מצד שני".
מה הפרסום שלה דרש ממך כאמא?
"החשיפה והפרסום מעוררים בעיקר תגובות רבות ומגוונות של אנשים, שאני למעשה נתקלת בהן יום־יום. מבחינתי אני קשובה וסבלנית ומקבלת כל ביקורת ופרגון באהבה רבה. אני מרגישה שאני צריכה להכיל את התגובות, לגלות סבלנות ולהמשיך הלאה. אנחנו משתדלים לשמור על פרופורציות. אני מאוד גאה בנטע; מחוץ לבית היא כוכבת ומפורסמת, אבל בתוך הבית היא נשארה נטע שלנו, הילדה הצנועה. יש עוד שתי בנות בבית שתומכות ומפרגנות אחת לשנייה; דנה הבכורה וספיר הצעירה. נטע היא הסנדוויץ' וביחד אנחנו שואבים את הכוח כמשפחה מלוכדת".
ומה תפקידך בכוח?
"נטע משתפת אותי בהצעות העבודה הרבות שהיא מקבלת. חשוב לה מאוד לשמוע את דעתי ובסופו של דבר לקבל את ההחלטה הטובה ביותר עבורה. אני מנהלת את חנות בגדי הים של המותג שלה ושל חברתה נועה בני, 'בננהוט' יחד עם אמא של נועה. המותג מאוד מצליח בארץ ובעולם. זה כיף. אני סומכת על נטע שהיא יודעת בחוכמה ובתבונה להחליט ולבחור לעצמה קמפיינים ושיתופי פעולה נכונים עבורה, שיהיו תואמים לערכים שהיא קיבלה מהבית. הכי חשוב שהיא תזכור היכן היא גדלה, להיות עם הרגליים על הקרקע, לדבר בגובה העיניים ולכבד את האנשים".
ספרי על רגע שהיית גאה בנטע במיוחד.
״אבי, מבוגר בן 94 במצב רפואי קשה וסיעודי עם מטפלת מדהימה, אושפז בשנה האחרונה כמה פעמים. נטע בכל פעם דאגה להתפנות מעיסוקיה הרבים ולבקר את סבא שלה. היה חשוב לה להגיע לבית החולים ולדרוש בשלומו. הדאגה לסבא מרגשת אותי כל פעם מחדש ועל כך אני מאוד גאה בה״.
איך משבר הקורונה משפיע על הקשר ביניכן בימים אלה?
"אנחנו כמו כל עם ישראל וכמו כל האנשים בעולם כרגע נמצאים במציאות חדשה ובלתי אפשרית. אז הכי חשוב זה להקפיד ולשמור על ההנחיות. אנחנו בבית, נמנעים מלצאת ונטע ורמי בבית שלהם, הם לא יוצאים מהבית ופעילים באופן מקצועי וספורטיבי מהבית. אנחנו שומרים על קשר רציף של שיחות טלפון. את שיחות הווידאו אנחנו יותר עושים עם סבא וסבתא, היקרים לנו, שמרגישים את הבדידות ואצלם זה יותר קריטי".
"הלידה של עדן הייתה מיוחדת, מהירה מאוד, היא הייתה חסרת סבלנות לצאת אל העולם"
"מעצם היוולדה עדן הייתה כוכבת לדעתי", מגלה מאיה בן זקן, אמא של מלכת השושנים. "הלידה שלה הייתה מיוחדת, מהירה מאוד, היא רצתה כבר להיות בחוץ, הייתה חסרת סבלנות לצאת אל העולם. גם ההתפתחות שלה בכל שלבי הילדות הייתה מהירה; היא הלכה מהר והייתה ילדה מאוד ורבלית. הכישרון המוזיקלי שלה התגלה מאוחר יותר, בכיתה ד', עד אז חשבנו שהיא תהיה רקדנית מספר אחת, היא הייתה וירטואוזית מדהימה עם הגוף. ואז באחד הטקסים בכיתה ד' בחרו בה לשיר, והיא שרה את 'הלב' של מאיה בוסקילה, שהייתה אז בשיאה. כולם נעמדו עם פה פעור ולא הבינו מאיפה זה בא. ומאותו רגע היא הייתה כוכבת הטקסים, וזה היה שלה לגמרי, בלי שיעורי פיתוח קול או לימודים. היא המשיכה לשיר באמבטיה ושרה קריוקי, בעצם עד העונה הראשונה של 'אקס פקטור'".
לבן זקן יש ארבעה ילדים, אבל עדן, לדבריה, דרשה יותר תשומת לב מאשר האחרים; שזה בעצם אומר להתרוצץ איתה בין שלל חוגים וללוות אותה לכל אודישן תחת עץ רענן. "היא רצתה להיות במרכז העניינים, תמיד תפסה את העין ובלטה בכל מקום שהיא הגיעה אליו והייתה ילדה מאוד דעתנית - כל הדברים האלה ניבאו את העתיד".
אחרי הפרסום, מה ההצלחה שלה דרשה ממך בתור אמא?
"לאחר שהיא התפרסמה, כשהייתה בת 19, החלטנו שאנחנו נותנים את הפוש, שכרנו לה ולאחיה הגדול דירה בתל אביב ומימנו אותה, כי היא בעצם לא עבדה, היא בנתה את עצמה. היינו סביבה כל הזמן. תמיד אמרתי, 'אני לא אוהבת יותר או פחות, יש ילד שצריך אותך יותר'. כנ"ל עכשיו עם ההיריון, אני מלווה אותה לכל מקום. זו אימהות".
עם מה היית צריכה להתמודד כאמא לצעירה מפורסמת?
"עם החשיפה. גם היום, אני לא ממש יכולה להסתובב חופשי, בכל מקום זה הסתודדויות. יצאתי למשל עם הקטנה שלי לאכול בבורגר ראנץ', ופתאום באו שלושה אוטובוסים של ילדים מטיול, תוך שנייה כמו אש בשדה קוצים, הם עטו עלינו והתחילו להצטלם איתנו, זה היה הזוי. חברים שלי צוחקים עליי, שללכת איתי מרחק של עשר דקות לוקח שעה וחצי. זה מחמם את הלב. אז יש יותר חשיפה, יותר דאגות כי זה לא עולם פשוט בכלל, ולשמחתי הרַבה עדן הוכיחה כמה היא באמת חזקה והיא יודעת איפה להיות ואיפה לא, ואני מעריצה אותה, כי מאוד קל להיסחף בעולם הזה. היא גם כבר לא שלי, כי היא הפכה להיות ציבורית, גם אני הפכתי להיות 'אמא של' וגם החיים שלי חשופים. צריך לשמור על שפיות, כי אנחנו אנשים רגילים לחלוטין שקמים בבוקר ועובדים ושיש להם עוד ילדים".
איזו "סלטה באוויר" עשית למענה?
"כשעדן נכנסה להיריון, אמרתי לה שהיא צריכה להבין שהעולם הוא באמת במה ואנחנו שחקנים, אבל ביום שאת הופכת להיות אמא אז השחקן הראשי הוא הילד שלך. זה אומר שאת עוברת לחלק האחורי של הבמה והילד בפרונט. כל כולך, מרצך, אונך והונך מושקעים בילדים. זו ההשקעה הכי טובה בעולם, כי אלה הילדים שלי שמסבים לי הכי הרבה אושר, אבל יחד עם האושר יש גם רגעים קשים, כמו הוויתורים - מהמקום שכל מה שהיא רוצה, כל גחמה שלה, אנחנו שם. לדוגמה, היא עברה דירה, אז אני זאת שאורזת, פורקת, מנהלת את כל ההעברה, כולל העיצוב. אני לוקחת חופש ועושה את זה באהבה. וזה לא קשור לתהילה שלה, זה קשור למהות שלה כבת שלי".
כאמא, בן זקן תומכת ומייעצת מהבק־סטייג' בכל הנוגע לקריירה המוזיקלית של בתה. "אני מכבדת את ההחלטות שלה ואם אני לא מסכימה, אני אומרת את דבריי כי גם אני דעתנית. עדן יודעת מה אהוב עלינו ומה פחות. יש דברים שאני פחות מתחברת אליהם, אבל זה שלה ואני מכבדת. אני מאוד ליברלית ואני מאמינה שגם אם בן אדם עשה טעות, הוא ילמד ממנה".
איך משבר הקורונה משפיע על הקשר ביניכן בימים אלה?
״אז ככה, אני וכל המשפחה אצל עדן מתחילת המשבר. נהנים, צוחקים, מבשלים ואוכלים, והכי חשוב נמצאים ביחד ומשתדלים לעבור את הזמנים הקשים הללו בצורה כמה שיותר נעימה ומשפחתית״.
נותנת כתף תומכת כשצריך. אמא אריאלה והבת מאיה
אריאלה ורטהיימר מעידה על בתה, מאיה, שחקנית ואינסטגרמיסטית לעת מצוא, שהיא תמיד הייתה יוצאת דופן: "זה בא לידי ביטוי בצורה שבה היא הייתה מתלבשת כבר כילדה. היא אהבה נעליים עם נצנצים, וגרנו אז בכפר ורדים והמקום היחיד שיכולתי למצוא את הנעליים שהיא אהבה היה בכפר הערבי לידינו. היצירתיות והדעתנות היו שם כבר מגיל צעיר. כשהייתה בכיתה א', התגלו אצלה - אז עוד לא ידענו לזהות - ענייני קשב וריכוז, והיא לא רצתה שידעו בכיתה שהיא לא יודעת לקרוא ולכתוב. בבית הייתי מקריאה לה ספרים ואחר כך היא הייתה לוקחת את הספר ומקריאה לכיתה. היא בעצם למדה בעל פה ואף אחד לא שם לב עד סוף השנה שהיא למעשה לא יודעת קרוא וכתוב. זאת אומרת, כבר אז היא ידעה להסתדר בחיים האלה, לנתב את עצמה. ג'ינג'ית עם אופי ג'ינג'י; פתיל קצר, רגזנות, צריך לעשות את הדברים כמו שהיא רוצה. יש בג'ינג'י משהו מיוחד מכיוון שכשהם נכנסים לחדר, הם מייד בולטים בצבע שלהם, אז היא מינפה את זה והיא בהחלט בלטה בבית, יש לי בית שכל אחד דואג קצת להבליט את עצמו, כולם אומנים".
את כישרון המשחק שלה, אמא ואבא ורטהיימר זיהו כשמאיה הייתה בסביבות גיל 10, עת נהגה להופיע בפני המשפחה בארוחות החג עם שאר ילדי המשפחה על תקן צוות הווי ובידור. בתקופת הצבא מאיה בכלל יועדה ללכת למודיעין. בעקבות תאונת פגע וברח שהושיבה אותה על כיסא גלגלים, היא החליטה להירשם לתיאטרון צה"ל. "היא עברה המון מבחנים ואת הכול, בזכות עצמה. ואני מדגישה 'בזכות עצמה' כי לכל חמשת ילדיי, אמרתי, 'תשמעו, יש לכם שם משפחה שאולי פותח דלתות, אבל בשביל להתקדם, תצטרכו לעבוד קשה מאוד'. מאיה עבדה מגיל צעיר במלצרות, כל ילדיי עבדו מגיל 16. הם מבינים שצריך לעבוד קשה, ומאיה באמת בחורה מאוד חרוצה". הפרסום שלה לא מאפשר לוורטהיימר האם ללכת עם בתה ברחוב בכיף שלהן, "פשוט אי אפשר, כי כל רגע עוצרים אותה, רוצים להצטלם. עוד לא ביקשו להצטלם איתי בגלל מאיה, אבל מזהים אותי בגלל הסטוריז שלה, הרבה זמן לא הסכמתי להיות חלק מזה, אבל היא הכניסה אותי ולא כל כך שאלה אותי".
איזו "סלטה באוויר" עשית למענה?
"לתת הרבה אהבה ולתת אפשרות לכל ילד להתפתח לכיוון שלו. לא כל כך עודדנו אותה ללכת למשחק, זה תחום סיזיפי וקשה להתקדם בו. היא באמת מצאה את הדרך שלה בסופו של דבר, אבל היא לא קיבלה דחיפה מהבית. המוטו אצלנו היה, 'מה שאתם עושים, תעשו הכי טוב'".
התפקיד של ורטהיימר האם בכוח הוא "להיות סבתא ואמא ולאהוב אותה. לחזק ולהיות כתף תומכת אם צריך. להגיד את הדברים שאחרים לא אומרים, אגב זה לא הצד שילדיי אוהבים אצלי". ומה לגבי קווים אדומים? "תשמעי, היא כבר מזמן חצתה את מה שאצלי נקרא 'קווים אדומים'. יש לה את האופן הכל כך מיוחד שלה להתבטא, לחשוף ולעשות".
איך משבר הקורונה משפיע על הקשר ביניכן בימים אלה?
״הקשר בינינו נהיה קרוב יותר ומשמעותי. ברגע שמאיה הפכה לאמא, ההבנה והרגישות לאימהות בימי משבר, היכולת לגייס גמישות שכלית ונפשית, היא מפתח לשרוד את התקופה הזאת. כל אחת מהמקום שלה - אני אחרי גיל 60 והיא אמא טרייה וחרדה לביטחון משפחתה. השיחות בינינו יותר קרובות ואוהבות״.
מתייעצות זו עם זו, אבל הקריירות נפרדות לחלוטין. עמליה ונחמה דואק
העיתונאית ואשת התקשורת הוותיקה נחמה דואק, מספרת על הסקרנות הבלתי נדלית של בתה, עמליה - ילדת פלא בעבר, עיתונאית־מגישה בכירה בחברת חדשות 12 בהווה. אותה סקרנות אובחנה עוד בהיותה עוברית: "עמליה הייתה ילדה כל כך סקרנית, שהיא אפילו נולדה בחודש שביעי. מיהרה לצאת כדי לדעת מה קורה בחוץ", משתפת דואק האם. "מסוג הילדים שרוצים לדעת מאיפה צומחות הרגליים. והיא באמת פיתחה עצמאות כבר מגיל צעיר. אני זוכרת שכשהיא הייתה כבת שלוש, עברנו באמצע השנה מירושלים לתל אביב, והבאתי אותה לגן החדש. אחרי שלוש דקות, לא יותר, היא אמרה לי, 'אמא את יכולה ללכת, אם תישארי את רק תפריעי לי'".
עוד בטרם מלאו לעמליה 4, במקום בייביסיטר דואק נהגה לקחת אותה למסיבות עיתונאים של שרים, ראשי ממשלה ונגידים, שסיקרה ככתבת והיא משערת שאולי שם התפתח החיידק התקשורתי. "מהרגע שהיא למדה לכתוב בכיתה א', היא הייתה מביאה איתה בלוק כתיבה צהוב ועט והייתה מסכמת את מסיבות העיתונאים, תוך שהיא נותנת ציונים להתנהלותם ולכיבוד. אגב, אני שומרת את אותם סיכומים עד היום".
אז שם זיהית את הניצוץ?
"יכולת כתיבה גבוהה ומשובחת וחיבור משפטים לכדי סיפור היו לעמליה מאז ומעולם. כבר בגיל חמש היא נהגה לחבר שירים וביקשה שאעלה אותם על הכתב עבורה. לדעתי, מי שזיהה אצלה ראשון את החיידק, לא הייתי אני, אלא מיקי רוזנטל, שהיה אז העורך הראשי של חדשות ערוץ הילדים. יום אחד הוא פגש אותה באיזשהו אירוע, הבחין בניצוץ הסקרנות, וזימן אותה לעשות כתבה לחדשות ערוץ הילדים ושם אותה על הסט בשידור חי. זה היה מדהים לראות איך ברגע שנדלקו האורות, נולד שם משהו. היא עשתה כתבה על איזה משחק מחשב, וברגע שירדה מהסט, מיקי ניגש אליה ואמר לה, 'תרצי להגיש את חדשות ערוץ הילדים לצד ירון לונדון בשידור חי?' והיא ענתה, 'כן כן כן, בטח'. היא הייתה אז בת 11".
כאמא, היא מספרת, הכישרון הגדול של הילדה הקטנה שלה דיבר בזכות עצמו ועשה את שלו, ולכן לא דרש ממנה יותר מדי, "בעיקר לשמור עליה; להגדיר גבולות ופרופורציות ולוודא שהלימודים לא נפגעים. אבל לא היה צורך בזה, כי לעמליה יש גבולות פנימיים ועמוקים שמלווים במשמעת עצמית. זה נכון גם היום בעבודה שלה בחדשות 12. לכן, זה לא הצריך ממני הרבה. אני בהחלט יכולה לומר שבתוכניות הראשונות, שהיא הגישה בערוץ הילדים בשידור חי, לי רעדו הברכיים, לה פחות. בפעמים הראשונות ליוויתי אותה לשם, וישבתי בברכיים רועדות בקונטרול ומבוהלת, אבל אחרי ארבע-חמש פעמים היא אמרה, 'אמא, אין צורך, אני מסתדרת לבד'. והיא באמת עשתה את זה לבד. בורכתי".
חוץ מהעובדה שדואק הקטנה ינקה אקטואליה, דואק האם מקדישה את כל הקרדיט לקריירה המפוארת של עמליה, לעמליה: "היא פרצה לעצמה את הדרכים, היא מחליטה את ההחלטות. אם היא מתייעצת איתי מדי פעם? מתייעצת. אבל הקריירות שלנו נפרדות לחלוטין, אם כי יצא לנו פעם או פעמיים ללכת על אותם נושאים, ופעם אחת אפילו רבנו על אותו מרואיין. הגעתי לאיזשהו מקום, אחרי שהבטיחו לי בלעדיות ל'ידיעות אחרונות', ופתאום אני מוצאת שם צוות צילום. אפילו לא שמתי לב שמדובר בעמליה והתחלתי לצעוק על המרואיין ופתאום אני שומעת את עמליה, 'אמא, אני פה!' בסוף חלקנו את המרואיין ואת הנושא. גם אני מערבת אותה בהחלטות ובדילמות מקצועיות שיש לי, כמגישת תוכנית האקטואליה, 'יומן הצהריים' ברדיו 90. היא עושה עבודה נהדרת ואני מאוד גאה בה. מה שתמיד ניסיתי ליישם, ועד היום אני משתדלת; זה ללכת תמיד שני צעדים מאחוריה ומעולם לא צעד לפניה. לתת לה לפרוץ את הדרך בעצמה ולעצמה, וזו לא סיסמה".
איך משבר הקורונה משפיע על הקשר ביניכן בימים אלה?
״ימי הקורונה תפסו אותנו לא מוכנות לשינוי מהותי של הקשר בינינו. מקשר יום־יומי עברתי למצב שאני בעיקר רואה את עמליה על מסך הטלוויזיה, עובדת סביב השעון. אנחנו ניסינו ומנסות לשמור על שיחת טלפון יומית לפחות, ופעם בשבוע מפגש חפוז ממרחק בטוח. אבל גם זה יעבור ונוכל שוב להתחבק ללא חשש מהדבקה, אולי חוץ מצינון קל...״.
