(צילום: אבי חי)
דיאטה
"ירדתי 20 קילו ,עשיתי דיאטת חנה לסלאו. כל השנים ניסיתי את כל הדיאטות, באמת הכול, וגם שלוש פעמים בשנה אני עולה קבוע למצפה אלומות לעשות צום מיצים, להתנקות כדי שיהיה אפשר להתלכלך שוב. עשיתי 'רזה לתמיד' ועשיתי 'גרייט שיט'. את יודעת מה זה? אתה לא שוקל את עצמך, אתה שוקל את האוכל. עשיתי 311 יום בלי פחמימות וסוכרים, ואז באמת הכול נשר ממני, שאת בלי פחמימות וסוכרים, זה קורה. אבל אחרי שעזבתי את הקבוצה ב־2005 זה עלה שוב בהדרגה. הפעם זו לא היה קשור רק לנראות, אני אהיה החודש בת 67 וזה גם בגלל הבריאות. אני לא בן אדם שמן במקור, הלכתי והתעטפתי, בעיקר באזור הבטן. יש נשים שהידיים והרגליים שלהן מלאות, אצלי הכול התרכז באמצע. סחבתי שתי מזוודות של 10 קילו, בלי אפשרות להניח אותן על הרצפה.
"החלטתי לפני שנה וחצי שאני בדיאטה אבל לא הצהרתי עליה. בלי הצהרות בלפור, הרפיתי. יש לי ידע עצום בעניינים האלה, כי הרי עשיתי כבר הכול ואמרתי לעצמי פשוט תאכלי, בלי פחמימות וסוכרים. ככה עשיתי תקופה ואחר כך הוספתי שתי פרוסות לחם מלא, לחם כוסמין טוב, שאני מפזרת לי במהלך היום. אני פולנייה אחרי הכול ובלי לחם, זה לא חיים. לקח לי שנה וחצי לרדת 20 קילו, ולא שמתי לעצמי זמן או מטרה. פשוט שיניתי חשיבה ואורח חיים. הכנסתי ספורט לחיים שלי, בעיקר הליכות. כשעשיתי הצגה ב'הבימה', הייתי צועדת לשם ברגל, חמישה קילומטר הלוך וחזור. אני גרה בתל אביב והבנתי שהג'יפ שאני מחזיקה מתחת לבית הוא פשוט מיותר, חתיכת גוף שאני דואגת לו יותר מדי. לא הייתי מזיזה אותו בגלל שאין חניה וכל פעם היה הולך לי המצבר, מצבר ב'רובר' זה 3,500 שקל, זה מטורף. אז מכרתי את האוטו והיום יש לי אוטו עם נהג, באפליקציית 'גט טקסי'. זה מדהים, אנשים שחיים בתוך תל אביב חייבים להפסיק עם המנהג הזה - של אוטו. העיר חנוקה, אז אין לי אוטו שלוש שנים ואני עדיין מתרגשת כשאני רואה כחול לבן פנוי. אבל בתכל'ס זה גרם לי להתחיל ללכת ברגל, וזה היה חלק מהשינוי.
אני גם עושה אימון טי־אר־אקס עם מאמן אישי שבא אליי הביתה פעמיים בשבוע. זה התחיל מזה שלפני שנתיים שברתי כתף וצלע ורציתי לאמן את הכתף, וככה זה קרה. אפילו ירדתי מספר בנעליים. מ־40 ל־39. כבר הייתי פעם 39, לפני ההריונות וחשבתי שבגלל ההריונות כף הרגל התנפחה, אבל התברר שלא, התברר שגם שם מצטבר שומן. תשמעי התגובות של האנשים זה מטורף, כל הזמן פונים אליי, גם אנשים בגיל השלישי, זה נותן להם כוח, הם אומרים 'כל הכבוד, חנה, את נותנת לנו תקווה'. זה יורד, בכל גיל זה יורד, אם לא אוכלים, זה יורד. הבעיה היא שכולנו גונבים. אני קלה יותר, לא האמנתי כמה זה ישנה לי.
"התקרבתי לעצמי, אני קרובה לחנה שהייתה לפני הבעלים, שהייתה רווקה. לוקח זמן לחזור, כי בזוגיות את תמיד רוצה לרצות את בן הזוג. לקח לי כמה שנים כדי להתקרב לעצמי, לאהוב, לקבל את עצמי. בוא נודה בזה, הגוף בכל זאת... חוק הגרביטציה עובד. אבל נח לי עם הגוף והעירום שלי. סוג של קבלה עצמית, גיל התבונה".
קורונה
"אני לא אדם חרדתי ואני לא אדם היסטרי וכל הזמן אמרתי, סליחה על ההשוואה, 'חבר'ה תירגעו במחנות היה הרבה יותר קשה'. בסך הכול היינו בבית שלנו ויש נטפליקס ואפל טי־וי ויש אוכל. אנשים ברחו מסוביבור והגיעו, בואו לא נתפנק. היה לי יום אחד אולי שנתקפתי בהלה, כשירד לי מהאסימון שזה קורה פה, והיה לי קצת קשה, אבל תוך יום אמרתי לעצמי 'קומי חנה ותתגברי' וזה מה שעשיתי. יש לי בית מאוד גדול, ויש לי גג והשתזפתי וקראתי ובישלתי וגם חילקתי אוכל. רומי ובן (בן גלעדי, בנה הבכור ורומי אבולעפיה, שחקנית וכלתה של חנה - מ"ז) היו פה כל התקופה בארץ עם הנכד .הם גרים בלונדון אבל הגיעו לפני הקורונה כי רומי הייתה אמורה לגלם פה תפקיד, ואז קרתה הקורונה. אז רפאל, הנכד המתוק שלי, בן השנתיים וחצי, פתאום ראה שיש לי חלק תחתון, כי הוא רגיל לראות אותי בפייס טיים.
הם גרו בשדרות חן והתראינו ובישלתי ועשינו ארוחות שישי, אבל אז אמרו שאסור לראות את סבא וסבתא. ובן היה מגיע איתו באופניים, והוא היה רואה אותי רק למטה, והייתי עושה להם משלוח והוא לא הבין, הוא היה אומר 'לבית של חנה, לבית של חנה' הוא לא קורא לי סבתא, לא יודעת למה, וזה היה קורע לב. אז אמרתי לבן, עדיף טלפונית, זה סתם מבלבל אותו. זה לא שהחיבוקים היו כל כך חסרים, אני פולנייה, אני לא מאלה שמחבקים ומנשקים כל היום. אני מאמינה שמרגישים שאוהבים גם בלי נשיקות כל היום. אז כן, הייתה תקופה שהייתי מבודדת, יצאתי רק לסופר עם כפפות ומסכה, בחור שעושה תלבושות נורא יפות עשה לי מסכות מקסימות מבד, שגם אפשר לנשום איתן. ירקות אני ממילא מזמינה בטלפון. יש לי ירקן נפלא מרמת גן שאני איתו מאז שעשיתי את 'סינדרלה' עם בר רפאלי וציון ברוך. פעם הופענו ברמת גן וסיימנו מוקדם, קניתי אצלו ירקות ומאז אני מכורה, למרות שיקר, אבל הוא מסכים לבוא אליי מרמת גן. גל שני? לא מפחיד אותי ולא מלחיץ אותי. אני אחזור לשבת בבית, היה לי נורא כיף".
אופנה
"את הסטיילינג לצילומי השער עשיתי בעצמי, אחרי כל כך הרבה שנים אני יודעת הכי טוב מה נכון לי, עכשיו, בגלל הדיאטה אני חייבת להחליף את כל המלתחה. מסרתי כבר המון בגדים אבל עדיין יש לי דברים שקשה לי להיפרד מהם, המון פיסים יפים שחבל. גם לסדרות ולהצגות אני הרבה פעמים מלבישה את עצמי. ב'נבסו' אני כל כך מכירה את ניצה שאני אומרת למלבישה 'קודם כל תבואי אליי הביתה ונמצא דברים שם'. יש לי חדרי ארונות מלאים. גם את הנעליים אני תמיד מביאה מהבית, בהפקות אין להם תקציב להוציא 700 שקל על נעל טובה, אז נעליים מהבית זה גם הכי נוח וגם כי זו כבר נהייתה אמונה תפלה והצגה אני תמיד מתחילה עם נעליים שנעלתי בהצגה מצליחה קודמת. את המלבישה אני מביאה איתי, כי אני אוהבת שיש מישהו שדואג לסדר לי הכול, לגהץ לי, להכין לי כוס תה".
פרנסה
"תשמעי, אתה אוכל חסכונות, ולאכול חסכונות זה מאוד מהיר אם אתה לא מכניס כלום, כי הכול ממשיך לרוץ כל החשבונות ממשיכים להגיע, הבית הוא גדול ויש עוזרת. למזלי הקניות מאוד הצטמצמו כי אני לא בעולם הקניות באינטרנט, וטוב שכך. אני בכוונה לא רוצה שילמדו איתי כי יש לי חברים שזה ממש כפייתי אצלם. אם קניתי זה היה על הדרך. שבוע שעבר הלכתי ל'הבימה', והיה נורא נורא חם, התחיל חמסין, אז נכנסתי לדיזנגוף סנטר וראיתי את החליפה הלבנה הזו שלבשתי בצילומים ב'קסטרו', אז קניתי. כשאת רזה יותר, הרבה יותר פשוט לקנות. התעריפים בקורונה השתנו. כשעשו תוכנית לליל הסדר בקשת הזמינו אותי לבוא. זה היה בשיא הקורונה והלכתי והסכום היה באמת פרוטות, אבל המטרה הייתה חשובה, כדי לשמח אנשים בבית, שהם לבד בליל הסדר. גם ב'לא נפסיק לשיר' הסכום היה שטותי.
עוד הבאתי את המלבישה שלי ושילמתי לה מכיסי, אז לא נשאר כלום מזה, אבל זה זמנים אחרים בקורונה, אין מה לעשות. יש לי קולגות של שני שחקנים באותו בית, שניהם לא עובדים וחיים בשכירות בתל אביב. גם ככה הם לא מרוויחים הרבה, כי הם בחוזים הקבוצתיים של התיאטראות ועכשיו הם ממש חושבים על לחזור לבית ההורים. וכן, יש שחקנים שהלכו לעבוד במשהו אחר, כמו גיא לואל, ואני חושבת שכל עבודה מכבדת את בעליה. הוא שחקן עסוק ומוערך והוא יחזור למשחק כשהכול יחזור. טפו, טפו, אני חוזרת עכשיו לעבוד בטירוף, עכשיו כבר נקבעו שבע הצגות ל'לא רק בלונדינית', יש לי תאריכים ל'אמא מאוהבת', אני הולכת לצלם את הסדרה עם מרגי ולהיות שם אמא של אניה בוקשטיין. קוראים לה הרצליה, יש לה קול עבה ויש לה תאילנדי. היא מושבניקית חקלאית שורשית וארצית כזו, ואני אהיה בלי איפור בכלל, עם שיער אסוף ומטפחות. אני הולכת לשחק גם בסדרה עם מאיה דגן ועדי חבשוש שאבנר ברנהיימר יצר, סדרה לנוער. אלוהים שולח לי. אני מאמינה שאם אתה אדם טוב ונותן, מזמנים לך את זה מלמעלה. מהשבוע השני של הקורונה אני גם נפגשת עם במאית אצלי בבית פעמיים-שלוש בשבוע ואני כותבת איתה הצגת יחיד חדשה שאני מתכננת לעלות באוקטובר, אולי בנובמבר. אני יזמית, אני לא מחכה לאף אחד, אבל במאזן זה יעשה חור, אין ספק".
Me time
"אני דואגת לעצמי, זה מגיע לי, ואני מאוד מקפידה על זה. יש לי מאמן פרטי, שמגיע אליי הביתה ופעם בשבוע אני הולכת לעשות שיאצו אצל אביטל פלד, אני לא שורדת בלי זה. זה טיפול של שעתיים, שעה של פתיחה של מרידיאנים, זה קשור בזרימה וזה טיפול שיאצו על יבש ועוד שעה של עיסוי עם שמן. פעם בחודש אני אצל הקוסמטיקאית שלי, אותה אחת כבר 30 שנה והפנים שלי נראות נהדר. לא עושה בוטולינום טוקסין, מה פתאום. קומיקאי צריך את כל הבעות הפנים שלו, אבל כן עושה זריקות של חומצה היאלורונית, בשביל לתחזק. כן, אני עושה את כל זה, כי הגוף שלי זה המפעל ואני מתחזקת אותו. החיים שלי מלאים, אני מציירת טוב ואני כותבת את תוכניות היחיד שלי, אני אוהבת לבשל ובימים כתיקונם אני מארחת. אני רואה טלווזיה, מאוד אוהבת דוקו, ראיתי עכשיו דוקו נפלא על נטלי ווד וגם אחד על הילרי קלינטון ואני גם נורא אוהבת ללכת לקולנוע. אני לא צריכה פרטנר בשביל זה. נכנסת להצגה יומית בלב בדיזנגוף סנטר, וזה תענוג".
אהבה
"אני צריכה לנסות. אני כבר שנים לא בזוגיות. אני אוהבת את עצמי ואת ילדיי, את הנכד שלי ואת המקצוע שלי ואני לא חושבת שכל התשובות נמצאות בזוגיות. אני באמת חושבת שנותנים לזה יותר מדי משקל, ואם לא הצלחת לשמר את הזוגיות עם בן הזוג שעשה איתך משפחה, לא חובה לייצר עוד אחת, אבל אולי זה עוד יקרה, אני רואה שעכשיו יש יותר התעניינות. מסתבר שגברים הולכים יותר על גוף מאשר על פנים. הפנים שלי תמיד היו מתוקות, אבל עכשיו כשאני 20 קילו פחות, אני רואה שגברים יותר מסתכלים עליי ויותר מתחילים איתי, גם גברים יותר צעירים מתחילים איתי באינסטגרם ובפייסבוק. אני צריכה יותר לשים לב ולעשות משהו, אני צריכה לנסות. אני לא רוצה את כל החבילה, לעבור לגור יחד זה לא בא בחשבון. אבל לצאת לבלות ולנסוע לחו"ל, אני כבר לא נגד".
משפחה
"שני הבנים שלי גרים בחו"ל. שניהם מוכשרים ועוסקים בקולנוע, אני גאה אבל לא משוויצה, אני גם מכבדת את הפרטיות שלהם. הם חיו עם אמא שהייתה כל הזמן בכותרות ובגלל זה הם כנראה פחות אוהבים את זה. בן ורומי גרים בלונדון ואיתמר וכלתי נועה גרים באל.איי. בן ורומי חוזרים לאנגליה עם סיום הקורונה. בן מפיק עכשיו סרט לניקולס קייג' וכבר מכר אותו להפצה, וגם פה בארץ יש לו חברה. הוא שותף בחברת ההפקות 'ביצת עין' שהפיקה את 'צל של אמת', ועכשיו כשהוא כאן, הוא עובד כאן. איתמר סיים בארה"ב את בית הספר NFI שזה בית הספר הגדול לקולנוע, שרק בתואר שני אתה מתקבל לשם ואשתו, נועה יקותיאל, היא אומן מאוד מצליח שם. הייתי צריכה לנסוע עכשיו, היה לי כרטיס לארה"ב לליל הסדר, ואני באמת צריכה לבדוק את עניין ההחזרים, כי זה בביזנס, כרטיס מאוד יקר. אבל יש מצב שהם חוזרים לארץ, הם אמרו לי שיש להם מחשבות על ילד והם רוצים לגדל אותו פה. אם יהיה ילד, זה מאוד ישמח אותי. ללונדון אני טסה בכל הזדמנות. פעם הייתי נורא מתוכננת עם זה, אבל אז פתאום היו לי כמה ימים שלא היו הצגות ובן אמר לי 'אמא, בואי אני מזמין לך כרטיס' ונסעתי ספונטנית. זו הייתה אחת הקפיצות הכי טובות שהיו לי, והחלטתי שמאז, אין לי בעיה עם ספונטניות".
קריירה
"אני שחקנית הרבה יותר טובה, אני 45 שנה שחקנית והלכתי והתפתחתי. עשיתי המון, פיתחתי אישיות, עור עבה יותר ולשון חדה יותר ותשובות יותר חדות ומהירות. בשביל לשרוד במקצוע הזה כל כך הרבה שנים צריך גם לדעת מה לא לבחור ומה לא לעשות. יש לי את המנהלת שלי מרים עציוני שאני קוראת לה 'מרים הכול כלול' כי היום כל אחד מחזיק סוכן, מפיק, יחצן, מנהל, מחזיק מגבת שלישית, כל אחד מגיע עם פמליה. אני מגיעה לבד. היום אני כבר יכולה גם לנהל אחרים עם הניסיון שלי, שחקנים מתקשרים להתייעץ איתי ואני נותנת להם עצות לגבי חוזים והחלטות. אני גם יודעת לבקש מה שמגיע לי, כסף. זה שואו ביזנס, שואו מקף ביזנס, ויש לי רואה חשבון ועורך דין ואני יודעת מה המחיר שלי. אף פעם לא חשבתי על עצמי כעל אישה, חשבתי על עצמי כאומן. כשבאתי ב־77 זהרירה חריפאי באה ואמרה לי יש תפקיד בהצגה של גדי יגיל, שהיה אז כוכב ענק. הציעו לי אותו והדבר הראשון שאמרתי זה שאני רוצה שבפלקט של ההצגה יהיה כתוב באותו גודל גדי יגיל וחנה לסלאו. מאיפה היה לי את האומץ הזה? במערכון הזה נולדה קלרה".
2020
"יש לנו עוד חצי שנה ואני אופטימית. זה הסוד שלי, אני תמיד חושבת חיובי. לא נכנסת להפחדות וגם רואה חדשות במשורה, בשביל מה צריך את זה? זה בטח לא יגרום לי לחשוב חיובי. משהו בפרספקטיבה של הגיל גורם לך לדעת שזה יעבור. היו כבר מגפות בעולם שהרגו מיליונים, זה קורה בהיסטוריה והחוכמה היא לעבור את זה ולעבור את זה בשלום. צריך גם קצת מזל. לא יעזור לי להקשיב לברסי, לא מחבבת את האיש ולא יכולתי לראות אותו, לא רוצה שיפחידו אותי. גם את ההופעות של ראש הממשלה דאגתי להחמיץ.
עכשיו רק שלא תהיה שואה כלכלית, כי כרגע אנשים חיים על הרזרבות ואם תהיה נרגיש את זה עוד חודשיים שלושה. עם שר התרבות החדש אני מקווה שיהיה לנו טוב יותר. דווקא פניתי אליו, לחיליק. הייתה פנייה מרוכזת כזו ואמרו לי 'תגידי מה שאת רוצה' ואני הלכתי על פסיכולוגיה הפוכה. אמרתי 'כשנודע לי שאתה הופך לשר התרבות, כל כך שמחתי. ברור לי שאתה אדם טוב בתור מי שתרם כליה ואני בטוחה שתתרום לתרבות שלנו'. לדבר בטוב זה לפעמים עובד חזק יותר מאשר טרוניות. אני בטוחה שיהיו פחות התנגחויות איתו מאשר עם מירי רגב, זה היה ברמה של אלימות מילולית. היא הוציאה לנו שם נוראי והיא שטפה לעם את המוח שכולנו שמאלנים ונוראים. זה היה מאוד לא תרבותי והיא שרת התרבות. היא עשתה המון נזק תדמיתי ונהייתה המון אלימות מילולית בין שני הצדדים, אבל זו היא התחילה. היא ממש נכנסה בנו חזק, חדשות לבקרים, אז במובן הזה אני מאמינה שיהיה שיפור. קודם כל שנחזור לנורמליזציה ושידאגו לנו קצת, שאנשים יוכלו לשרוד".
