(צילום: אורי דודידוביץ')
אלאדין
"עשיתי אודישן לתפקיד של אלאדין בסרט של דיסני. הם חיפשו מישהו שנראה לא אמריקאי אלא מזרחי והייתה פה מלהקת שחיפשה מועמדים ישראלים. עשיתי אודישן מצולם ושלחו אותו לחו"ל ואז הם ביקשו קטע שירה. שרתי את 'A Whole New World' שהוא שר ליסמין ופתאום זה נראָה ממש קרוב. הם ביקשו עוד אודישן ועוד קטע והגעתי ממש לשלבים הסופיים עד שהודיעו לי שזה לא מתאים, כי אני נראה קטן מדי. התבאסתי, כי זו הזדמנות שלא חוזרת הרבה פעמים, אבל הם עוד ישמעו עליי. אני מקווה לקבל עוד כזו הזדמנות ובינתיים אני שובר את הלסת בלימודי אנגלית. יש לי מורה לאנגלית שמלמדת אותי לחקות מבטא אמריקאי, איך לדבר בלי שירגישו שאתה זר וזה נורא קשה. זו מורה שבעיקר עובדת עם שחקנים, וזו המומחיות שלה. פעם בשבוע אני אצלה והיא נותנת לי מלא שיעורי בית שוברי שיניים. חוץ ממנה יש לי שיעורי משחק פעמיים בשבוע וגם שיעורי פיתוח קול, לא בא לך לראות את הלו"ז שלי, הוא מטורף, אבל הכול מקדש את המטרה.
מאז כבר שלחתי הרבה אודישנים מצולמים לחו"ל, אבל אני לא מאמין שזה יקרה אם אני לא אהיה שם. יש משהו באנרגיה כשאתה נפגש עם במאי ומלהקת פנים מול פנים. אני חושב שאני מביא וייב שהם צריכים להרגיש. אני מת לעשות את זה שם, בגדול. אני אהיה הגרסה הגברית של גל גדות. לעזוב לגמרי את ישראל? אני לא בטוח שאני רוצה כי המדינה שלי חשובה לי, אבל אני כן מתכוון לנסוע לתקופה כדי שיכירו אותי ויראו אותי. רגע לפני הקורונה הזמינו אותי בדיסני העולמי לאיזה אירוע בלונדון. הם חיפשו שגריר ישראלי בטייפ קאסט של שחקן צעיר ומוכר כדי להזמין אותו להשקה של הסרט Onward עם טום הולנד, ומצאו אותי. הייתה נציגה שליוותה אותי לאורך כל הטיול, והם עשו יחסי ציבור פה בארץ עם השם שלי. הורשיתי להזמין איתי עוד מישהו, והבאתי את אמא שלי. זה היה עוד לפני הגבלות הקורונה ועמדתי מול טום הולנד, ספיידרמן, במרחק 20 ס"מ וניסיתי לשמור על פאסון. היינו על שטיח כחול, לא אדום, לבשתי חליפה ומלא צלמים עולמיים צילמו אותי והעלו את זה לאתרים. אם את נכנסת ל'גטי אימג'' (אתר תמונות בין־לאומי - מ"ז) יש שם איזה 2,000 תמונות שלי, משהו מטורף. אמא שלי הייתה עם דמעות בעיניים מרוב שהיא התרגשה, היא התמוטטה אחרי זה בתשע בערב. זה היה וואו, טעימה קטנה ומתוקה. הרימו לי וזה רק עשה לי יותר חשק".
אינסטגרם
"יש לי יחסים מורכבים עם האינסטגרם כי אני נורא מפחד מעין רעה. אני בא ממשפחה מרוקאית אחרי הכול, עין הרע זה השם השני שלנו. סבתא שלי מתעקשת שאני אגיד לאנשים שיום ההולדת שלי זה ב-5.5.2005 בשביל החמסות. יש לי 340 אלף עוקבים באינסטגרם, ואני מרגיש שזה מחייב כי אנשים רוצים לראות אותי ולהכיר אותי בחיי היום־יום. אז אני מצלם את מאחורי הקלעים של הפרויקטים שאני עושה, ואת עצמי עם חברים אבל מנסה כמה שיותר להצניע ולא להוציא את העיניים. אבא שלי אומר 'כל הנסתר מהעין יש בו ברכה', אז דברים שמוציאים עיניים, מסעדות, לאקשרי וכאלה, לא. אני גם לא מספר לאף אחד על אודישנים, ועד היום הראשון שמתחיל פרויקט אני גם לא מספר שאני משתתף בו. לפעמים מוציאים כאלה הודעות לעיתונות, פרסום מקדים, ואני נחנק. אני אומר 'תשמור עליי, אלוהים'. כבר קרו מקרים שקיבלתי תפקיד, התרברבתי, ופתאום זה בוטל, אז אני שומר לעצמי עם הרבה ציפיות ותקוות. לא רוצה את העין של אנשים. אפילו כשאני טס לחו"ל, מה תראי בתמונות? אני ביוון, אז אני אצטלם לרקע הים, זהו. לא תראי קוקטיילים, לא תיוגים, פשוט. באינסטגרם גם אפשר לעשות הרבה כסף אבל אני מאוד בררן במה שאני בוחר. אני לוקח דברים שנראים חלק משגרת היום שלי. אני הפרזנטור של סמסונג וזה פרויקט לטווח ארוך שבו אני מביא מעצמי, אז זה קול בעיניי. אם יציעו לי מכונת כביסה ואמא שלי ממש תרצה? בשביל אמא שלי אני אעשה את הכול אבל בעיקרון זה לא".
קורונה
"היו לי הרבה חששות ודאגות והיה מאתגר מאוד. היו פרויקטים שהייתי אמור להתחיל, ולא ידעתי מתי זה ייגמר. המזל שלי היה שתוך כדי התחלתי לצלם את 'בידודית', תוכנית ב־HOT עם שירה לוי, שירלי לוי וקווין רובין. כן, זו שבה קווין פגע בפנים של שירה עם קונפטי, מצחיק שכולם מכירים אותה ככה. היא בסדר עכשיו. באמת שחשבתי שזו מתיחה, לא קלטנו שזה אמיתי, הייתי בטוח שזה 'אמבוש'. בתוכנית אירחנו כל מיני אומנים וזמרים בזום ועשינו אתגרים בסגנון הטיקטוק. זה היה אחלה וזה העביר את הזמן ושמחתי שאני חיוני לפחות פעמיים בשבוע, אבל דאגתי. כל אירועי יום העצמאות שהייתי אמור להשתתף בהם נדחו, והחזרות לסדרה 'זיגי' בוטלו, ולמרות שאני עדיין גר בבית, ולא רעב ללחם, דאגתי. מה שכן הייתי עם המשפחה בזמן איכות וניסיתי ללמוד דברים שתמיד רציתי ללמוד ולא היה לי את הזמן. למדתי גיטרה ביוטיוב. נורא רציתי, זה היה חלום מגיל צעיר ומזל שהגיעה הקורונה וסוף סוף היה לי זמן. למדתי ממש, כל יום, ואני כבר יודע לנגן. זה שאסור היה לפגוש אנשים וחברים נתן למשפחה המון מקום. המרוץ נעצר ונתן לי לחשוב מה אני עוד רוצה לעשות ואיך אני מגשים את עצמי. כתבתי המון דברים ושיגעתי את המנהלים שלי. כל יום התקשרתי אליהם עם רעיון חדש, הם כבר התפללו שתגמר הקורונה. בעיקר פחדתי על ההורים שלי וסבא וסבתא שלי, אבל גם על מה קורה במדינה מבחינה כלכלית. כל יום היה איזה סיפור על בעל מסעדה שלא יודע מאיפה להביא כסף הביתה, וזה ממש עשה לי אבן בלב. ההורים שלי שניהם עובדים בבזק ובעירייה אז הם המשיכו לעבוד ברוך השם, וזה המזל שלנו, אבל לא לכולם היה כל כך הרבה מזל".
פרנסה
"אני עובד מגיל 13. גם במשחק אבל ממש לא רק. הייתי מדריך בקייטנה ומלצר וגם מכרתי נקניקיות, הכול בשביל לממן את לימודי המשחק ואת הנסיעות ללימודים. שיעורי משחק זה משהו נורא יקר, ולא רציתי להכביד את ההורים שלי. ידעתי שאם אני רוצה להגשים את החלומות שלי, זה מה שאני צריך לעשות בשביל זה. לפרנס את עצמי, זו מילה גדולה, אני הרי עדיין גר בבית, אחרי הכול אני חייל בן 20, אבל אם אני רוצה משהו, ברור שזה יהיה מהכסף שלי. אמא שלי מנהלת לי את הכספים, וההורים בעיקר עוזרים לי להבין מה אני צריך ובעיקר מה אני לא צריך. טוב לי בבית אצל ההורים באשדוד. לפני שנתיים, בתקופת הפסטיגל שכרתי לעצמי דירה בתל אביב ולא היה לי כיף. הרגשתי שזה עדיין לא נכון לי, זה היה לבד מדי וריק מדי. היה לי חסר האוכל של אמא שלי ומילה ממישהו בבוקר, כשכולי עוד בבלגן. לא היה לי עם מי לדבר. החלטתי שעכשיו זה הזמן שלי להיות איתם וליהנות מאהבה שלהם, ואני רוצה לנצל את זה כמה שאני יכול. חברה שלי, ליהיא, לא לוחצת, מה פתאום, גם היא בת 20 וגרה אצל ההורים שלה בראשון. הנסיעות מאשדוד לתל אביב זה כלום, אני אמנם גר באשדוד אבל אני חי 90 אחוז מהזמן בתל אביב. על מה אני מוציא כסף? בעיקר על אוכל, אני אוהב אוכל, מת על אוכל. חוץ מזה יציאות עם בת הזוג ובגדים פה ושם, אבל אני מעדיף להוציא על חוויות".
חלומות
"מגיל מאוד קטן היה לי חלום מוזר ושונה משל כולם. רוב החברים שלי חלמו על קריירה בכדורגל או בכדורסל, ואני אמרתי שאני אהיה שחקן. זה היה משהו נורא שונה בנוף של הילדות באשדוד. לא תמיד קיבלו ופרגנו ואף אחד לא ממש חשב שזה יקרה. חשבו שאני פנטזיונר. לא אמרתי 'אני הולך להיות שחקן', אמרתי 'אני הולך להיות השחקן הכי מוכר והכי גדול'. רוב הזמן הסתלבטו עליי על זה וזה השפיע עליי. שהיה טקס של בית ספר והציעו לי להשתתף לא רציתי, התביישתי, לא רציתי שיצחקו עליי ולמדתי להצניע את זה. בגיל שמונה הלכתי ללמוד משחק בבית ספר למשחק באשדוד. אלו היו השעתיים הכי טובות בשבוע שלי. התרגשתי והתכוננתי וחיכיתי לזה כל השבוע. האודישן הראשון היה כשהייתי בן 9 ל'עספור' והתקבלתי. זה היה לשחק את שלום מיכאלשווילי כילד. אחרי זה הגיעו איזה ארבע שנים שקיבלתי בהם 'לא', אחד אחרי השני. בגיל 13 התקבלתי לתפקיד קטן בסרט, עשיתי משהו קטן בערוץ הילדים ואז שוב הייתי תקוע, שנתיים, עד שקיבלתי תפקיד ב'ג'סטה'. נורא התרגשתי ואחרי שבועיים אמרו לי 'בסוף התפקיד לא שלך'. זו הייתה נקודת שבירה מטורפת. באמת חשבתי שכל המאמצים האלה לא שווים ואלוהים לא מייעד את זה בשבילי. חודשיים הייתי מבואס ברמות, לא ידעתי איך אני קם מזה. בסוף אמא שלי הרימה אותי ואמרה לי 'זה החלום שלך ואתה תגשים אותו' ונכנסתי לזה בראבק. כל אודישן התכוננתי שעות, קראתי טקסטים שיננתי, לקחתי שש פעמים בשבוע שיעורי משחק פרטיים. הייתי רק על זה, חדור מטרה ברמות אחרות. העבודה השתלמה ובגיל 16 קיבלתי את 'אחותי קפצה כיתה' ביס וכבר הפכתי מוכר. משם, כבר עשיתי עוד המון ואני חושב שאני ההוכחה שאם רוצים מספיק ועובדים קשה, אפשר להשיג כל מה שרוצים. זה רק עניין של עבודה קשה ואמונה, זהו, אין משהו אחר חוץ מזה".
קריירה
"טפו טפו, מאז שפרצתי עבדתי המון. עכשיו עשינו את 'פלמ"ח' (ערוץ טין ניק ב־yes) שם נהניתי בטירוף מהסטייל, זה היה בין האאוטיפיטים הכי יפים שלבשתי בחיים. הביאו בגדים מקוריים ואמרתי לעצמי 'וואלה, מי יודע, אולי יצחק רבין לבש את זה?'. מכופתרות של חאקי, ברמודות קצרות ונעלי צבא, זה היה מהמם, רציתי שיתנו לי את הבגדים אחרי, אבל לא נתנו. הסדרה היא הצלחה מאוד גדולה ועכשיו מצלמים עונה שנייה. יש לי שם משולש רומנטי עם יעל שלביה ונאיה בינשטוק, מלא סצנות של רומנטיקה ונשיקות, כל החבילה. לי אין בעיה עם זה, אני לא מובך בכלל, ואני בעיקר משתדל להרגיע את המבוכה מהצד השני. מה שחשוב לי עם שחקנים חדשים זה לעבוד איתם לפני. יעל זה התפקיד הראשון שלה, אז לפני זה עבדנו הרבה על הכימיה. נפגשנו ודיברנו ועשינו צחוקים. זה היה לי חשוב, כי אם אני משחק את חבר שלה, אני חייב שזה יהיה אמיתי. עכשיו בקנה יש לי סרט קולנוע שאמור לצאת בקיץ שנקרא 'אל תחכי לי' ויש את 'זיגי' (ישודר בערוץ טין ניק ב־HOT) שזו סדרה על נער עם ויטיליגו שמנסה להצליח כזמר. אני משחק את ניב, זמר שסבתא שלו היא מפיקה מאוד מוכרת שמנסה להסתיר את זה ולהצליח בזכות עצמו. ממש הפוך ממני, כי לי אין סבתא מפיקה, ממש לא".
אהבה
"הייתי הילד הכי קיטשי בעולם, התאהבתי מלא, אבל רק בגיל 12 הייתה לי חברה ראשונה ובואי, זה הסתכם בכיפים, היא נתנה לי כיף ואני נתתי לה, זה היה ההיילייט של האירוע. עכשיו יש לי חברה כבר שנתיים. התאהבנו מאחורי הקלעים של הפסטיגל, שם קורים מלא סיפורי אהבה כי אתה שלושה חודשים עם אותם אנשים משש בבוקר עד תשע בבלילה, אוכל איתם וישן איתם, זה כמו 'האח הגדול' רק בלי מצלמות. הכרתי אותה כבר קודם מחברים משותפים, אבל כשראיתי אותה שם, היא רקדנית ורקדה בפסטיגל, ידעתי שזה יהיה משהו רציני. הרגשתי שאנחנו באותו וייב ובאותה אנרגיה.
קוראים לה ליהיא, גם היא בת 20 ומשרתת בתל השומר. היא תשתחרר לפניי, כן, תודה רבה שאת מזכירה לי. בכל מקרה, היא לא צריכה לחכות לי לטיול אחרי צבא כי טיול כזה קלאסי לא יקרה אצלי, יש לי עבודה ואחריות שאני לא יכול לזנוח. אולי אחרי שאקבל את האוסקר, אני ארשה לעצמי טיול אחרי צבא. אני אוהב הכול בליהיא, יש לה אנרגיות חיוביות והיא נותנת לי תמיכה מדהימה. היא בעצמה בקשר עם המעריצות והכי מפרגנת להן. הן פונות אליה באינסטגרם והיא באה אליי ומבקשת ממני ברכות בשבילן. היא רקדה כבר עם כל האומנים, עדן חסון, אייל גולן, איתי לוי, כולם, ועכשיו היא גם התחילה לעשות כוריאוגרפיה. אנחנו ישנים אחד אצל השני הרבה והיא כמו בת של אמא שלי. חתונה? זה עוד גדול עליי, אבל אני לא מסתכל ימינה ושמאלה, שום דבר לא מפתה אותי כי אני יודע שיש לי משהו מדהים בידיים".
