ביום שבו אור שפיץ חתמה על חוזה השכירות לחלל שיהפוך לבייקרי החדש שלה בבוגרשוב, הגיעו דיווחים על הקורונה שמשתוללת בסין. "מה לנו ולזה?" אמרה לעצמה ילדה אופטימית שרואה את החיים בוורוד והמשיכה בכל הכוח. כשהחלל כבר היה מוכן, ורוד מכל צידיו, עמוס פרחים מלאכותיים וויטרינות מגרות עם שלל קינוחים מפוארים, הודיעו על הסגר הראשון. שפיץ אספה את המגדנות הביתה וחיכתה שייגמר.
את התורים הארוכים שהשתרכו מבוגרשוב ועד הים ברגע שהותר לנו לצאת אולי כבר ראיתם באייטמים השונים בטלוויזיה. הבייקרי של שפיץ הפך למכה של הסוכר ברגע שנפתח, ושפיץ, ינוקא צעירה עם ים התלהבות ומאות אלפי עוקבים, בילתה שם ימים שלמים, שירתה לקוחות נלהבים שרצו לטעום ממנה לא פחות משרצו לטעום את עוגיות השוקולד צ'יפס שלה.
היא נולדה בשכונת רסקו בחולון, לשני קציני משטרה, רועי ומירי ("צעירים וקולים, אמא שלי חוגגת מחר 47"). היא מעידה על עצמה שהייתה תלמידה בינונית, אבל חיה חברתית ("הייתה לי הפרעת קשב וריכוז, כל הילדות שלי הייתי על קונצרטה, ארגזים של מורים פרטיים ולא הייתי טובה בלימודים, המורות תמיד אמרו לי 'הלוואי שהיית חצי בלימודים, כמו שאת מארגנת טקסים'").
בית הספר לא עניין אותה, עבודה הרבה יותר: "בגיל 14 כבר עבדתי בחנות שמדפיסים בה תמונות על כריות וכוסות. כל אביזר חדש שהגיע לחנות והיו צריכים לשים על המדף כדוגמה, הייתי מדפיסה עליו תמונה שלי"). שנתיים אחרי החלה לעבוד באירועים כרקדנית, 200 שקל לערב, נסיעות בכל רחבי הארץ. "ההורים שלי אמרו לי 'די, תירגעי כבר, שלא יחשבו שאין לנו כסף בבית. מה את ענייה? הייתי עובדת בהדפסות, חוזרת בערב, מתלבשת והולכת לעבוד כרקדנית. בבית ספר הייתי חווה ייאוש מהלימודים, מציירת את ההיסטוריה על בריסטול כדי לנסות לזכור משהו, וכשהייתי הולכת לעבודה הרגשתי הצלחה, אלו היו רגעי ההצלחה שלי. גם לאינסטגרם נכנסתי רק כשרציתי למכור משהו. היה לי עגיל בפופיק, לא מצאתי עגילים יפים וזולים פה, הזמנתי מעלי אקספרס בשבילי ועל הדרך גם מכרתי לאחרות. ביזנס היה הדרייב שלי".
לא תשמעו ממנה סיפורים נוסטלגיים על אהבה למטבח בגיל צעיר. למי היה זמן כשהיא הייתה עסוקה כל כך בחלומות ובעבודה? "הייתי בטוחה אז שתהיה לי חברת רקדניות משלי, ממש התלהבתי מזה. כשטסתי עם המשפחה בגיל 17 לתאילנד כבר קניתי תלבושות לכל הרקדניות שיהיו לי בחברה". כשסיימה את התיכון, התעופפה מיד לחודשיים בזקינטוס. חופש? מה פתאום, עבודה.
"עבדתי בישראייר יאנג, בתור המפקחת הצעירה של כל הנסיעות המאורגנות של בני הנוער. אני הייתי האחות הגדולה שלהם בכל פעם שקרה משהו למישהו. יש מסיבות ובלגן ולא תמיד מפעילים שיקול דעת, אז אני הייתי שם אם מישהו שתה יותר מדי או מישהו עף מהאופנוע וצריך לקחת אותו לבית חולים".
אז מה שקרה באיה נאפה לא הפיל אותך מהרגליים, אני מבינה.
"הייתי בהלם כמו כולם כי זקינטוס זה לא בדיוק איה נאפה, זה קהל קצת אחר, ואולי לפני חמש שנים זה לא היה ככה. אבל בכל מקרה, גם שם קרו דברים ואחרי שראיתי מה שראיתי, בטוח שאני אהיה אמא חרדתית. בא לי לצרוח על כל ההורים, תהיו מעורבים בחיים של הילדים שלכם!
"מזל שאמא שלי החזיקה אותי קצר. תכלס יש לי שני הורים שוטרים, לא כזה הייתה לי ברירה. אצלנו ב־22:59 היו מכבים את המוזיקה, כי אין מצב שיבואו לבית של שוטר כדי להתלונן על רעש".
את הרומן שלה עם המטבח החלה רק אחרי שחזרה מיוון. "תמיד אהבתי את המטבח, והשתעשעתי בו קצת, כי ההורים שלי עבדו עד מאוחר, והייתי עושה עם סבתא שלי עוגיות. לא באתי מבית של קולינריה, אמא שלי הייתה עושה במקסימום פשטידה במיקרו. בגיל 18 הייתי אחרי פרידה וקצת מדוכדכת, אז אמא שלי לקחה אותי לסדנת זילוף כמתנת יום הולדת. חזרנו הביתה עם שתי עוגות מפוארות ואמרתי 'טוב, מה אני אעשה עם זה עכשיו, אני אנסה למכור אחת באינסטגרם'". שפיץ צילמה, העלתה ופוף, העוגה נעלמה בבוקר שאחרי.
"מכרתי אותה ב-250 שקל, היום זה ממש לא מחיר שאני יכולה לקחת כשאני מבינה את עלות החומרים, הארנונה, המים והחשמל, אבל אז ממש התלהבתי והתחלתי להכין עוגות. בינתיים התגייסתי לצבא ובכל יום הייתי חוזרת בשבע בערב הביתה ומתחילה לעבוד על העוגות. כולם בבית, ואני עם הקצפות והשוקולדים. אמא שלי רוצה לראות חדשות ואני מפריעה עם המיקסר, אבא שלי רוצה להכין ארוחת ערב לאח שלי ואני תופסת את התנור. זה לא עבד. אז הלכתי לסבא שלי, שהיה מאוד קרוב אליי, והוא שכנע את אמא שלי לבנות לי מטבח משלי, ביחידת דיור למטה במרתף.
"בניתי איתו מטבח שכולו ורוד וגם ביקשתי מכולם לקנות לי אקססוריז ורודים. סבא שלי היה מכור אליי ברמות, והכול הוא עשה בשבילי. הוא נפטר לא מזמן, וזה היה לי מאוד קשה. הוא היה החבר הכי טוב שלי.
"כשביקשו מאיתנו לבוא להיפרד ממנו בבית החולים היה לי שיער ורוד. הוא חשב שזה לא יפה ושאף אחד לא יתחתן איתי ככה, אז מהר מרחתי צבע על השיער, נסעתי לבית חולים ושטפתי שם בכיור לפני שנכנסתי אליו. הוא תמיד האמין בי וגם העביר לי מסר, שהכול אני אעשה בעצמי. היה לו פעם שותף שצילק אותו, והוא לא רצה שאני אקח שותפים לעסק. אני יכולה להראות לך בתיבת המייל שלי כמה הצעות למשקיעים, זיכיונות ושותפים יש לי. לא יקרה, זה הבייבי שלי".
עסק העוגות של שפיץ צבר תאוצה במהירות. "היום כל בחורה שנייה מוכרת עוגות מהבית, אבל אז זה היה חדש, והיה טירוף. פתאום הגיעו אליי לבית בחולון גם אנשים מרעננה ומירושלים. הייתי מעלה תמונה של עוגות והיו כותבים לי 'אני רוצה אותה למחר'. אחרי כמה זמן אנשים גם ביקשו מתכונים, התחלתי להעלות לסטורי שהיה אז דבר חדש, אנשים הכינו ותייגו אותי ופתאום כבר התחילו לעצור אותי ברחוב אנשים שזיהו אותי מהאינסטגרם.
"הבנתי שאני רוצה להתמקצע, אז הלכתי ללמוד אצל אסטלה. יום בשבוע אחרי הצבא. הייתי הכי צעירה שם, לא כמו היום שיש המון בני נוער שיודעים מה הם רוצים. אז היו שם כל מיני מבוגרים שעושים את זה בשביל הכיף או בשביל הסבה והתייחסו אליי כמו אל ילדה. בהפסקה כולם היו מתייעצים ביניהם וממני מתעלמים, אבל אלו דברים שרק העיפו לי את המוטיבציה. כשסיימתי שם היו לי כבר 14 אלף עוקבים, וככה איתרו אותי למיונים של 'בייק אוף'".
ביום שגזרה חוגר נסעה לטיול אחרי צבא שנקטע כעבור שלושה שבועות. "באו לאסוף אותי ואת חברה שלי משדה התעופה בפיליפינים על טוקטוק. נסענו עליו עם כל המזוודות וילד בן 15 על אופנוע שטח נתקע בנו, העיף אותנו קיבינימט ובעצמו מת במקום. מפה לשם, פייסטיים להורים שלי, טיסה רפואית במטוס פרטי כי אין שם בתי חולים ואין כלום, אני עם כתף קרועה, חברה שלי עם שבר באגן, ומבית החולים שם, ישר לארץ. חזרתי בדיכאון, מזועזעת מכל מה שקרה, והמשכתי לעבוד".
כשאנשים החלו לפנות אליה ולבקש שתעשה סדנאות, הבינה שהיא חייבת לפרוש כנפיים. "פניתי למתווך ואמרתי לו 'אני רוצה רק חולון'. כל החיים שלי אני בחולון, לאמא שלי יש ארבעה אחים וכולם גרים סביב סבתא שלי. הייתי ילדה חולונית כזו, לא התלהבתי מתל אביב, מבחינתי חולון זו ה־עיר".
ובכל זאת, המתווך פיתה אותה לעבור את הגבול ושפיץ מצאה את עצמה בקומה ה־30 של בניין מגדלים בתל אביב. "זה לא היה התקציב שחשבתי עליו ולא הדירה שחשבתי עליה, אבל כשנכנסתי פשוט דמיינתי את עצמי שם, במטבח הלבן עם האי הגדול, עושה סדנאות ומצלמת עוגות, וזהו, נכנסתי.
"אנשים באו לסדנאות, 5-4 שעות של קינוחים, עוגות מוס. הייתי עושה ימי הולדת, מקשטת עם הילדות קאפקייקס, דברים כאלה. אנשים הגיעו גם מאילת. הדירה הייתה ממש ליד הרכבת וזה עבד מעולה. עבדתי בלי הפסקה, כשחברות שלי רצו לפגוש אותי הן ידעו שהן צריכות לבוא אליי וגם לקפל קרטונים לעוגות תוך כדי. מבחינתי לישון היה בזבוז זמן, עד היום. פגשתי המון שכנים בבניין, אנשי עסקים שנתנו לי עצות מעולות, הקמתי אתר להזמנות, הקמתי ערוץ יוטיוב. השכנים שלי הפכו למשפחה שלי.
"אני רגילה לחיות ככה בחולון, אז גם שם, הרגלתי את השכנים בקומה שאנחנו עם דלתות פתוחות, כל היום נכנסים ויוצאים. שכנים היו מגיעים, אוכלים עוגה ועוזרים במשהו, פתחתי קבוצת ווטסאפ לבניין וצירפתי כל שכן חדש, ככה גם הכרתי את מיתר".
מיתר עסיס אולי מוכר לכם מריאליטי אחר, "המירוץ למיליון", שם התרוצץ עם ידידתו עדי כרמלי בעונתה השישית, והיה בן זוגה של שפיץ בשנה וחצי האחרונות, עד לפני חודש.
"כשהכרנו אמרתי לו שאני לא יוצאת עם שכנים מתחת לקומה 30, אבל למרות שהוא היה בקומה 23, זה קרה. הייתה לנו זוגיות מדהימה, אבל הכרנו בתקופה שעבדתי מהבית והיה לי המון זמן לטפח את הזוגיות הזו והעסק שינה את הכול. חודש לפני שפתחתי את הבייקרי נפרדנו. אחרי זה עוד חזרנו, הלכנו לטיפול זוגי יחד ונלחמנו על זה אבל כשפתחתי את העסק רק נערמו עוד בעיות ועוד קשיים. הוא התבאס עליי ואני עליו, ואיבדנו סבלנות אחד לשנייה. באסה כי רציתי להיות אמא צעירה. אמא שלי הייתה בת 23 כשהיא ילדה אותי".
לא נורא, גם גיל 27 הוא גיל צעיר לאימהות.
"אוי ואבוי לך, אני בגיל 25 חייבת להיות כבר עם ילדה".
כשהגיעה הקורונה ארצה, שפיץ כבר הייתה מוכנה עם מגדניית החלומות שלה, כאמור, שנסגרה עוד לפני שנפתחה. "לא דמיינתי שזה יהיה כל כך ארוך, חשבתי שזה יהיה וירוס חולף כזה כמו שפעת החזירים. התחלתי שיפוץ, אישורים, התקדמתי קדימה בעוד העולם הולך אחורה. הכול מוכן, פתאום סגר, ואני משתגעת. היו המון לבטים אם לפתוח את העסק. היה יועץ עסקי תותח, שמייעץ להמון מסעדות ומקומות, שהגיע שבוע לפני הפתיחה, הסתכל על המקום ועל התפריט ואמר לי: 'אין בך שום דבר מיוחד, אני מציע לך לבטל את החוזה ואיך שאת, תארזי את עצמך ותחזרי הביתה לסדנאות'. להגיד לך שלא פחדתי? פחדתי, אבל רק מי שמעז מצליח. ומה כבר יקרה? מקסימום אני אפסיד כסף".
ובכל זאת, בתווך שבין הסגר הראשון לשני, התורים שהשתרכו שם בישרו טובות. "גיליתי שאנשים אוהבים אותי, ומכירים אותי, ומגיעים בגללי. זה לא רק העוגות והאינסטגרם, זה אני והאנרגיה שאני משדרת. השלם גדול מסך חלקיו, זה לא הקרמים הוורודים או השיער הוורוד, זה הכול. חלמתי על השקה מטורפת ופתאום אני פותחת עסק, כשכולם מסביבי סוגרים. אנשים דאגו לי, אמרו לי 'את רוצה שאני אדבר עם ההורים שלך?' לא הבינו, אבל אני כל כך הרבה שנים מחכה לרגע הזה, וכבר הוצאתי כספים ועצבים ואנרגיות, אז עכשיו אוותר?".
הפתיחה הייתה ביוני. "לא חגיגית כמו שרציתי, אבל גם אז הגיעו שוטרים לפזר את כולם. ותורים כל יום, ואני צריכה לעבור בתור ולבקש מאנשים לשמור שני מטר מרחק, והשכנים מתעצבנים שהרחוב שלהם מלא באנשים ושתופסים להם את החניה. ובאים אנשים מעכו ומהדרום".
נערות, לא אנשים.
"ממש לא. מעצבן שזה מה שאומרים. הקהל שלי מורכב מכל הגילים, ובאינסטגרם העוקבים שלי מפולחים לבני 28-25 ויש לי גם מלא אמהות בנות 35 ומעלה. והגיעו המון קולגות שטעמו ופרגנו ונתנו ריג'קטים ובאו גם סלבז. פתאום אני רואה את אסי עזר ממתין בחוץ, ואני מאוהבת בו ברמות, שתביני שאני ומיתר התחפשנו לרותם ואסי בפורים. או שיום אחד אני עושה עוגיות במטבח ופתאום שומעת קול מוכר ורואה את ליאור נרקיס בתור.
"לא שילמתי לאנשים שיבואו, ולא דמיינתי את זה. הייתי צריכה לעמוד בעומס, 400 עוגיות שוקולד צ'יפס ביום מכרתי. הבאתי עוד קונדיטורית, התחלתי לעבוד עם מפעל שיעזור לי לייצר, לא רציתי שאדם יבוא מירושלים עם חלום על בלונדיס אוראו, וזה יהיה סולד אאוט. חילקתי שמשיות ורודות ממותגות כדי שאנשים לא יעמדו בשמש, וכשהחופש הגדול נגמר, והתחיל להיות נורמלי, גם הוצאתי כיסאות ישיבה ואשכרה אנשים ישבו ונהנו. אבל אז הגיע הסגר השני והשאיר אותי חסרת מילים. כל הרחוב ריק לחלוטין ואין עבודה".
והממשלה פיצתה אותך?
"הפסדתי הרבה כסף, וברור שהייתי מרוויחה יותר לולא הסגר. קיבלתי 5,000 שקל שזה טיפה בים, ואני רק מקווה שזה לא יגמור לי את החלום. עכשיו אני מתחילה לעשות משלוחים ומקווה שזה יחזיק אותי".
איך התמודדת עם ביקורות?
"אני חושבת שאני כבר חסינה לדברים האלה. תמיד יהיה לאנשים מה לומר, היה מישהו שעבר ליד התור ואמר בקול רם: 'מעניין כמה היא שילמה ליח"צ כדי שיבואו'. ברור שעניתי לו. או מישהי שהעירה על העוגיות אמסטרדם שנראה לה שהתבלבלתי ושמתי מלח במקום סוכר, כי אנחנו שמים בעוגייה מלח גס. הרבה ביקורות היו על המחירים, כי אנשים לא מבינים למה קינוח עולה ככה. לא מבינים שארנונה לעסקים זה לא נורמלי ויש חשמל ומים ועובדות וחומרי גלם הכי איכותיים בעולם. אנשים משלמים על החוויה הכוללת, אני הבאתי את חו"ל לארץ".
