אחרי הפסקה של שנה, שבה לא התקיים מצעד הגאווה בתל אביב לראשונה מאז 1998 בשל מגבלות הקורונה, היום (ו'), יגיע יום השיא של חודש הגאווה, כשמאות אלפי א.נשים יצעדו ברחובות תל אביב-יפו במצעד - מהמוכרים והמדוברים בעולם. רגע לפני שהמשאיות יוצאות לדרך והצועדים פוצחים בחגיגות, ביקשנו מכמה מאייקוני הקהילה הלהט"בית המוכרים ביותר בתעשיית הבידור המקומית, לחזור בזמן לרגע המכונן בו הם השתתפו לראשונה במצעד הגאווה. קדימה, תרימו!
דנה אינטרנשיונל
דנה אינטרנשיונל, המלכה האם ושגרירת ישראל בתפוצות, שעשתה לה שם עולמי כשזכתה באירוויזיון 1998, הופיעה בכל כך הרבה מצעדים ברחבי העולם בעשרים השנים האחרונות, שקשה לה כבר להיזכר במצעד הראשון בו נכחה. "קשה לבחור הופעה אחת שהייתה מרגשת יותר מאחרות. לפעמים כמה מאות אנשים במזרח אירופה יכולים לרגש אותי יותר ממיליון אוחצ'ות בספרד", היא אומרת ונזכרת ברגעים הגדולים. "בלונדון הופעתי אחרי הספייס גירלס, במדריד הופעתי עם מארק אלמונד ובברלין אחרי רובי וויליאמס. בסן פרנסיסקו הופעתי מול שני מיליון איש, ומנגד, הופעתי גם בלטביה במצעד הגאווה הראשון שנערך שם, מול עשרות בודדות של צועדים מבוהלים, אלף שוטרים ואפילו זרקו עליי אבנים. כל פעם הריגוש אחר".
"בפעם הראשונה בהופעה במצעד בגרמניה, הייתי על הבמה וראיתי מולי מאות אלפי אנשים מרימים את הידיים וצועקים 'דנה, דנה'. בראש שלי עוברו סרטים מימים אחרים, זו הייתה חוויה מטלטלת", היא נזכרת וממשיכה למנות את המצעדים בהם השתתפה: "בהולנד המצעד הוא משט בנהר עם סירות שסובבות את העיר והייתי צריכה לעמוד על החרטום ולנופף בלוחות הברית שהקהילה היהודית הביאה לי. אחרי חצי שעה נשברתי! צרחתי לספינת המשטרה שליוותה את המשט שאני מתעלפת ושני שוטרים הורידו אותי מספינת הגאווה והחזירו אותי למלון".
לסיכום, היא אומרת כך: "מה שבאמת מקסים בעיניי במצעדי גאווה זה לראות כל פעם מחדש כמה אנחנו עם אחד גדול וכמה אנחנו דומים זה לזו למרות שאנחנו באים ממקומות כל כך רחוקים. מבט בעיניים ומבינים מיד שאנחנו מאותה המשפחה. בסופו של יום, המצעד שאני הכי נהנית בו הוא בתל אביב, אבל לא כשאני מופיעה. אני אוהבת לעמוד על הגג שלי ולראות את אלפי הצועדים. אין דבר יותר מרגש מזה. העיר שנולדתי וגדלתי בה שהייתה פעם כל כך אחרת, הופכת לדיסנילנד ליום קסום אחד".
דנה אינטרנשיונל במצעד הגאווה
חן אהרוני
"האמת, לא היה לי נעים ללכת למצעד במהלך השנים, אפילו קצת פחדתי מזה, במיוחד ממה שמראים בטלוויזיה וכל הפרובוקציות. הייתה לי תדמית מאוד ספציפית על המצעד ולא הבנתי את העומק שלו ועד כמה הזעקה הזו וההפגנה הזו חשובות. וכן, גם התביישתי כי הייתי בארון ולא רציתי שיראו אותי שם. גם כשהייתי יותר שלם עם זה וחברים ידעו, לא רציתי לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, לא רציתי להיות בארון ולהיות שם, זה חטא למטרה מבחינתי, התביישתי להיות שם. בשנייה שיצאתי מהארון, ב-2019, זו הייתה הפעם הראשונה שהגעתי למצעד, כשביקשו ממני להופיע - וזה היה מבחינתי ניצחון. זו תמונה שהולכת איתי עד היום, גם בראש וגם ברשתות. אני מת על התמונה הזאת על הבמה, עם הידיים פרושות לצדדים, רואה את הקהל ומקבל את עצמי ממש בשלמות. היה לי מרגש להיות שם בפעם הראשונה ואחר כך גם ירדתי לקהל והסתובבתי, רקדתי ודיברתי עם אנשים. רציתי להיות חלק מכל האירוע, לא רק בפן האומנותי. היום אני מבין עד כמה המצעדים האלה חשובים וכמה פוקוס שמים על הפרובוקציות ועל המקומות הלא נכונים, במקום להבין שזה מבטא את החופש של בן אדם להיות מי שהוא ומה שהוא, מקום שבו הוא יכול לצעוק את האמת שלו ולחיות באיזו דרך שהוא רוצה. מבחינתי זה כבוד להופיע גם השנה, ואם לא הייתי מופיע הייתי הולך ותומך, גם במצעדים בחיפה ובירושלים. חשוב לי לקחת חלק פעיל, לדבר את זה, לדבר על הזהות המינית שלי ולהכניס את זה למוזיקה שלי - אחרי שנים של הסתרה ופחד. היום אני מאמץ את זה ונותן לזה מקום".
ג'וי ריגר
"היום אני בת 27, אבל במצעד הגאווה הראשון שלי הייתי בתקופת הצבא וצעדתי עם בת זוג שהייתה לי בזמנו. באותה תקופה המשפחה שלי כבר ידעה עליי ועל ההעדפות המיניות שלי, אבל הייתי עדיין בארון מבחינה תקשורתית. אני זוכרת שהלכנו עם עוד חברים והיה כל כך משחרר לדעת שכולם כמוני שם, היה לי כל כך כיף. זה רגע שאני לא אשכח לעולם".
טום באום
"בגיל 15, לפני שיצאתי מהארון מול ההורים שלי, הלכתי לראשונה בחיי למצעד הגאווה מבלי שהם ידעו. אני זוכר את תחושת השוק שליוותה אותי, שוק חיובי כמובן, לראות כל כך הרבה אנשים חוגגים את החופש שלהם. מאז אותה פעם, המצעד הוא היום הכי כיף בשנה עבורי. זה יום שבו אני חוגג את מי שאני - רוקד, צועד, מרים ונהנה מכל רגע. אני לא מרשה לעצמי לפספס את החגיגה הזו למרות שמאוד חם ועמוס באנשים. השנה, 13 שנים אחרי הפעם הראשונה שצעדתי, אני סוגר מעגל ואני זוכה להיות על הבמה המרכזית בתפקיד המנחה מול אלפי חוגגים. זה הג'וב הכי מרגש שקיבלתי בקריירה שלי. חג גאווה שמח לכולם".
תאלין אבו חנא
"הפעם הראשונה שהייתי במצעד הייתה בגיל 16 וההורים שלי בכלל לא ידעו. הם לא ידעו שאני מגיעה לתל אביב באופן כללי. הייתי משקרת, אומרת שאני בחיפה ונוסעת לתל אביב. ביום של המצעד הראשון, נסעתי עם חבורת חברים יותר מבוגרים ממני ברכב וכשהגענו למצעד זה היה חלום שהפך למציאות, משהו שלא ציפיתי בכלל שקיים בעולם הזה. פתאום ראיתי שיש מלא אנשים כמוני, אנשים שדומים לי, שאני לא לבד בעולם הזה. הלכתי בשיא החופשיות, צעדתי, הורדתי חולצה, הרגשתי חופשייה. הייתי בעננים, הרגשתי ביטחון, וידעתי שיש עוד הרבה כמוני - וזה בסדר, זה כיף וזו גאווה גדולה".
"אני לא יכולה להסביר את החוויה הזאת שבן אדם שחי בכלא כל החיים שלו, פתאום יוצא לחופש. זה מרגש יותר מכל דבר אחר. אי אפשר לתאר את התחושה הזו במילים, ממש חלום שהפך למציאות אחרי הרבה זמן של סבל. ברוך השם מאז המצעד הראשון, אני צועדת כל שנה ואני חווה את אותה חוויה מחדש עם אותם פרפרים בבטן. אני נורא שמחה שכולנו קהילה אחת, אחים ואחיות, חוגגים את היום הזה של החופשיות שלנו כי מגיע מקום לכל אדם על האדמה הזו".
דניאל מורשת
"בתור ילד דתי שגדל בבית ספר דתי, כשהיינו פותחים עיתון ורואים תמונות ממצעד הגאווה בתל אביב, תמיד הייתה תחושה לא נוחה בגוף. משהו במצעד הזה שסימן לך שזה מקום לא מוסרי, מפגן ראווה שלא תואם את סגנון החיים שאמור להיות לך. ככה גדלתי, בחוסר השתייכות לדגל הגאווה. ככל שאתה מתבגר ומבין עם עצמך מי אתה ומה אתה, ומה האמת המינית שלך, לאט לאט אתה מתחיל להיפתח יותר ויותר לסמלים האלה, להבין אותם, לקבל אותם ולאמץ אותם. עד היום לא יצא לי להיות במצעד כי כל שנה איכשהו קרה משהו אחר - פעם זו הייתה אזכרה של סבא שלי, פעם זה עבודה, חזרות, לימודים, איכשהו יצא שזה לא הסתדר וכנראה שגם השנה אני לא אגיע כי בן הזוג שלי לומד למועדי ב' והוא חייב להיות בבית וללמוד, והבטחתי לו שנלך למצעד ביחד, אז בעזרת השם בשנה הבאה אני אהיה במצעד ואוכל לספר לכם איך זה מרגיש".
נופר סלמאן
הפעם הראשונה שהלכתי למצעד הגאווה הייתה בגיל 17. הלכתי עם חברה טובה מהבית והוזמנו למסיבת גג ברחובות המצעד. אני זוכרת שצעדנו והייתה אווירה של חופש ואהבה בין כולם. כשעלינו לגג הסתכלתי מלמעלה על כל האנשים שעוברים ברחובות - שמחים, חוגגים את מי שהם. זה נתן לי תחושת שייכות אמיתית. כמה חודשים אחרי זה יצאתי מהארון בפני ההורים שלי. הם ידעו שהלכתי למצעד רק אחרי שחזרתי כי פחדתי מהתגובה שלהם. היום אנחנו במקום אחר לגמרי, הם רואים את הכל אחרת ומבינים את המשמעות של השבוע הזה והיום הזה. השנה הם כבר יבואו לראות אותי מופיעה, זה הניצחון שלי".
שני גולדשטיין
"מצעד הגאווה הראשון שצעדתי בו היה לפני שנתיים, ב-2019, וזה היה רגע מושלם שכולו אושר. היה לי כל כך כיף לראות אנשים שחוגגים את החיים שלהם, את הזהות שלהם והכי חשוב את החופש שלהם והלגיטימציה, אחרי כל כך הרבה שנים של מאבק. עבורי מצעד הגאווה אומר להיות חלק ולהרגיש שיש מקום בעולם לכל 'המיספיטס' ו'הפריקים' של החברה".
צחי קומה
"כילד שגדל בעיר טבריה, רחוק מ'מדינת תל אביב', אהבתי להגיע למצעד האהבה שהיה מתקיים בטיילת בתל אביב. זה היה מצעד רצוף באנרגיות טובות ולימים, כשעזבתי את החממה המשפחתית ועברתי לעיר הגדולה - הייתי עדיין בארון באותה תקופה - חבר קרוב, סטרייט מוחלט, הציע לי לבוא איתו למצעד הגאווה. הוא אמר לי 'יש שם מוזיקה מדהימה ואנרגיות שיא ללא קשר לנטיות מיניות'. החוויה של המצעד טלטלה אותי - מבחינה חיובית. החופש להיות מי שאתה ללא ארונות וללא גבולות הוא משהו שאי אפשר לתאר. אותו חבר ראה את הניצוץ שלי בעיניים והבין שאני גיי. הוא לא דיבר איתי על זה, אבל כעבור חודשיים, כשהיינו בדרך לחופשה באילת, סיפרתי לו והוא קיבל את זה באהבה גדולה.
"אני כן רוצה לציין שלצד ההתלהבות במצעד הראשון, אני זוכר שחשתי גם פחד גדול. מחשבות של 'מה יגידו אם יזהו אותי?' בכל זאת, טבריה היא עיר קטנה ואני מגיע ממשפחה מאוד שורשית ומוכרת בעיר. החשש שמישהו יספר להורים שלי ואז יתחילו השאלות היה גדול מאוד. אני לא יודע להסביר את זה, אבל השמחה והחופש גברו על הפחדים והחששות, החלטתי שאני בא ליהנות. את האושר שחוויתי שם לא ניתן להסביר במילים. לקראת מצעד הגאווה השני כבר הכרתי את האושר הגדול, את בעלי, רן עוזר. מהילד שחשש מה יגידו, הפכתי לגבר שגאה במי שהוא. לימים התחתנתי בחתונת ענק מול כל עם ישראל, כשאמא שלי בחופה. חברתי בל אגם אמרה לה: 'רחל, כל הכבוד שאת מקבלת את צחי כי יש הורים שהיו מתאבדים אם היו מגלים שהבן שלהם הומו. אבל אמא שלי, הפרופסורית שלי לחיים ענתה לה: 'אני אתאבד? הצחקת אותי. אני אתאבד כדי שיהיה לו טוב, אני אתאבד כדי שהוא יהיה מאושר'".
רומי אברג'יל
"מצעד הגאווה הראשון שלי היה בשנת 2014, הייתי בת כמעט 13, בערך שנה וחצי אחרי שיצאתי מהארון. נסעתי עם שלוש חברות באוטובוס לתל אביב, זו הייתה בעצם הפעם הראשונה בחיי שנחשפתי לכל כך הרבה להט"בים, לכל כך הרבה גאווה ואהבה. אמא שלי ידעה שאני הולכת למרות שהיא הייתה נורא בררנית בהתחלה, בסוף היא הסכימה לי. המצעד היה בתקופה שהייתי בדיכאון, לא אהבתי את עצמי בכלל, בקושי יצאתי מהבית, לא הייתי הולכת לבית ספר ולא היו לי ממש חברים, אבל הרגשתי שלמצעד אני חייבת ללכת. תמיד שמעתי עליו אבל לא ידעתי איך זה מרגיש להיות שם, וזה כל כך חיזק אותי לראות כמה אנשים נלחמים בשביל מה שהם רוצים, להבין שזה בסך הכל לחיות בשלום ולהיות שווי זכויות. מאז הבנתי שגם אני צריכה להילחם, ותקופה קצרה לאחר מכן הפכתי להיות הטרנסית הראשונה במדינת ישראל שקיבלה טיפול הורמונאלי מתחת לגיל 16. הבנתי שהמלחמה הזאת נמשכת כל השנה ולא רק חודש אחד, ומאז כל שנה אני דואגת להגיע עם אמא למצעד ולהילחם".
