(צילום: אריק מרמור)
"כמה זמן לא היית בארץ?", אני שואל את עדי שילון (33) שיושבת מולי. אני מצפה שתתחיל לחשב, אבל היא מפתיעה ושולפת מיד את התשובה ללא היסוס: "כמעט שנה ושבעה חודשים. לא ספרתי בכלל!", היא צוחקת. "אני גם לא אעגל ואגיד לך שנה וחצי, כי אני לא רוצה להמעיט בערכו של שום יום שבו לא הייתי בארץ. אז זה בערך שנה, שישה חודשים ושבועיים וחצי, משהו כזה".
עד תחילת שנת 2020, שילון הייתה דמות קבועה בנוף של עולם הבידור הישראלי, היא הנחתה תוכניות טלוויזיה ורדיו, כיכבה בסדרות ריאליטי כמו "היחידה" ו"מחוברים" ושמרה על פרופיל ציבורי גבוה. עוד פרט קטן שהפך אותה לכוכבת של מדורי הרכילות באותה תקופה, הייתה הזוגיות המלבלבת שלה עם השחקן יוסף סוויד. אחרי מערכת יחסים שכללה זוגיות מרחוק בזמן שהיא התגוררה כאן והוא בברלין, ואחרי שהייתה אורחת קבועה בנתב"ג ועשתה טיולי הלוך-חזור על קו ישראל-גרמניה, הם החליטו לקחת כמה צעדים גדולים קדימה: להתחתן ולעבור לגור ביחד – שם בברלין.
שילון ארזה את חפציה, עלתה על מטוס – הפעם לכיוון אחד, ונפרדה לשלום מהבית בישראל בדרך להקמת בית חדש עם בן זוגה. בזמן השהות שלהם שם, הם הפכו גם להורים למישל, בתם המשותפת הראשונה (לסוויד יש בן נוסף מנישואים הקודמים). עכשיו כאמור, השלושה חזרו לביקור מולדת – עבור סוויד היה מדובר בביקור קצר שנמשך מספר ימים בגלל אילוצי עבודה, שילון ומישל כאן לתקופה ארוכה יותר.
איך ההרגשה לשוב לארץ, אחרי תקופה ארוכה בחו"ל ועוד בקורונה?
"אני מסתובבת בהתאהבות לא סבירה, כאילו הגעתי סוף סוף לארץ הקודש אחרי שסיפרו לי עליה כל השנים. זאת החוויה, כאילו לא גדלתי פה, לא הייתי פה לפני. מצד אחד אלו הרבה זיכרונות, מצד שני יש לי תחושה שלא עברו רק שנה, שישה חודשים ושבועיים וחצי, אלא שעבר נצח".
למה התגעגעת?
"למשפחה שלי. זאת שאלה קשה. התגעגעתי להכל, אני מסתובבת פה כאילו אני נערת תגלית. התגעגעתי גם לדברים הפחות... אם היית שואל אותי לפני חמש שנים למה אני פחות מתחברת פה, לא יודעת, שאלות מעצבנות או שצועקים עליך בכביש או דברים כאלה, עכשיו אני כזה: 'בואו תשאלו, בואו תצעקו עליי'.
"אגב, כל הזמן שואלים אותי אם אני חושבת שקרה משהו לארץ הזאת בקורונה, אם היא השתנתה. ואני לא יודעת אם הארץ השתנתה, או שאולי אני השתניתי, או מה השתנה, כנראה שהכל השתנה. אבל יש פה תחושה של פשוט חיבוק כזה, כאילו חתמו הסכם שלום".
יש משהו שלא התגעגעת אליו?
"למחשבה על הפרידה שתגיע. שצריך לארוז וצריך להסתכל על ההורים שלי ולהגיד להם 'טוב, אני מקווה שניפגש נורא בקרוב'. בפעם האחרונה שאמרנו את זה, לקח המון זמן עד שנפגשנו שוב, אז המחשבה הזאת שמתחילה לחלחל, שזה עוד מעט ייגמר, והמחשבה שאצטרך לארוז את עצמי ולנסוע מפה, היא משהו שלא התגעגעתי אליו בכלל".
באוקטובר 2018 הרחיבו שילון וסוויד את התא המשפחתי והביאו לעולם את התינוקת מישל, אחות קטנה לאלכסנדר סול, בנו של סוויד מנישואיו הראשונים לבמאית יעל רונן. כעת כשהיא מבקרת בארץ לראשונה בחייה, מישל הקטנה פגשה סוף סוף לראשונה את רוב בני משפחתה, ביניהם גם סבה, העיתונאי דן שילון. הודות לעולם הטכנולוגי שבו אנחנו חיים, כך מספרת שילון, המפגש הראשון פנים מול פנים בין הסב ונכדתו היה טבעי לחלוטין: "זה מדהים, אנשים כל כך אוהבים להיות נגד עידן המסכים אבל יש לו יתרונות נורא גדולים. היא פגשה את אבא שלי בפעם הראשונה, אבל היא ראתה אותו כל כך הרבה בווידאו והוא היה כל כך נוכח בחיים שלה גם לפני שהגענו, וזה היה פשוט כמו המשך ישיר של כל הפגישות שהיו להם עד אותו רגע".
איך באמת היה המפגש בארץ, כשהגעתם ונפגשתם כולכם אחרי כל התקופה הארוכה הזו?
"אני חושבת שבכינו איזה שלושה ימים. מצד אחד זו הייתה התנקזות של כל כך הרבה רגש וכל כך הרבה געגוע. מצד שני זה היה מוזר, כי בעצם המשכנו מאותה נקודה שבה עצרנו לפני שנתיים, נגיד, כשהיינו, כולנו יחד בפעם האחרונה, רק בלי מישמיש (הכינוי של שילון למישל, ב.ז)".
מישמיש נהנית כאן בינתיים?
היא באקסטזה בארץ, כי היא חיה את כל חייה במקום שבו אתה לא פונה לאנשים זרים ברחוב, זה לא נהוג. אבל זה לא מונע ממנה לעשות את הפעולה הזאת. בגן שעשועים, כל אדם שנכנס, היא נורא חייבת לרוץ אליו ולהגיד לו שלום, לברך אותו, והם מסתכלים עליה בבוז, כאילו 'למה את פונה אליי ילדה זרה וחייכנית, למה את מדברת איתי?'.
"וכשנחתנו בארץ זה היה מחזה מרגש ברמה לא סבירה, היא הייתה עם דמעות בעיניים מרוב אושר, כשכל בן אדם שהיא פנתה אליו בשדה חייך אליה ודיבר איתה. היא לא האמינה, היא לא הבינה איך זה יכול להיות. תחשוב שחיים שלמים אתה לא פוגש אנשים שמגיבים אליך ככה ופתאום זה פשוט בכל מקום, כולם מדברים איתה. אז כן, נורא הייתי רוצה לחשוב שאני אירופאית ושילדתי ילדה אירופית... חרטה, כולנו ישראלים וטוב לנו עם זה, אנחנו גאים בזה".
באיזו שפה היא מדברת?
זה מעניין, שילוב של עברית... קודם כל יש את השלב הראשון שכולם אומרים 'את זה', אז היא אומרת 'זה', דאס ודיס. דאס זה בגרמנית, דיס, בערבית עדיין לא. היא שומעת המון המון שפות, אז היא מדברת מישמישית, זו השפה שהיא מדברת".
כמה זה קשה לגדל ילדה רחוק מהמשפחה?
"קודם כל, כמה קשה זה לגדל ילדה? זה קשה מאוד. בוא נתחיל מזה, זה קשה גם אם יש לך שבט שלם שעוזר לך. זה קשה. אבל יש לזה גם יתרונות. יתרון אחד בולט הוא שלגדל ילד זה משהו שמגיע עם המון רגשות אשם והמון קולות שאומרים שאולי את לא עושה את זה מספיק טוב. וכשאת לבד או במקום זר, אז הקולות האלה של 'אולי את לא עושה את זה מספיק טוב', הם רק בראש שלך. ברגע שאת נמצאת עם משפחה, עם חברים, עם הסביבה, ברחוב, פתאום יש המון קולות שאומרים: 'יש מצב שאת לא אמא מספיק טובה, אם רק היית עושה ככה, אם רק היית עושה ככה'. אז זה היתרון היחיד שאני יכולה לחשוב עליו.
"חוץ מזה, אני חושבת ששנת הקורונה, שנמשכה שנתיים, עשתה משהו לצורך הזה להיות ליד המשפחה, לכל מי שלא נמצא בארץ. יש לי הרבה אנשים שאני מדברת איתם, ישראלים בכל העולם בעצם, שמזדהים עם המקום הזה כי זה משהו שאני מאוד מדברת עליו הרבה, על כמה קשה זה בלי המשפחה. ובאמת, כבר היו אנשים שהעירו לי. לפני שהגעתי לארץ כבר כתבו לי: 'נורא עצובים כל הפוסטים שלך, נהיה נורא אפרורי אצלך בעמוד'. ועניתי להם: 'אני מצטערת, אני עצובה, אני לא רוצה להסתיר את זה'. היה לי עצוב, החצי שנה האחרונה עד שחזרתי, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי מרוב עצב".
לאתגרים הקיימים שניצבו בפני שילון, בתור אמא טרייה ותושבת חדשה במדינה זרה, ניצב גם אחד נוסף: הקריירה הנוסקת של בעלה השחקן, שמאלצת אותו לבלות לא מעט זמן מחוץ לבית. שילון דווקא מוצאת את הצדדים החיוביים בסיטואציה הלא קלה הזו: "זה מדהים, פורמט חדש ומעולה. אני חושבת שהדבר הכי טוב לזוגיות ארוכה זה לא להיות ביחד. אנחנו חיים בתוך געגוע בלתי פוסק שאנחנו לא מצליחים להשביע אותו, ואז אנחנו נפגשים והכל טוב, אין כאילו שיחות על למה לא הורדת את הזבל או למה זרקת את הגרביים, זה רק כיף וטוב. גם יש פחות זבל כשאין גברים בבית. נתחיל בזה, פחות בלגן. אז אין תסכול בכלל. זהו, יכול להיות שעלינו על משהו. יכול להיות שבאמת הסוד לזוגיות זה לא להיפגש. יש מצב".
וזה לא שהיא לבדה לגמרי – שילון, מן הסתם, נהנית מכל רגע שבו יוצא לה לבלות עם בתה: "יש לי פרטנרית מושלמת לחיים בעיקרון", היא צוחקת. "בעצם בראתי יצור שאוהב קרואסונים, אוהב מוזיקה ואוהב את עצמו, שזה דבר גם מאוד חשוב כי אני לומדת ממנה הרבה על העולם הזה. אז זה נכון שאנחנו הרבה לבד, אבל אני נורא שמחה שאני הרבה לבד איתה. כי יש בזה משהו נורא נעים, אין הרבה מקום לשקוע, אין הרבה מקום למחשבות שתמיד אהבתי לטחון לעצמי את המוח על כל מיני דברים של מה לא טוב ומה כן טוב. יש יצור שקם בבוקר ומחייך אליך ואומר: 'איפה הקרואסון שלי?'. אז קשה לך לא לשמוח ולא לקום מהמיטה בדילוגים".
ואפרופו קרואסונים, זה כנראה הזמן לדבר על הקריירה החדשה ששילון בנתה לעצמה בתקופת הקורונה. "בגרמניה זה היה יותר קשוח מפה, אני חושבת שחצי שנה רצוף לא יצאתי מהבית", היא מספרת. וכמו לא מעט אנשים בתקופת הסגר המשעממת והלא פשוטה שעברה (ועדיין עוברת) על העולם, גם שילון מצאה לעצמה תחביב חדש בדמות בישול ואפייה. עבורה, היה מדובר בעולם חדש לגמרי, שכן הכנת אוכל הייתה ממנה והלאה. אבל הפלא ופלא – היא גילתה שהיא נהנית ואחרי שלמדה קצת את רזי המקצוע, הבינה שהיא גם בכלל לא רעה בזה: "הפכתי לבלוגרית אוכל. אוכל הפך להיות המקצוע שלי, ממש ככה".
איך זה קרה? חוץ מהאהבה האדירה לאוכל.
"הקורונה עוררה בי צורך שתמיד היה קיים, אבל היא לקחה אותו כמה שלבים קדימה. אמרתי, 'אני סגורה בבית, אני חייבת ללמוד משהו', והחלטתי ללמוד לבשל. לקחתי את סבינה ולדמן (שפית ישראלית ומרצה לבישול, ב.ז) ועשינו לייבים שבהם היא לימדה אותי בלייב איך לבשל. לא ידעתי לחתוך בצל, לא ידעתי מה עושים עם עשבי תיבול, לא ידעתי כלום. הכנו קציצות".
ומה את יודעת עכשיו?
"אני יודע לחתוך בצל. אני עדיין זורקת מלא בצקים, אני עדיין שורפת סירים... אבל זה כמו כשאני שרה, אני עושה את זה מכל הלב. זה לא אומר שאני שפית או קונדיטורית, אבל אני כל כך נהנית מלבשל ולאפות. יש ימים שאני אומרת לעצמי שאם אני לא אכין עכשיו בצק, אני אשתגע. לא הייתי מאמינה בחיים שאני אגיד את זה כי כאילו רק לפני שנה המילה שמרים... זו היתה מילה גסה".
שילון כאמור לקחה את התשוקה החדשה שלה והפכה אותה לקריירה: "מה שהתחיל כתחביב חמוד של 200 שיעורים בלייב, הפך ממש להיות הפרנסה שלי. יש לי פלטפורמה של סדנאות בישול ואפיה של המורים הכי טובים שמלמדים אותי. עם תהליך הלמידה שלי, אתה יכול בבית שלך לאפות ולבשל מה שעולה בדעתך".
זו באמת פרנסה טובה? העסק רווחי?
"זה עסק, וכשיש סגר זה רווחי באופן קיצוני ממש. אני גם באמת מקפידה על מחירים ששווים לכל כיס, כי אני באמת חושבת שהכניסה למטבח הפכה את החיים שלי באופן משמעותי ליותר שמחים, וכשיצאתי לדרך הזאת אמרתי שאין מצב שאני אקח פה עכשיו מאות שקלים על סדנאות. הכל נע בין 50 ל-70 שקלים. השאיפה היא שגם אנשים שבחיים לא דרכו במטבח, יכנסו אליו ויתאהבו בתרפיה הזאת. זה כל כך הרבה יותר זול מפסיכולוג, והאפקט מחזיק מעמד הרבה יותר זמן".
יש הרבה אנשים באינסטגרם שמתעסקים באוכל, יש לך תחרות קצת קשה.
"אני ממש חושבת שיש מקום לכולם. אני לא מרגישה תחרות. אני חושבת שאני לא נמצאת עם האנשים האלה. אני לא מתיימרת להיות מומחית, אני מתיימרת להיות בלוגרית אוכל. אני בן אדם שאוהב לאכול, שאוהב להכין אוכל. אני אוהבת לטעום אוכל, מסתבר שאנשים נהנים מזה שאני טועמת אוכל ואומרת להם 'תקשיבו, אתם חייבים ללכת למקום הזה כי זה מדהים'. אבל אני לא מומחית".
אוכל, היא מודה, נמצא גבוה מאוד ברשימת הדברים שהיא אוהבת: "אני מאוד אוהבת את מישמיש, אני מאוד אוהבת את יוסף, אבל לא כדאי להם להציב את עצמם מול אוכל. נגיד את זה ככה: כשמישהו אומר לי שהוא לא אוהב אוכל, אז אני כאילו... 'תודה רבה, היה נחמד, שם חשדתי'. אוכל זה באמת הדבר שמסב לי כל כך הרבה אושר, עכשיו כשגם גיליתי איך מכינים אותו זה בכלל עולם שלם".
לאורך רוב שנות חייה, שילון ניהלה מאבק מתמיד במשקל שלה, עשתה שלל דיאטות והתנסתה בטריקים כאלו ואחרים שלעיתים השיגו את המטרה שהציבה לעצמה ולפעמים נותרו בגדר מורת רוח. בשנים האחרונות, ובעיקר מאז הלידה, היא למדה לשחרר והבינה שרק ככה היא יכולה סוף יכולה למצוא שלווה – והנאה אמיתית מאוכל: "אני חושבת שהדרך שלי לשמור על המקום שבו אני נמצאת, זה לאכול. כלומר, ברגע שהפסקתי להתעסק כל הזמן במה שאני אוכלת ואיך אני אוכלת וכמה אכלתי ובהלקאה עצמית כזאת של 'אוי, למה אכלתי את זה'...
"הרי מה משמין? לא החמאה והסוכר, אלא עצם זה שאכלנו משהו ואחר כך במשך שלושה ימים רק חושבים 'למה אכלתי את זה, איך אכלתי את זה', מרעיבים את עצמנו. ברגע ששחררתי את זה והתחלתי בעצמי לבשל ולאפות, ולקחתי את האובססיה שיש לי לאוכל לכיוון החיובי ולכיוון שמשמח אותי, את הסביבה שלי וגם אנשים אחרים בכל מקום, אז משהו בזה השתחרר. עכשיו אני עם הגזרה שלי, זאת אני. אני לא מנסה להיות מישהי אחרת, שנים ניסיתי וזה לא עבד. זה מין ספוילר כזה, זה לא עובד! אתן לא יכולות להיות מישהי אחרת, אתן - אתן. לא יודעת למה לא אומרים לנו את זה מהתחלה, למה צריך להגיע לגיל 33 כדי להגיע לפלא הזה?
"ויש משהו, ברגע שמפסיקים להילחם באהבה הזאת וזורמים איתה... זה גם משהו שאני נורא לומדת מהילדה שלי. היא כל כך אוהבת להסתכל על עצמה במראה, ויש לה בטן של תינוקת כי היא תינוקת ויש לה טוסיק עם צלוליטיס והיא רואה את עצמה וחושבת שהיא הדבר הכי מדהים בעולם. וכל פעם אני מסתכלת ואומרת לעצמי, באיזה שלב בחיים נדפק לנו המוח שאנחנו מסתכלות על הדברים, שהם טבעיים - שומן זה דבר טבעי, צלוליט זה דבר טבעי. למה אנחנו מסתכלות וחושבות שזה משהו שצריך לתקן? איזה כיף לי לראות את עצמי גם בבוקר. אז אני מנסה, אני לא שם. זה משהו שלגמרי הפך להיות שאיפה שלי. לחיות עם האוכל באהבה וג'ינס שלא עולה. אז אומרים לו יפה תודה, כמו מארי קונדו, ומעבירים אותו הלאה למי שזה כן עולה עליו".
סדנאות האינסטגרם ששילון מעבירה מסייעות לה מעט בגעגועים שיש לה לימים בהם הייתה אשת תקשורת בולטת בארץ. שולחן המנחים הוחלף במטבח, המרואיינים הומרו למצרכים וצופי הטלוויזיה הם כעת עוקבים ברשתות החברתיות: "אני תמיד מתגעגעת, זה משהו שמאוד נהניתי לעשות, אבל בעצם מה שפתחתי לעצמי בקורונה זה סוג של טלוויזיה קטנה עם קהל יותר מצומצם, קהל שבוי. קהל שנורא אוהב את מה שאני אומרת ואת מה שאני עושה, יש לנו תחומי עניין משותפים, וזה קהל שהוא רק מרים. אז יכול להיות שמצאתי את הפתרון האולטימטיבי לגעגוע הזה".
זה תחליף שאת מרוצה ממנו?
"כרגע מאוד. אבל זה לא שאני אגיד לא אם תהיה איזה הצעה נורא מרגשת ומפתה".
תכנית בישול אולי?
"גם לא חייבים לבשל, אפשר תכנית טעימות. הולכים בעולם, טועמים".
בקרוב את מוציאה גם ספר.
"כן, אני אשכרה כתבתי ספר. זה ספר שעבדתי עליו במשך עשור, הוא אמור לצאת בקרוב. זה ספר של סיפורים קצרים, מן ממואר כזה, שהוא עטוף כולו באוכל שלמדתי להכין השנה, עם המתכונים של המורים האהובים שלי ועם צילומים מהממים שהבעל שלי צילם של כל המתכונים שהכנתי. הכנתי בערך 400 מתכונים בקורונה. יוסף אכל 400 מתכונים. יותר, אני כאילו עושה דאון גריידינג עכשיו".
מעבר להנאה, שילון גם מצאה דבר נוסף בבישולים ובאפייה – שלווה. לא רק עבורה, אלא גם עבור הסובבים אותה: "אני חושבת שיש משהו באוכל, בעיקר בעידן שבו אנחנו חיים, כשאנחנו כל כך אוהבים לריב עם אנשים ולהתווכח ולשנוא ולכעוס. אבל כשאתה מדבר עם מישהו על אוכל, אין לכם שום סיכוי לריב. כשנושא השיחה הוא אוכל, לא משנה מה הרקע שלך ואיזו דעה פוליטית יש לך ומהיכן אתה מגיע... לא משנה מי הבן אדם שעומד מולך, אם תשאל אותו מה סבתא שלו הייתה מכינה, בתוך 5 דקות תהיו חברים הכי טובים.
"גם גיליתי שברגע שהתכנים שלי באינסטגרם הפכו להיות כאלה שמתמקדים באוכל, נגמרו כל הרעשים הלא טובים. נשאר רק טוב ואהבה. אז למה שאניח לזה? אני תופסת את זה בשתי ידיים, לא מניחה, לא משחררת...".
שילון מתייחסת בין היתר לביקורת ולתגובות הרבות שקיבלה על הזוגיות שלה עם סוויד הערבי-נוצרי. כפי שתוכלו לתאר לעצמכם, לא רק ברכות 'מזל טוב' הגיעו לאינבוקס שלה ברגע שנודע שהם ביחד, ובטח ובטח לא אחרי שהתחתנו והביאו ילדה לעולם.
"אני חושבת שאנשים שלא התחברו אלי, ושהיה להם נורא קשה עם דרך החיים שלי ועם הבחירות שעשיתי, הגיעו דרך האוכל ונשארו, כי אז הכרנו ואז גם קרה משהו נוסף, הם אמרו "טוב רגע, נורא אהבתי את המתכון ההוא שהיא לימדה". ואז התחלנו לדבר, והם ראו עוד צדדים בי ואת הזוגיות שלי עם יוסף וראו את הילדה שלי ואמרו לעצמם "אה, אולי היא דווקא בסדר", אפילו שהיא... תשלים לבד".
עכשיו זה יותר: "עדי שילון, נשואה לערבי, אני רוצה מתכון למלוחייה!".
"בדיוק, זה זה. כן".
תרשי לי לרגע להיכנס לתפקיד הדודה הפולנייה, שרוצה לדעת אם יש לכם מחשבות על עוד ילדים.
"איזו שאלה, גאונית. אין מדינה בעולם, חוץ מאיתנו, ששואלים בה את השאלה הזאת. מהרגע שנחתתי, אני שומעת אותה. זו לא שאלה אגב, זה מגיע בתור 'את כבר חייבת עוד אחד'. אבל כל כך טוב לי במצב שבו אני נמצאת עכשיו. כרגע כיף. לא רוצה לשנות שום דבר, רוצה שיישאר ככה".
יש מחשבות על לחזור לארץ?
"השאיפה הזו קיימת תמיד. טפו טפו, ליוסף הולך ממש טוב, אז עכשיו נוח לנו להיות שם, אבל תמיד יש שאיפה לחזור לארץ ולהיות עם המשפחה ועם החברים. זה לא יקרה השנה אבל אני חושבת שכשתהיה ההזדמנות, זה לגמרי יקרה. הגיע הזמן".
יאללה, מחכים לראות אותך תושבת חוזרת.
"יו איך בא לי, זה מלא הטבות, לא?".
ייצוג: ניב עשת כהן
צילום: ערן לוי
סטיילינג: קורין סוויד
איפור: אילנה פיצ'חזה
שיער: עדן ירושלמי
הפקה: ערן רחמני
ע. סטיילינג: דקל אלמוג
תודה מיוחדת לשף עמוס חיון ואורן אנקווה
מרכול מעיין צבי בזכרון יעקב. טלפון: 04-6395018
תודה מיוחדת לדידייה פרוזניאק - שף קונדיטור צרפתי
קרדיטים לבוש:
לוק 1:
שמלה מכופתרת אדומה: H&M;
עגילים: chelsy second hand
לוק 2:
שמלה מכופתרת פסים חום לבן: oma
עגילים: chelsy second hand
לוק 3:
שמלת מעטפת פאטרן כתום לבן: cos
נעלי עקב אדומות: chelsy second hand
עגילים: chelsy second hand
לוק 4:
מכופתרת פסים כחול לבן: H&M;
מטפחת משי: אוסף אישי
מכנס מחוייט ניוד: H&M;
עגילי חישוק כחולות: Chelsy second hand
