דידי הררי על שער ראש השנה של Pplus
(צילום: אריק מרמור)
"אני גר בבית לבד. שוגי התחתנה, מאיה נשואה ועוד שניה יש לה בת שלישית, ונועה החליטה לעבור לגור עם החבר שלה. שזה בסדר מבחינתי אבל ננטשתי לחלוטין", דידי הררי צוחק וממשיך: "יש יום אימוץ למי שרוצה לאמץ אותי, זה במסגרת כלבים נטושים, בעלים נטושים ואבות נטושים. אני פה". לרגע, ואם לא מקשיבים בקפידה, שדר הרדיו הוותיק והאהוב נראה כמו תמיד - חייכן, שמח, עם צחוק מתגלגל ואנרגיות בלתי נגמרות. מהצד, זה נראה כאילו כלום לא השתנה, אבל ברגע שהשיחה מתגלגלת, ברור לגמרי שהררי של היום הוא איש אחר לחלוטין מזה שהכרנו עד לפני שנה.
בראש השנה אשתקד, ב' בתשרי, השתנו חייו מקצה לקצה לאחר שאשתו, מירית הררי, הלכה לעולמה לאחר מאבק ממושך ואמיץ במחלת הסרטן. "מדהים איך זמן עף. מדהים איך שנה עברה כאילו זה חודש", אומר הררי והחיוך עדיין שם, אך הקול קצת רועד. "אני עוד לא מעכל את זה, אני לא מעכל שראש השנה מגיע ואני לא שמח לקראתו בכלל - אבל אלו החיים".
אומרים שהזמן עושה את שלו, זה נכון?
"לא. ואני לא מבין את המשפט הזה. הזמן לא עושה את שלו. פעם שמעתי משפט יותר מעניין שאומר 'כולם אומרים לי שהזמן עושה את שלו אבל כמה זמן לוקח לזמן לעשות את שלו?'".
כאמור, הררי נותר לבדו בבית המשפחה הגדול במושב בצרה והוא מתנחם בכלב וויצ'יץ' שמכרכר סביבו. "אנחנו מדברים ויש לנו שיחות. אין לי הרבה ברירה כי העציצים לא עונים לי", הוא צוחק.
עם מירית יוצא לך לדבר?
"כן, בטח, גם בקול רם. היא אומרת לי כבר לשתוק. זה חשוב, זה מועיל וזה עוזר כי אני מקבל תשובות לפעמים".
זה קשה להיות לבד?
"תראי, אני משתדל לא להיות הרבה בבית. אני בעבודה, אני בעשייה, אני בספורט, אני המון אצל הבנות, אצל הנכדים שלי. יש ימים שזה יותר קשה, סופי שבוע זה הרבה יותר קשה. יש הבדל בין להיות לבד, שאני אוהב, לבין החוסר הגדול ששורה בבית. והחוסר הזה לא ישתנה, הוא תמיד יהיה".
איך באמת נראים סופי השבוע שלך? הבנות מגיעות לכאן או שהן רבות ביניהן מי תארח אותך?
"יש סופי שבוע שאנחנו עושים כאן, כולנו, ויש סופי שבוע שכל אחת הולכת למשפחה של החתנים והן כולן רוצות שאני אבוא איתן. כרגע אני הולך כל פעם למשפחה אחרת. לפעמים, עם חברים וכאלה. אני לא אוהב להיות נטל".
אתה מרגיש נטל?
"לא, אבל את יודעת, זה התחושות הפולניות שלי. בכל זאת, גדלתי בקרקוב".
8 צפייה בגלריה
"העוצמה והכוח שהיו בה, שהיא נתנה לאנשים, ממשיכים לפעום גם עכשיו. ובאיזשהו מקום זו נחמה כי היא חיה"
(צילום: אור דנון)
אז אמנם בין קרקוב ודימונה אין באמת הבדל לפי הררי, וחוש ההומור שלו עדיין שם, בכל פינה של הבית, אבל יש דברים שבכל זאת השתנו. למשל הנטייה שלו ללכת עם שני שעונים - אחד על כל יד. "במסגרת הכעסים שהיו לי בהתחלה אחרי שמירית נפטרה, הרגשתי שזמן אחד עצר מלכת. וכדי שאני ארגיש את זה מומחש - הורדתי שעון אחד", הוא מסביר והשיחה שוב תופסת כיוון רציני.
נושא נוסף בו הוא לא צוחק לרגע, הוא הקושי הבירוקרטי איתו התמודד לאחר לכתה של מירית. "זה מאוד הטריד אותי, זה מאוד טראומתי. אני חושב שמצד מוסדות המדינה יש חוסר רגישות בדברים האלה כי כל כך מהר - כשאתה עוד בשלושים אפילו - מנסים לגרוע החוצה את השם של מירית או של כל מי שנפטר, מכל מה שהיה משותף לכם. זה כאילו מכה על מכה על מכה".
הררי חושב עוד רגע ומוסיף: "זה לא הזמן. צריך לתת לזה את הזמן שלו, לעשות את זה לאט לאט. אני לא מצליח להבין את ההיגיון הבנקאי בקטע הזה שצריך לגרוע את השם מהחשבון המשותף. כאילו, מה? אני לא אוכל להוציא כספים אלא אם כן זה באישור שלה? משהו לא נשמע הגיוני בעניין הזה. כמו בתעודת הזהות, לשנות את הסטטוס לאלמן. זה יכול לחכות טיפה, זה לא צריך להיות מהר כל כך, צריך ללמוד להכיל את זה".
הוא בן 65, מגדולי שדרני הרדיו של ישראל, שעשה את הפריצה הגדולה שלו לקונצנזיוס כבר ב-1990, כשהתחיל לשדר ברשת ג'. לאחר חמש שנים עבר ל-103 (אז "רדיו ללא הפסקה"), ומאז הוא משדר מדי צהריים את התוכנית "דידי לוקאלי" בסינדיקציה לשבע תחנות ומאות אלפי מאזינים. השניים הכירו ב-1989 כשדידי בא עם חבר לפאב בתל אביב ומירית הייתה המלצרית. תוך שלושה חודשים בלבד הם כבר התחתנו כשהיא בת 21 בלבד והקימו בית לתפארת. הוא תמיד היה הכוכב, ה"סלב", ובריאיון "ידיעות אחרונות" לפני שנתיים, סיפרה מירית שאף פעם לא הפריע לה להיות "אשתו של". "תמיד הייתי אומרת לדידי, 'גם אם אלך עירומה ברחוב, כשאתה לידי אף אחד לא יסתכל עליי'. אם הוא באזור, אני לא אתפוס את העין ואת תשומת הלב, כי הוא המפורסם והוא המעניין". אלא שהמאבק של הררי בסרטן הפך אותה לסופרסטארית בפני עצמה. בשנתיים שלפני מותה היא הפכה לדמות מוכרת ואהובה מאוד בזכות הפוסטים שלה ברשתות החברתיות, בהן פירטה בכנות ובפשטות את כל התהליכים שהיא ומשפחתה עוברים "באדיבות" המחלה ומותה נגע במדינה שלמה. "העוצמה והכוח שהיו בה, שהיא נתנה לאנשים, ממשיכים לפעום גם עכשיו. ובאיזשהו מקום זו נחמה כי היא חיה. היא עדיין חיה". הוא אומר.
יותר מזה, הכוח שלה, היה המנוע שדחף אותם כל הזמן. לפי הררי, היא מעולם לא נתנה לסרטן להפריע לה, גם לא ברגע שגילתה על המחלה. "לקח לה כמה שעות להיות בתוך המחלה ובתוך הייאוש הזה ואחרי זה להיות פרקטית, להתעשת, להבין שזה קיים שם". והוא מתאר את ההתנהלו: "זה לנסוע איתה באוטו וכשהיא שומעת את ישי ריבו היא אומרת לי 'אני רוצה את השיר הזה בהלוויה שלי'. מי אומר דברים כאלה? כשאני יושב איתה עם הרופאה שלה, הרדיולוגית שמנתחת את ה-סי.טי שלה, אישה מקסימה, ומירית אומרת לה בפנים, לידי ולידה, 'אתה שומע דידי? כשאני אלך, אני רוצה שאתה תהיה עם הרופאה'".
איך הגבת לזה?
"איך אני יכול להגיב לזה. שנינו, הרופאה ואני, מחליפים צבעים ואני אומר לה 'די, תפסיקי', אבל כן, זו הייתה מירית, ככה".
8 צפייה בגלריה
יש הבדל בין להיות לבד, שאני אוהב, לבין החוסר הגדול ששורה בבית. והחוסר הזה לא ישתנה, הוא תמיד יהיה"
(צילום: אור דנון)
עם הרופאה הרדיולוגית שמירית ייעדה עבורו לא התפתח רומן, אבל בכל זאת היינו חייבים לדעת אם יש התחלה של משהו רומנטי בחייו. כשהררי נשאל אם נשים מחזרות אחריו הוא מסמיק קלות ובקול שקט מאוד עונה ש"כן" ושהוא מקבל לא מעט הודעות באינסטגרם, אך באותה נשימה מסביר שהוא עוד לא שם. "זו שנה שאני במסע אל עצמי, ואני חושב שזה הכי חשוב. לאמיר דדון יש שיר שהוא מתחיל ואומר 'יש לך הכל אבל אין לך אותך', וזה מה שהרגשתי והרגשתי שאני צריך אותי. וזה הזמן שלי. ברגע שאני אהיה שלם אני אהיה במקום הרבה יותר נינוח לעשות כל מיני צעדים בחיים שלי. אבל קודם כל אני צריך אותי".
הבנות שלך מנסות לדחוף אותך לצאת, להכיר?
"לא. אני בטוח שכשהן מדברות ביניהן, הנושא הזה עולה. אני בטוח שהן היו רוצות לראות את אבא שלהן מאושר, אבל כל דבר יבוא בזמנו. הן לא צריכות לדחוף אותי לשום דבר וזה לא האישיו כרגע. האישיו שלנו הוא לסדר את החיים נכון. אני מאוד מאמין בזה שאם המצע נכון, הכל יבוא אחר כך. אם אתה ממהר זה לא יציב. לאט לאט".
הבנות של הררי הן כאמור חלק משמעותי מאוד בחייו, והקשר החזק ביניהם הועבר היטב ברשתות החברתיות לאורך כל תקופת המחלה של מירית. גם לאחר מותה, החבלים העבותים בין האב ובנותיו לא השתחררו אפילו במעט. "אחד הדברים שנשארו לנו זה שאנחנו משפחה מאוד מאוד מלוכדת, ואם מירית הייתה רואה את זה עכשיו היא הייתה נהנית", הוא אומר בחיוך אוהב. אנחנו לא נורמליים בקטע הזה. זה לפתוח את הבוקר ב'בוקר טוב', לגמור את הלילה ב'לילה טוב' לכולן... אני הולך לבת שלי, פתאום אני רואה אצלה את הבת השניה שלי. הקשר ביניהן מדליק. כיף לי לראות את זה".
8 צפייה בגלריה
"חבל שאנשים לא מתחסנים מכל מיני סיבות אידאולוגיות, ואחר כך הם תופסים מקומות בבתי החולים"
(צילום: אור דנון)
אלא שלמרות הקשר ההדוק עם בנותיו, הררי מודה שהוא היה מעדיף לחגוג השנה את ערב החג בגפו. "אם זה היה תלוי בי אישית, הייתי יושב בבית ולא רוצה לעשות כלום בחג הזה. אבל כנראה שאני אהיה עם מאיה ונועה, שוגי תהיה בחו"ל. זה לא יהיה חג קל בכלל, בטח לא היום השני של החג, ה-ב' בתשרי הזה, לא יהיה קל, אבל בסדר".
מה אתה מאחל לעצמך לשנה החדשה?
"וואי. מה שבאמת אני רוצה אי אפשר. אז שקט, שלווה ושלמות שלי. ולחזור לחיים. מתוך מקום שמח ועם מירית תמיד ברקע אבל לחזור לחיים".
חלק מהדרך של הררי להתמודד עם האובדן, היא בהנצחתה של מירית. ב-29 בספטמבר יתקיים אירוע לזכרה בתיאטרון הצפון בו מיטב אמני ישראל ישירו את השירים האהובים עליה. החל מחנן בן ארי שישיר את השיר "שמש", דרך מירי מסיקה, שירי מימון, רותם כהן ועד ישי ריבו, ששר בהלוויתה. כל ההכנסות מהאירוע יועברו כמובן לעמותת סח"י העוזרת לנזקקים, שמירית הייתה יושבת הראש שלה. "המנהל האמנותי של תיאטרון הצפון פנה אליי וסיפר עד כמה לאורך כל השנים האלה מירית השפיעה עליהם והיא מודל מבחינתם, והם נורא רוצים לעשות ערב לזכרה. אמרתי לו שאני מעדיף שזה יהיה ערב להנצחתה ופחות לזכרה כי אני לא רוצה ערב עצוב. תראי, זה יהיה ערב מאוד קשה כי כל שיר ממקם אותנו במקום בו שמענו אותו ביחד, אבל אני מקווה שזה יהיה ערב עם השמחה של מירית בתוכו".
וזה לא הדבר היחיד שהררי עושה למען מירית. "כל השנה הזו, אחד הדברים שנורא רציתי זה להנציח אותה במלא דברים. זה התחיל בזה שבקצה הרחוב שלנו יש גינת משחקים שתמיד היא הייתה הולכת עם הנכדים לשם, וכל הרחוב היה שומע את הצרחות שלה במגלשה ובמשחקים, ופניתי לוועד בבצרה וביחד סיכמנו שאנחנו נשקיע בגן, נעשה אותו יפה, והוא ייקרא 'גן מירית'. ועשינו השקה של הגן לפני שבוע כשהמשפט שמסמל אותה כתוב שם מתחת: 'כל כך פשוט להיות שמח'. זו היא.
"מירית גם נורא אהבה יין. כמוני. וניגשתי ליקב 'לוריא' בצפון, שאני מאוד אוהב אותו, ודיברתי איתם, והחלטנו לעשות ליין של יינות שייקרא 'מיריתי', שאני אחלק לחברים הקרובים ולמשפחה הקרובה כדי שיהיה כמזכרת, עם תמונה שלה שם, איור מקסים שלה, ובקבוקי יין שזה הכי משמח אנשים ואני אומר לכולם - 'אתם תשתו את היין. תשמרו את הבקבוק, אבל לשתות את היין'. ואני מקווה כל שנה לעשות את זה".
רגע לפני שאנחנו נפרדים, שאלתי את דידי לשלומו - בכל זאת, הוא נדבק לאחרונה בקורונה. "תודה לאל, עברתי את זה יחסית קל, חוץ מיום יומיים קשוחים של כאילו שפעת קשה, אחר כך כמו שפעת. אתה מאבד את הטעם, אתה מאבד את החוש שלך לכמה דברים. זה עובר אחרי כמה ימים, הכל עניין של גישה. היו כאבי שרירים, הייתה חולשה, הייתה עייפות, הכל בסדר".
נדבקת למרות שהתחסנת נכון?
"בטח. חטפתי קורונה בטח בטיסה או בשדה תעופה, כשאני מחוסן פעמיים. זה נורא חבל שאנשים לא מתחסנים מכל מיני סיבות אידאולוגיות או לא להכניס לגוף שלהם חומרים, ואחר כך הם חולים ומדביקים ותופסים מקומות בבתי החולים. פשוט חבל. אני חושב שצריכה להיות לנו אחריות כעם, להבין שיש אנשים שהם מוחלשים יותר ומישהו לא מחוסן עלול להדביק אותם או אפילו לחלות בעצמו בצורה קשה ובכך לתפוס מקום של מישהו אחר שרצה להתחסן ואין לו מקום כרגע. זה חבל לעשות דבר כזה. באמת, זה שטויות. תשמרו את הקונספירציות או את המלחמות האלה לדברים הרבה יותר עקרוניים ולא לדבר כזה.
"אני מרחם על האנשים האלה של הקונספירציה. אנשים שחיים בתחושה שהם רדופים כל הזמן, שחושבים שמנסים לעשות להם דברים רעים. בואו, גם כשהתחסנתם לכל המחלות של הילדות, לא באמת חשבתם שמישהו משתיל לכם כל מיני צ'יפים או שם לכם כל מיני ג'י.פי.אסים כדי לאתר אתכם כי לא באמת כל אחד רוצה לדעת איפה אתם. אתם לא כאלה חשובים, אם נאמר את האמת. כולנו לא כאלה חשובים שירצו לעקוב אחרינו".
8 צפייה בגלריה
"הבנות שלי היו רוצות לראות את אבא שלהן מאושר, אבל כל דבר יבוא בזמנו"
(צילום: אור דנון)
צילום: אור דנון
סטיילינג: דניאל בר דוד
איפור: ניסו שליו
הפקה: ערן רחמני
צילום וידאו: אריק מרמור
איפור לריאיון וידאו: עדיה שיפמן
לבוש:
לוק ראשון:
חולצת ג'ינס - ג'י סטאר
מכנסי חאקי - ג'י סטאר
נעליים - זארה
לוק שני:
מכנסיים חומים - H&M;
מכופתרת כחולה - H&M;
נעליים - זארה
לוק שלישי:
ג'קט ג'ינס - ג'י סטאר
מכנסיים - H&M;
לוק רביעי:
חולצת משבצות - דיזל
מכנסי ג'ינס - דיזל
