ועידת הבריאות מאורגנת על-ידי קבוצת "ידיעות אחרונות" בשיתוף נותני חסות
בעבר אולי היינו רגילים לראות את מירי בוהדנה על שערי מגזינים ומסלולי תצוגה, אבל בימים אלו, חוץ מלככב על מסך הטלוויזיה כמנחת ריאליטי הבישולים "משחקי השף" ובסדרה "שנות התשעים" – יש לה ג'וב נוסף וחשוב מאוד: היא מתנדבת במד"א ולא פעם מצילה חיים.
"מאיפה האומץ?", נשאלה בוהדנה כשהתארחה הבוקר (ב') בוועידת הבריאות של ynet ו-"ידיעות אחרונות". היא מצידה – לא חושבת שאומץ משחק עבורה חלק בעניין. "זה לא מצריך ממני אומץ, אני חושבת שאני הכי בפוקוס כשאני עושה את מה שאני עושה. אני מאוד אוהבת לעשות את זה, יש דברים שטבועים בי מהילדות, הרצון לטפל ולעזור, לחבוש, לשים פלסטר. דם לא מרתיע אותי. יש גם סיטואציות קשות, אבל זה משהו שלומדים להתמודד ולהסתדר איתו". צפו:
ראיון עם מירי בוהדנה, חובשת מתנדבת מד"א
(צילום: אורי דוידוביץ, ירון ברנר, אלכס בוטרמו)
את מתנדבת במד"א כבר שש שנים, איך הגעת לרעיון להתנדב?
"הגעתי למד"א ממש במקרה כשהנחיתי אירוע לזכר חברה טובה שלי, מיכל אהרונוף, שנפטרה מסרטן. היא הייתה אישה מאוד מיוחדת ועשתה המון דברים למען הקהילה. באותו אירוע פגשתי את ליאת סמדג'ה, אישתו של אורן סמדג'ה ואמא של עומר סמדג'ה שנהרג לפני חודשיים. היא פרמדיקית במד"א ופגשתי אותה ואת אורלי אריאל שהיא מנכ"לית ידידות מד"א. הן ניגשו אליי בסוף האירוע ושאלו אם אני מוכנה להצטרף לשורות הארגון. שמחתי ואמרתי שבשמחה רבה, מה שצריך.
"כמובן שהכוונה הייתה בתחום ההסברתי, לייצג ולצלם סרטוני הסברה, ובהמשך נפתח לי התיאבון ועשיתי קורס עזרה ראשונה קצרצר. בתקופת הקורונה, כשלא היה לנו מה לעשות וישבנו הרבה בבית, גם עברתי קורס חובשים אונליין ומאז אני אפילו נהנית מזה. אני שש שנים בארגון המדהים הזה, שהכבוד כולו שלי להיות חלק ממנו ולייצג אותו".
איך שומרים על אופטימיות בין הצפייה בחדשות לעבודה שאת עושה בשטח?
"מאוד קשה לשמור על אופטימיות. אני חושבת שהנחמה היחידה באמת זה התעסוקה, בין אם המשפחה או התחביבים שלי, הסוסים, וכמובן שעם מגן דוד אדום. כל הזמן הראש עסוק ועובד. נורא קל לשקוע לחרדות ולדיכאון, אבל אני מאוד מנסה לא ליפול למקום הזה. נכפתה עלינו מציאות מטורפת ואני מאוד משתדלת לשמור על שפיות ולהקרין נינוחות, גם לילדים שבמתח כל הזמן ושואלים שאלות. ואלו שאלות קיומיות: 'מה יהיה? אנחנו נמות? הכל יהיה בסדר?'. צריך לתת לילדים שלך מציאות שאומנם משקפת את מה שקורה, שכן, אנחנו בסכנה, אבל יהיה בסדר ואנחנו צריכים לסמוך על הצבא המדהים שלנו והחיילים האמיצים שלנו שבזכותם אנחנו כאן, ואיכשהו גם לנסות לסמוך על מקבלי ההחלטות שהם עושים את הדבר הנכון. אבל בפירוש, מה שגורם לי ככה להישאר בקו זה להעסיק את עצמי".
3 צפייה בגלריה
"דם לא מרתיע אותי. יש גם סיטואציות קשות, אבל זה משהו שלומדים להתמודד ולהסתדר איתו". מירי בוהדנה
(צילום: ריאן פרויס)
איך ההתנדבות עובדת מבחינת משמרות?
"אני עושה משמרות באמבולנסים אחת ל… אני בעיקר כוננית, כלומר יש אפליקציה שאני מקבלת דרכה את כל הקריאות שמגיעות ברדיוס של קילומטר מהאיזור שבו אני גרה, שזה אומר געש, שפיים, הרצליה ורשפון. כשיש קריאה אני יוצאת עם הרכב ולרוב כבר פוגשת שם את הכוננים או אמבולנס, אם הם מגיע לפניי. חשוב לציין שיש למד"א 11,000 כוננים שהרבה מהם גם על אופנוע, והם מגיעים תוך דקה-שתיים. וזה מדהים, מדהים להגיע לאירועים האלה ולעזור וללמוד".
השאלה המתבקשת: אם יש עכשיו אירוע, מזמינים מד"א ומגיעה מירי בוהדנה - איך אנשים מגיבים כשהם רואים אותך וכשאת מטפלת בהם?
"לא תמיד מזהים. היה סיפור מאוד מצחיק עם בחור שהתרסק עם האופנוע שלו בצומת, והפרמדיק שהיה איתי ואני ניגשנו אליו, והוא ככה שוכב על הכביש, מסתכל עליי ואומר: 'הא, מירי בוהדנה! אפשר סלפי?'. וזה באמת היה נורא מצחיק כי הבן אדם שוכב על הרצפה בשיא הכאב שלו ומבקש סלפי. אבל כן, אם אני מצליחה לגרום להם לחייך או להרגיע, או קצת לעשות טוב למישהו על הנשמה, מבחינתי עשיתי את שלי".
ועשית איתו סלפי?
"ברור".
את מגיעה לאירוע ורואה מישהו שכרגע נפגע. ישר קופצים לטפל או שצריך רגע לראות ולעכל? והאם לוקחים את זה אחרי זה איתך הביתה?
"כמובן שיש מקרים מאוד קשים שאתה לוקח אותם איתך הביתה ולוקח לך זמן להתגבר עליהם. אבל אני חושבת שאנחנו כל כך מתורגלים ויודעים לתפעל אירועים ולעמוד במצבי לחץ. מאוד חשוב לפרוק ולדבר, ואם אתה צריך עזרה ולדבר עם פסיכולוג או עם מישהו שיכול לעזור לך לעכל את החומר בצורה יותר טובה, אז זה מצוין ויש כאלה שעושים את זה. פרמדיקים פוגשים כל מיני אנשים במקרים קיצוניים וקשים ולפעמים אתה מגיע הביתה וזה נורא קשה לך, אבל צריך לדעת באמת להיות מאוד חזק. אם בחרת במקצוע הזה, הנפש שלך יכולה לעמוד בזה".
קחי אותי לאחד האירועים שהכי זכורים לך, או שריגשו אותך במיוחד.
"היה אירוע ליד לבית שלי, של שליח שהיה אלרגי לדבורים, נכנס לבית קרוב אליי ונעקץ על ידי ארבע או חמש דבורים. הוא נכנס לרכב שלו והזעיק מד"א. כשהגעתי הוא היה כבר במצב כיחלון, הוא היה כחול ומאוד קשה היה לו לנשום. ניסיתי לדבר איתו ולהבין מה קרה, והוא אמר לי 'דבורים'. הבנתי שזו אלרגיה ובלי לחשוב פעמיים הזרקתי לו אפיפן לרגל. תוך דקה-דקה וחצי, הבן אדם התיישר אחורה והתלוצץ איתי".
התלוצץ עם רופאיו.
"כן, והוא אמר לי שכל יום הוא מסתובב עם האפיפן ודווקא באותו יום לא. חוק מרפי. התחושה אחר כך היא כל כך מדהימה, באמת, תחושה של אופריה שאי אפשר להסביר אותה. כי יכול להיות שלא הייתי בבית ולמד"א לקח 4-5 דקות להגיע, שהן דקות נורא קריטיות. אז זה באמת ליווה אותי כמה ימים טובים".
מה לגבי אירועים פחות טובים?
"לצערי הרב, לפעמים מגיעים מאוחר מדי ולכן החשיבות היא שכול אחד מאיתנו יידע עזרה ראשונה. אנשים באמת צריכים לדעת החייאה, שזה דבר מאוד בסיסי. אם אדם מתמוטט, קרס, אז לשים אצבעות, לבדוק אם יש לו דופק, לשים אצבעות על בית חזה עולה ויורד כדי לראות אם הוא נושם, לנסות לדבר איתו. בראש ובראשונה - לפני שאתה עושה כל פעילות, צריך להתקשר למד"א. לא לאבד עשתונות, לנשום עמוק, הכוננים על הקו מנחים אותך בדיוק מה לעשות, אתה לא לבד. וכשאתה מתקשר למד"א, אוטומטית מוזנקים אלייך כוחות, ככה שזה ממש עניין של דקות עד שתקבל עזרה. במקרה של דום לב, יש גם דפיברילטורים מפוזרים בכול מיני נקודות, אז צריך שבן אדם אחד יהיה עם מי שהתמוטט ולשלוח מישהו אחר להביא דפיברילטור מהנקודה הכי קרובה. ולהתחיל עיסוי חזה. ברגע שמתחילים את זה, תוך דקה-שתיים זה מאוד קריטי, כי עד חמש-שש דקות זה כבר מוות מוחי ואי אפשר להציל את הבן אדם. זה מאוד מאוד חשוב".
אני כל כך שמחה שהיית איתנו. המון אנשים בבית יודעים עכשיו כמה צעדים שיעזרו עד שיגיעו כוחות כמוך.
"קודם כל להתקשר למד"א 101. לנשום עמוק ולא לאבד עשתונות. הפרמדיק על הקו מנחה אותנו מה לעשות".
צפו בריאיון המלא בראש העמוד!
