לצד המסיבות הנוצצות, הכריות לכתפיים והחותלות, התקיים בתל-אביב של שנות ה-80 עולם מקביל, סודי כמעט, שרק נבחרים ידעו על קיומו. שם, הומואים שעדיין לא יכלו לצאת מהארון הרשו לעצמם להסיר את המסכות היומיומיות, לרקוד, להתפרק, לבלות ולאהוב מבלי לשפוט - בעיקר את עצמם. בעולם הנסתר והכמעט אוטופי הזה, שהתקיים במועדונים מחתרתיים, שלטו שני תקליטנים, חיים כהן ועופר ניסים.
על פניו, השניים החליפו תקליטים ולהיטים על פי הקצב ודרישת הקהל, אבל המשמעות של המעשים שלהם עבור הקהילה הגאה הייתה הרבה יותר רחבה. למעשה, התרומה שלהם - לקהילה בפרט אבל גם לתרבות הישראלית בכללותה - נמשכת עד היום, שכן חיים כהן הפך לימים לזמר אדם, ואילו עופר ניסים נחשב לדי.ג'יי מוביל בישראל (ובעולם) ולמפיק מוזיקלי שעיצב את מוזיקת הדאנס בארץ.
פנאי פלוס - ריטה הופעה עופר ניסים
לאורך השנים שעברו מאז, אדם התראיין לא פעם על היציאה מהארון, על מחלת הסרטן שאיתה הוא מתמודד, על הפרסום המטורף ועל השנים הפחות מוצלחות. עופר, לעומתו, שמר על פרטיותו בחרדת קודש ובחר להישאר מאחורי עמדת הדי.ג'יי. עכשיו, כשהוא כבר חוגג 60, אירוע לא מובן מאליו בסצנת המועדונים, ננסה לגלות קצת יותר על האיש, האישה והאגדה.
"החלום של עופר היה להיות זמר", חושף א' (השם המלא שמור במערכת), דמות מוכרת בתעשיית הבידור והמוזיקה, שעבד עם עופר משנותיו הראשונות. "אדם הפך להיות הזמר של המדינה, ועופרה השתגעה מזה. היא לא הבינה איך הוא זמר והיא לא, אז היא הקימה לה את להקת דרמה. הלהקה הוציאה שיר וחצי בערך, אבל לפחות עופרה הספיקה להופיעה עם השיר 'מסכה' בתוכנית 'להיט בראש'".
ניסים המשיך לנסות להופיע ולעשות מופעי דראג במועדונים, ובאחת ההופעות הוא היה אמור לעלות עם שיר חדש, 'סעידה סולטנה'. מי שהיה אמור להיות הסולן של השיר הבריז ברגע האחרון, וממש כמו סיפור סינדרלה, דנה (לימים אינטרנשיונל) – שהגיעה למקום במקרה - נקראה להציל את המצב. "מהרגע שדנה עלתה לבמה, הקהל התאהב בה", א' נזכר. "ואיכשהו, ככה בטעות, השיר הפך להצלחה".
גם אורי כבירי, מפיק מוזיקלי שעבד עם ניסים ועם דנה במשך שנים, נזכר באותם ימים. "ב-1991, עופר שמע על האולפן הבייתי שהיה לי מחברים משותפים, ולילה אחד הוא הגיע אליי בארבע בבוקר. עשינו כמה רימיקסים לשירים והתחלנו להקליט. הוא אהב להגיע אליי לאולפן עם פמליה, חברים שלו, לפעמים גם עם אדם, גם יזהר כהן עבר שם רגע. תמיד היה שמח וקולני. יום אחד הוא בא עם טרנסית צעירה והציג אותה בפני בתור דנה. הקלטנו איתה מחדש את 'סעידה סולטנה', שעופר כבר הקליט בעבר בבית שלו, והפכנו אותו לשיר שהושמע ברדיו".
בעקבות הצלחת השיר, החליטו השלושה להמשיך לעבוד בכל הכוח ואף קיבלו פנייה מחברת תקליטים. "דנה אינטרנשיונל", האלבום הראשון שיצא ב-1993, זכה להצלחה חלקית, אבל השני, "אומפטמפה", כבר הפך את דנה לתופעה ולזמרת השנה של רשת ג'. מהאלבום הזה, שזכה למעמד פלטינה, יצאו להיטים כמו "נוסעת לפטרה", "אני לא יכולה בלעדיך" והחידוש לשיר "ישנן בנות".
"העבודה עם דנה הלכה וגדלה, ושלושתנו יצרנו ביחד המוני שירים", מספר כבירי. "גם נהיינו ממש טכנולוגים, ומה שעשינו ואיך שעשינו היו מאוד חדשים בארץ".
במקביל לעבודה על השירים, כבירי מספר שהוא נחשף דרך ניסים גם לעולם של הקהילה. "לא הכרתי את זה לפני כן. הכול שם היה מוקצן ומוחצן. ברחוב לא ראית דברים כאלה. אף אחד לא העז לדבר ככה, לזוז ככה ולהתנהג ככה. בפעם הראשונה ששמעתי את המילה אוחץ' חשבתי שזה קריאת כאב, כמו 'אאוץ׳'. בהדרגה, שפת הגייז שעופר השתמש בה התפתחה והפכה לסלנג שגם סטרייטים אימצו".
החיבור בין ניסים לדנה הוליד גם את שיר זוכה האירוויזיון "דיווה", אבל כמו תמיד בסיפורי סינדרלות, בדיוק אז, בשיא ההצלחה, הדברים החלו גם להירקב.
"אחרי 'דיווה', דנה ועופר לא חזרו לארץ", משחזר א'. "הייתה להם הרבה עבודה והם עברו ממדינה למדינה. לעופרה היה מאוד קשה שדנה פתאום כוכבת בינלאומית. במקביל, חברות התקליטים בחו"ל ביקשו מדנה להיפרד מעופרה. היא לא הסכימה ושילמה מחיר כבד בקריירה שלה. היה פה מחיר של חברות ואהבה, אבל אחריו גם באה פרידה שכנראה הייתה צריכה להיות. זו הייתה פרידה קשה, אבל בסוף היא הביאה לפריחה של שניהם".
"גם למי שלא יודע על סיפור הפרידה, ברור שמדובר בסיפור הבנאלי של יותר מדי אגו בחלל אחד", מוסיף כבירי. "כשעופר ודנה התחילו לעבוד ביחד, הוא כבר היה דיג׳יי ודנה הייתה ילדה חסרת ניסיון מקצועי. עם ההצלחה וההופעות, דנה נהייתה יותר ויותר דעתנית. פתאום היה לה מה לומר, ויש מצב שזה היה יותר מדי עבור מי שכבר התרגל להיות המחליט. זה קורה בהרבה להקות והרכבים – יש יותר מידי אנשים שדעתם חייבת תמיד להישמע, או שהם מרגישים שדעתם אינה נשמעת מספיק".
גל אחובסקי, חבר קרוב של ניסים, מחזק את הטענה שהפרידה הייתה לטובה, וטוען שמאז ניסים בנה את עצמו כמי שמגדיר את הסאונד של המועדונים בתל אביב.
גם בקהילה רואים אותה ככה?
"בקהילה עופרה היא אלילה. המסיבות שלה הן אירועים מיוחדים. לא סתם המציאו לזה את השם 'חג עופרה'. זה משהו שמגדירים איתו ודרכו. אפילו אם אתה מגדיר את עצמך נגד המוזיקה והתופעה, אתה מגדיר את עצמך דרך הדבר הזה. זה הרבה מעבר לדי.גיי. זה עניין של אמן שיוצר מהות.
"בשנים האחרונות, אין זמר בישראל שלא רוצה לעשות איתה שיר. היא עשתה המון שיתופי פעולה עם הזמרים והזמרות הכי מובילים, אז זו התקדמות לתוך המיינסטרים, וזה קרה כי היא נורא טובה במה שהיא עושה. היא יודעת לקחת חומר מוזיקלי ולטעון פנימה משהו גרנדיוזי. זה הכישרון שלה. היא לא אדם שיושב על פסנתר ומלחין. היא אדם שלוקח חתיכות מנגינה, מילים, סימפול ורגשות ומערבבת אותם. תוך כדי שהיא מסתובבת ורוקדת בסלון ביתה, היא מייצרת דברים שלא היו שם קודם".
ומסתבר שאפילו מדונה בכבודה ובעצמה מסכימה עם הקביעה הזו. ב-2012, אחרי שהכין כמה רמיקסים לא רשמיים לזמרת, זכה ניסים להפיק את גרסת המועדונים הרשמית לשירה Girl Gone Wild. הגרסה הזו גם פתחה את סיבוב ההופעות של מדונה, The MDNA Tour ובמסגרת אותו סיבוב, ניסים חימם את ההופעות בתל אביב ובאיסטנבול. בהמשך הוא יצר עבורה רמיקסים נוספים, בין השאר גם לשיר Living for Love מאלבומה Rebel Heart, שבו מדונה השתמשה גם בהופעות טלוויזיוניות.
"כמו פיה, בקטע טוב"
לצד ההצלחה הבינלאומית כמפיק, ניסים זכה להצלחה עולמית גם כדי.ג'יי, וב- 2006 נבחר למקום ה-29 בדירוג 100 התקליטנים הטובים בעולם לפי דירוג די ג'יי מאג הבריטי.
כבירי מספר שבשני התחומים, ההפקה המוזיקלית והתקלוט, ניסים עובד בצורה יוצאת דופן: "תמיד אחרי שדנה הייתה עוזבת את אולפן ההקלטות, עופר היה מופיע עם השירים שעבדנו עליהם, כדי לראות איך זה נראה. אם הוא היה טועה במילה, הוא היה חייב להתחיל מהתחלה. הוא לא היה נרגע בלי לשיר את כל השיר, פעם אחר פעם, עד שהוא היה מרגיש שזה 'זה'. היום אני מזדהה עם זה, וגם אני בודק את השירים שאני מפיק המון פעמים כדי לוודא שהכול עובד. אני מבין שעופר רצה להתחבר לכל אלמנט בשיר. הבדיקות האלו עזרו לו להיות שלם עם היצירה שלו. ככה הוא גילה אם משהו באלמנטים בשיר פחות עובד. כשמשנים ווליום אפילו של ערוץ אחד בשיר, זה משנה את החוויה שעובר המאזין, ואת כל הדברים האלה עופר גילה תוך כדי הופעות האלה".
כאמור, במקביל, הוא גם מכה את התקליטיה: "בפעם הראשונה שראיתי אותו מתקלט, עם התנועות שלו על הבמה, זה היה נראה לי כאילו המוזיקה יוצאת מהגוף שלו באותו הרגע", מתאר כבירי. "עד היום הוא זז ככה על הבמה. הוא עושה תנועות של ניצוח על תזמורת, או כאילו שהוא מעלה את המוזיקה מעמקי האדמה. אפשר להגיד שזו פוזה או שזו תיאטרליות יתרה, אבל באמת שנראה שהמוזיקה נובעת מהגוף שלו והקהל מגיב אליו ואליה בהתאם.
"כשרואים אדם שמתנהג בדרמטיות ומדבר בדרמטיות, באופן עקבי ולמשך עשרות שנים, אנשים מתחילים להאמין שזה אדם שגדול מהחיים. זה יוצר לאותו האדם תדמית מסוימת. גם העובדה שעופר ממעט להתראיין יוצרת הילת מסתורין. כולנו שמענו את מוזיקה שלו, אבל הקהל לא יודע מה הדעות שלו, איך הקול שלו נשמע, מה יש לו להגיד. כל הדברים האלה יוצרים צמא, ציפייה, סקרנות. משהו מיתולוגי כזה, כמו אגדה".
א' מגלה שהמסתוריות סביב ניסים נמשכת גם מחוץ לבמה. "עופרה חיה בבית שבו התאורה תמיד חשוכה, שאתה צריך לאמץ את העיניים. אף פעם אין אור. היא גם לא יוצאת מהבית יותר מדי, יוצאת למסיבה שלה וזהו. ובבית היא לובשת שמלות מקסי עם פרח בצד. זה מה שהיא אוהבת ללבוש. היא דמות. בין דנה לעופרה – עופרה היא הטראנסית האמיתית".
למה היא כזו מיסתורית?
"תמיד זה היה ככה, גם בגיל צעיר. לא יוצאת מהבית בלי מייק-אפ, אין כזה דבר אור, אנשים שבאו לפגישות נכנסו לחדר חשוך. היא בן-אדם שלא שייך לעולם הזה. היא כמו פיה, בקטע טוב. אף אחד לא באמת רואה אותה. אפילו לא תראה אותה הולכת לאירועים משפחתיים או לאירועים של חברים קרובים. אגב, היא גם אדם מאוד מאמין. במשך הרבה שנים היא אכלה כשר, צמה. לפני כיפור היא עושה סבב טלפונים ואומרת 'שלום, יום כיפור, בואי נפתח דף חדש'".
"אני חושב שהמילה 'מסתורית' היא מילה לא נכונה", אוחובסקי מסייג. "היא חיה חיים שיש בהם הפרדה בין הציבורי לפרטי. בעידן הנוכחי, אנשים מאוד סקרנים וחושבים שמגיע להם לדעת עליך הכול, והיא חיה את חייה והם פשוטים ונחמדים, נטולי דרמות. המיתוס נוצר בגלל שהיא לא מתראיינת, לא משחקת את משחק של הרשתות החברתיות. זה מאוד נדיר בעולם שלנו. חוץ ממנה ומאילן פלד, אין אנשים שמתנהגים ככה בישראל".
מעניין אותה מה אומרים עליה?
"היו הרבה שנים שלא קיבלו את הקהילה וגם התייחסו בזלזול למוזיקה של המסיבות. מאחר שהיא הצליחה בתוך זה, כביכול נגד כל הסיכויים, זה הפך אותה לאדם שלא משנה לו מה אומרים עליו. ובוודאי שזה ככה היום, כשהיא כבר עושה כמה מסיבות שהיא רוצה ואיך שהיא רוצה".
כנראה שהמסע הזה, מהמחתרתיות והזלזול אל תוך הקונצנזוס, רק מוסיף לסוד הקסם של ניסים. "עופרה הייתה חלוצה", נזכר א', "היא נחשבה האנרגאונד של האנרדגראונד. מההתחלה היא הייתה עם שיער ארוך ובין הראשונות בתל אביב שספגו קריאות נאצה וקללות. זה היה יכול להגיע גם למכות. עד היום ההליכה שלה ברחוב מאוד מהירה, וזה נובע מזה. מה שקרה לה זה מדהים, כי לרוב התהליך הפוך – האומן מתחיל בגדול והולך ויורד, אצל עופרה זה רק הולך וגדל עם השנים וחזק מאי פעם. אין סיפור כזה, של מישהו בן 60 שכל הצעירים מתים עליו".
איך אתה מסביר את ההצלחה?
"אמביציה. זה מאוד חשוב לה ואלה הם חייה. אין לה ילדים, אין לה משפחה, זה מה שהיא חיה בשבילו".
היא גם עשתה הרבה כסף עם השנים.
"נכון, אבל היא אדם שהכסף לא מעניין אותו, רק האומנות".
"נראה לי שהוא תמיד האמין בעצמו", כבירי מביא את התיאוריה שלו על ההצלחה של ניסים. "היה לו חזון וככל שאנשים לא האמינו בו, זה דווקא דרבן אותו להמשיך הלאה. מתוך רצון להוכיח לכולם. הוא היה ילד נשי ונער נשי. גם בלי ששמעתי ממנו שצחקו עליו, ברור שזה קרה. ואני מכיר הרבה טיפוסים כאלה, שמחליטים להראות לעולם שהם חזקים יותר ושאף אחד ושום דבר לא יעצור אותם ולא ישבור אותם".
וזה מה שאנשים מעריצים?
"בין השאר. עופר הוא אדם מאוד מוחצן ורוב האנשים בעולם חסרי ביטחון. הם היו מאוד רוצים להיות מוחצנים ולהגיד את מה שבא להם, אבל הם כל-כך רגילים להתנצל על קיומם, שכשהם רואים מישהו כמו עופר, הם בעצם מעריצים את מה שהוא מייצג בשבילם – את החופש להיות מי שאתה, ובמקרה הזה החופש להיות גיי מוצהר, מצליח ומפורסם".
אייל (השם המלא שמור במערכת), מעריץ מושבע שפוקד את המסיבות שלה באופן קבוע, מסכים עם הקביעה הזו. "יש משהו בסאונד שלה שמנגן על הרגשות ההומואיים. גם השמחה שיכולה להרים, הטקסטים. משהו בהפקה המוזיקלית מאוד מרגש, ולכן הרבה גייז אוהבים אותה ומתחברים אליה. הקהל ההומואי תופס אותה כמלכה. יש התרגשות בכל פעם שיש מסיבה, ממש מתכוננים, עם אווירה של חג באוויר.
"בנוסף אני חושב שברמה המקצועית היא מדהימה. יש לה יכולת להביא דברים מקוריים, מכל מיני תרבויות מוזיקליות שונות. לקחת מוזיקה ערבית, פרסית, הודית, רוסית וכמובן קלסיקות ישראליות, ולהפוך את הכול למאסטר-פיס שכובש את המיינסטרים. היכולת שלה לקחת משהו קטנטן משיר ספציפי ולהפוך אותו למשהו גאוני, זה דבר שאין שני לו. אין מתחרים לעופרה, אין דבר כזה לא באיכות המוזיקלית וגם לא באנרגיה שיש במסיבות. עופרה יש אחת, כמו שיש רק עופרה חזה, רק ירדנה ארזי, רק מדונה, יש רק עופרה. אין לה תחליף".
"יש גרסה שאומרת, שאני מאוד מאמין בה, שהמקום שבו הקהילה באמת נוצרה, ואנשים באמת הרגישו קבוצה, זה במסיבות שבהן עופרה הייתה הדי.ג'יי", מספר אוחובסקי. "הרבה הומואים, לסביות, טרנסים וטרנסיות בילו באותו חלל והבינו שיש בזה כוח. שם התעצבה הקהילה, ועופרה היא זו שהייתה באמצע של כל זה. זו החשיבות הפוליטית שלה. בנוסף לזה, חשוב להגיד שהיא מוזיקאית ממזרית, חכמה וטובה. יש שם כישרון גדול שקשה לתת לו שם, בגלל שאין הרבה אנשים בעולם שעושים את זה כמוה. לכן גם אין לה ממש מתחרים אמיתיים, כי אף אחד לא יכול לעשות את מה שהיא עושה. אם למדונה היה שכל, במקום להשתגע היא הייתה באה עכשיו לתל אביב ויוצרת ביחד עם עופרה את האלבום הכי טוב שלה".
גיל 60 כבר מורגש עליה?
"הזמן לא נוגע בה והזמן כן נוגע בה. מבחינתה אנחנו בנות 16 שבורחות מהכיתה לקנות 'להיטון'. אבל יש לה את התובנות של אדם מבוגר, את השכל, את הרוגע, השלמה, קבלה - כל הדברים הטובים שהגיל מביא איתו".
אתה חושב שהיא תמשיך עם המוזיקה עוד הרבה?
"אם היא לא תעשה מוזיקה היא תמות. היא תעשה מוזיקה כל חייה, עד גיל 140. זה הקיום שלה. להמציא עוד משהו, עוד איזה תעלול, להביא עוד צליל חדש. זה עולמה – ליצור".
