היא הייתה מלכת יופי, דוגמנית מצליחה ומהפנים המוכרות ביותר של הטלוויזיה הישראלית בתחילת שנות האלפיים, אבל כבר כמה שנים שסיון קליין (42) לובשת מדים אחרים לגמרי: של אחות בבית חולים, שסיפור החיים האישי שלה הופך אותה לקרובה ורגישה במיוחד לתפקיד.
עד לפני הלידה השלישית שלה, לפני קצת יותר משנה, קליין עבדה כאחות במיון הנשים באיכילוב. "כרגע אני בחופשת לידה מאוד מאוד ארוכה", היא מספרת בפודקאסט "הברזייה" של מגזין סופ"ש של ynet. "העבודה בבית חולים היא מאוד תובענית, גם תוך כדי ההיריון ועד הלידה. זה כל כך תובעני שאני לא רואה איך הבית יכול לתפקד כשאני במשמרות כל כך ארוכות ובשעות משוגעות, וכרגע גם בא לי נורא להיות עם התינוק".
הברזייה עם סיוון קליין
מה גרם לך לעשות את המעבר מעבודה בטלוויזיה לעבודה בבית חולים?
"הבחירה בלימודי אחיות לא הייתה מתוך מחשבה של שינוי כיוון פטאלי. זה לא סותר את הטלוויזיה, זה יכול לעבוד ביחד. בסוף העבודה בטלוויזיה זו עבודה של פרויקטים. אמנם כשאת בתוך פרויקט היא לא גמישה, אבל אפשר להסתדר. וזה נורא עניין אותי והחלטתי להגשים חלום ילדות. הרגשתי שמבחינת הבית זה יכול להסתדר כי הילדים שלי כבר היו יחסית גדולים, והחלטתי ללכת על זה. וזו עדיין הייתה החלטה קשה.
"תמיד עניין אותי להתעסק ברפואה, רציתי להיות רופאה, אבל יש גבול לחלומות. סיקרן אותי גם להיות אחות, כי אפשר לקחת את זה לכל מיני כיוונים. המטרה שלי היא להיות מיילדת. עדיין לא עשיתי את לימודי ההמשך בשביל זה, אבל זה יקרה".
איך מתמרנים בין הכול?
"במציאות זה פגש קושי גדול, גם בהיבט הזה של להיות מוכרת זה לא תמיד קל. כלומר יש את הסיפורים הכיפיים האלה, שמגיעה מישהי חולה וכשהיא רואה אותי היא כבר לא כל כך חולה. זה חמוד וזה גם באמת משפר את המצב רוח של החולה. זה קוריוז נחמד. אבל יש גם רגעים קשים, כי לא התחשק לי שיזהו אותי, בכל זאת אלה משמרות ארוכות. אז אני קצת אמביוולנטית לגבי זה. להסתובב בבית חולים עם המדים האלה זה לא תמיד קל, אבל בסופו של דבר אני שמחה שעשיתי את זה".
"לפני שנכנסתי להיריון עברתי במיון יולדות הפלה, אז מהבחינה הזו הרגשתי שזה טוב שאני שם, כי היה לי הרבה יותר ידע, הבנתי מה אני מסבירה לנשים אחרות על הריונות שלא צולחים"
בית חולים זה לא מקום נעים.
"בית חולים הוא מקום סופר עמוס וקשוח לפרקים. הייתי במיון נשים, שהוא לא תמיד רק חוויות טובות, אבל בעיקרון בבית חולים ליס ליולדות, זה יותר אופטימי. למרות זאת, יש גם מקרים לא נעימים, וגם להיות בהיריון תוך כדי זה קשוח, כי את נחשפת להרבה הפלות.
"לפני שנכנסתי להיריון עברתי שם הפלה, אז מהבחינה הזו הרגשתי שזה טוב שאני שם כי היה לי הרבה יותר ידע, הבנתי מה אני מסבירה לנשים אחרות על הריונות שלא צולחים, ויכולתי להסביר את זה לעצמי באופן שהתיישב לי והרגיע אותי לפעמים".
הפער בין העולם שבאת ממנו לעולם הזה הוא עצום. טלוויזיה זה גלאם.
"בית חולים זה כל כך חסר גלאם. זה לפעמים מבאס. במקביל גם עבדתי או עשיתי דברים אחרים, אז הייתי מגיעה אחרי בוקר שבו עשו לי איפור ושיער ושאלו אותי באולפן 'איזה קפה את רוצה', ו'מה את רוצה לאכול', דאגו לכל הצרכים שלי, ומשם הייתי נזרקת למשמרת שבה אני יושבת במטבח ומקוששת ירקות כדי לעשות לי איזה סלט ואפילו אין קפה בארונות. אבל אני לא פרינססה, אני יודעת להסתדר בכל מיני סיטואציות.
"אני חושבת שהקושי הוא באמת המעבר בין העולמות. בעצם הניסיון שלי הוא כולו בטלוויזיה, בתקשורת, במסך. בעולם של הבית החולים אני רק מתחילה, ואני צריכה להוכיח את עצמי. יש לי משפחה, ילדים, להתחיל את זה באמצע החיים זה קצת יותר קשה".
את שמחה שעשית את הבחירה הזאת?
"כן. אני חושבת שעדיין לא הגעתי למה שאני רוצה לעשות כאחות, בין אם זה להיות מיילדת או בין אם זה משהו אחר. עכשיו זה שלב של פאוזה כזאת של החיים, שמצד אחד כולם אומרים לי 'אבל הלכת ללמוד', 'למה את לא עובדת?', שזה חוסר סבלנות כזה סביבתי, ומצד שני כרגע המשפחה לא יכולה להכיל את היעדרות שלי ובייחוד התינוק".
איזה ויתורים היית צריכה לעשות?
"בעיקר על חיי חברה. על עבודה אני לא מוותרת; אני כמעט תמיד אעשה מאמצים מאוד מאוד כבירים כדי להצליח להגיע לכל מה שקשור לעבודה. יש משמרות בבית החולים שמסתיימות בעשר בלילה ויש משמרות שמתחילות בשבע בבוקר, ויש ילדים. היו פעמים שאם הייתי עושה משמרת לילה ואז משמרת בוקר, יכולתי לא לראות את הילדים שלי יותר מ־24 שעות. הדבר היחיד שהסכמתי לוותר עליו זה בילויים וחברות".
למה בעצם לא המשכת רק בטלוויזיה?
"רציתי לתת פתח למשהו שהיה לי אליו חיבור פנימי, וזה התאפשר מבחינת הטלוויזיה. לא הרגשתי שאני מוותרת על משהו. כשרציתי ללמוד, בשלב הראשון קיבלתי את ההצעה מערוץ 10 להנחות את 'הרדאר', ולא הייתה שום סיטואציה שאגיד לא לדבר כזה. זאת אהבה שלי להגיש, זו מיומנות שאני מאוד מאוד נהנית ממנה, וברור שאז זה דחה את הלימודים. אבל בנקודת הזמן ההיא, לא היה לי פרויקט שהייתי צריכה לוותר עליו, הייתי פנויה לזה, ואמרתי: אוקיי, זאת הזדמנות. בסוף, הרגעים האלה שבהם אנחנו לומדים משהו, סופגים עוד משהו ופותחים עוד צוהר, הם טובים".
"לא הספקתי לספר לאבא שלי שאני בהיריון"
בזמן שהקריירה השנייה שלה תפסה תאוצה, בביתה של קליין התרחש סיפור אחר לגמרי, שהיא מתארת כאחד הקשים בחייה. ההיריון השלישי, שהגיע אחרי פער של שש שנים מהלידה הקודמת ובגיל שכל הרופאים אמרו לה שהוא כבר לא ריאלי, הסתיים בהפלה, דבר שראתה לא אחת במסגרת העבודה בבית החולים אבל מעולם לא חוותה בעצמה עד אז.
"ניסינו להרות עוד קודם וזה לא הצליח, זה לא היה פער בין הלידות שחשבתי שהוא נחמד, למרות שבעלי היה צריך את הפער הזה. גם היו לפני כן הרבה שאלות בנוגע לקריירה - מתי זה הזמן הנכון לעצור? זו חתיכת פאוזה לקחת, לא משנה איזה כוכבת את בהוליווד או כמה עזרה יש לך. גם נפשית זה אירוע שאי אפשר להתעלם ממנו".
קליין מספרת שכמו אצל נשים רבות שמעוניינות להיכנס להריון אחרי גיל 40, זה לא קרה בקלות. "זה לקח המון זמן. וכשכבר נכנסתי להיריון, אחרי הרבה זמן שלא הצלחתי, אחרי חודש וחצי הייתה לי הפלה. זה היה שבועיים לפני יום הולדת 40 שלי וזה היה באמת אחד הדברים הכי קורעי לב שקרו לי. כבר הצלחתי להביא ילדים, הכול היה בסדר, לא הייתה לי שום היכרות עם הקושי הזה של להיכנס להיריון, מלבד בעבודה.
"כשהיו מגיעות נשים עם הריונות שלא מצליחים, זה שברון לב שאי אפשר להבין עד שאת לא עוברת את זה. גם כשאלו הריונות צעירים. כולם אומרים, 'זה בסדר, זה היריון צעיר, אם זה היה עובר בריא, זה היה מתפתח'. אבל אלה לא הסברים רציונליים שאפשר לתת לאישה שרוצה ילד, וגילתה שהיא בהיריון ושמחה על ההיריון הזה וכבר יודעת מה הדיו דייט שלה. זה חתיכת ניפוץ של חלום, זה מאוד קשה".
בשבילי זה היה כמו ילד ראשון מבחינת הנחישות והרצון. רופא לפוריות אמר לי: 'את כבר מיליונרית, יש לך בן ובת. אז לא תהיה מיליארדרית, לא היה לך ילד שלישי'"
כמה חששת לנסות להרות שוב אחרי ההפלה?
"זו הייתה עבודה. כבר ניגשתי לעשות טיפולי פוריות, פתחתי תיק באסותא, ואז גיליתי שאני בהיריון. ואז אמרתי וואו, זה ממש כל הקלישאות, אישה באה לעשות טיפולי פוריות ואז מגלה שהיא בהיריון טבעי. תמיד יש את הנדבך הנפשי הזה, וגם אמרו לי בכל דרך אפשרית: 'את זקנה, את לא יכולה יותר להביא ילדים'. בבדיקות שהם עושים הייתי קרובה לאפס בסיכויים להיכנס להיריון. איזה רופא חמוד לפוריות אמר לי: 'את כבר מיליונרית, יש לך בן ובת. מה עכשיו ילד שלישי? אז לא תהיה מיליארדרית'.
"בשבילי זה היה כמו ילד ראשון מבחינת הנחישות והרצון. יש לי שני ילדים, אבל אני רוצה עוד ילד, אני רוצה היריון, אני רוצה שלושה ילדים, אני רוצה את כל הדבר הזה, זה לא יכול להיות שזה לא יקרה. הלכתי לכל כך הרבה רופאים וכולם אומרים לי: 'תקשיבי, חיכית יותר מדי'. אני מדברת על גיל 38-39. כל רופא קונבנציונלי, ורופאים טובים, רופאי פריון, גינקולוגים, כולם אומרים לי שאני לא יכולה להיכנס להיריון. אז גם זה לא מוסיף למורל הכללי. אני מחברת את זה לנשים שעוברות טיפולי פוריות בכל גיל שאומרים להן 'אין לך סיכוי להיכנס להיריון', זה כשלעצמו מנמיך את הסיכויים".
לחץ בטח לא עוזר.
"הרבה פעמים זה יושב על מצב נפשי-גופני כזה, גם הגוף צריך להיות באיזשהו כיול וגם הנפש. בתור אחת שהייתה סופר אובססיבית להיכנס להיריון, זה לא כזה פשוט 'לשחרר וזה יגיע', אז פיזית עשיתי כל דבר שיכול לעזור. הייתי אצל כירופרקט שלוש פעמים בשבוע של דקה וחצי כדי ליישר את הגוף, הרי אנחנו נשחקים עם הזמן ויכולים להיות לנו תזוזות. התחלתי לעשות ספורט בצורה דרמטית. מהצד נראיתי כמו משוגעת.
"מירי לוי, שהיא היום משפיענית, הייתה אחות. יש לה טיפות לכל מיני דברים, בין היתר טיפות שעוזרות להיכנס להיריון. היא הייתה נהדרת וחמודה. הגעתי אליה אחרי כל כך הרבה רופאים, ישבתי אצלה בבית בוכה, אמרתי לה: 'את שומעת, אני רוצה להיכנס להיריון'. ואז היא מסתכלת ואומרת לי: 'תירגעי, את תכנסי להיריון'. ואז היא נתנה לי תוכנית עם טיפות, שזה גם קשור להרגעה וגם לכל מיני דברים שאני מאמינה בהם. תוך חודש נכנסתי להיריון. אבל זה היה המון דברים, ועבודה בלהירגע.
"אחרי ההפלה, כשגילינו שאנחנו שוב בהיריון, לא רצינו לספר לאף אחד כי לא ידענו אם זה באמת יצלח. בשבעה של אבא שלי הייתי בשבוע שביעי, עוד לא ידעתי אם זה קורה או לא. אחרי הפלה את לא יודעת אם ההיריון ייגמר כמו בפעם שעברה או יחזיק. זה כל כך מפחיד, ולאבא שלי לא הספקתי לספר".
איך זה לעבור היריון בגיל 40?
"וואו, מדהים. זה גרם לי להרגיש נורא צעירה. יש משהו בתינוק, בהיריון, איזושהי תחושה ויטאלית לגוף. בייחוד אחרי שכל כך הרבה רופאים אומרים לך שאת זקנה, פתאום הגוף יכול לייצר חיים ולהיות בהיריון. זה היה מדהים. מגיע שלב בהיריון שאת חייבת לסמוך על הדבר הזה, שאת מבינה שזה באמת קורה. ואז הייתי יותר נינוחה וכבר לא התנהלתי מחרדה. עליתי במשקל וזה היה הדבר האחרון שעניין אותי. פתאום את מתעסקת בעיקר, בבריאות ובנס הזה. זה היה כנגד כל הסיכויים".
קשה להתחיל הכול מהתחלה אחרי שש-שבע שנים?
"אני מרגישה כל כך בת מזל עם התינוק הזה, הכול הרגיש לי מתנה. היום אני בת 42 ובעלי בן 46, ואנחנו צוחקים על זה שאנחנו אנשים מבוגרים עם תינוק. אנחנו אובססיביים אליו. אין יותר לנסוע לבד לחו"ל, אנחנו נוסעים עם ליבי ומשאירים את הילדים הגדולים בבית. אנשים שרואים אותנו איתו חושבים שהוא הראשון שלנו".
"אני לא אוהבת לראות את עצמי עם קמטים"
הרחק מהמדים הלבנים ומחדר הלידה, יש לקליין עוד חיים שלמים שקדמו לכל זה - חיים שבהם היא הייתה אחת הדמויות המוכרות ביותר במדינה, אחרי שב-2003 זכתה בתואר מלכת היופי של ישראל. גם היום, למרות שהתואר שייך לעולם ולתקופה אחרת לגמרי, הוא עדיין מזוהה איתה בכל מקום.
"יש היום אוכלוסייה מאוד גדולה שאפילו לא נולדה כשהייתי מלכת יופי, אבל זוכרים אותי, זה הדבר הראשון שאומרים עליי. השבוע הבן שלי אמר לי: 'את יודעת שבוויקיפדיה רשום שאני הבן הבכור שלך, איילי היא הבת האמצעית שלך וליבי הוא הבן הקטן שלך? אני עדיין לא מבין למה יש לך ערך בוויקיפדיה', והוא בן עשר".
"אני עושה הכול כדי לא להשתנות מאוד בפנים, אבל אני מתבגרת ולא נעים לי לראות את עצמי עם קמטים, לא נעים לי שיער לבן שמבצבץ. אני לא מחבקת את זה"
איך הגעת לתחרות?
"אימא של חברה המליצה עליי, ובמקביל נורא רציתי. רציתי לדגמן, רציתי להתפרסם. זה פתח לי המון דלתות".
איך נראה היום שאחרי, כשכולם מזהים אותך?
"אני לא יודעת אם כולם ידעו מי אני, אבל זאת הייתה התוכנית הכי נצפית באותו זמן, עם רייטינג מאוד מאוד גבוה, שווה ערך לרייטינג של גמר של תכנית ריאליטי. בגלל שזה לא ריאליטי שאתה ממש מכיר את המתמודד, אני לא יכולה להגיד שהכירו אותי מאז. אבל עבדתי אחר כך כל כך הרבה: יום אחרי זה ללכת ליצפאן, להיות ב'רק בישראל' עם ארז טל ולהתארח אצל 'מה קשור'. להיות בכל הטלוויזיה, בכל התוכניות".
כשאני מסתכל על הדור שלכן, הדוגמניות של תחילת שנות האלפיים, אני רואה משהו טבעי, בלי שפתיים ובלי בוטוקס.
"וואו, כולן עושות שפתיים. זה נראה לי מודל יופי שמתישהו יעבור. אני עושה הכול כדי לא להשתנות מאוד בפנים, אבל אני מתבגרת ויש את הקונפליקט הזה, לא נעים לי לראות את עצמי עם קמטים, לא נעים לי שיער לבן שמבצבץ. אני לא מחבקת את זה".
כמה זה חשוב למישהי כמוך, שחיה את העולם הזה?
"כנראה זה קטע כזה. זה חשוב. בייחוד כשאני מסתובבת עם הילדים, יש לי מחשבה עם עצמי האם אנשים מסתכלים ואומרים, 'וואו, היא התבגרה, היא השתנתה'".
