"אני פוסט טראומתית. קיבלתי את האבחון לפני המלחמה אז הגעתי עם חוסן ראשוני, עם כלי", משתפת מיכל אנסקי על ההתמודדות שלה עם החודשים האחרונים.
למה הלכת לאבחון?
"בגלל הרבה טראומות. חשוב לי להגיד שאפשר להחלים מטראומה. אני מרגישה שאני כבר בצד השני, היא לא מפעילה אותי יותר. יכול להיות שיהיה לי התקף חרדה או מחשבות שמובילות להתכווצות, אבל אני יודעת לזהות את זה, לשחרר ולנשום".
האבחון שינה משהו באורח החיים שלך?
"הפסקתי לעשות הרבה דברים והתחלתי להתעסק רק במה שיש לו ערך בעיניי, כמו חקלאות וריפוי. אני מטופלת בכדורים והייתה קפיצה גדולה בהחלמה שלי, אינטגרציה לתוך המרחב שבו אני מרגישה בטוחה ושיש לי חוסן, ולא משנה אם זה ענן של נגיפי קורונה מימין או חיזבאללה וחמאס משמאל. אני אסתכל על הסיטואציה ולא אאבד שליטה. הבנתי שיש לי כלים שמאוד יעילים לאנשים אחרים שחוטפים את הבוקס עכשיו. אני חושבת שכל המדינה הזו בפוסט טראומה".
איזה כלים למשל?
"הדברים הבסיסיים והראשוניים - תורידו נעליים. אני מדברת מתוך מחקרים וניסיון אישי. תורידו נעליים. אתם מרגישים שהעולם לאט-לאט נסגר? שימו את הטלפון בצד, צאו החוצה, תעמדו יחפים על האדמה, תנשמו שניה. עליי, אתם מיד תרגישו טוב יותר.
"יש משהו שמייצר פריקה מיידית של מתח מתוך הגוף שלנו אל האדמה. אנחנו חומר שהוא בתדר מסוים, שמצטבר בו עצב, פחד, כעס, תסכול וחוסר אונים. אפשר להתפוצץ. הדרך הכי טבעית שלנו, כיצורים חיים על האדמה, זה לעמוד עליה בלי נעליים. חקלאות מאפשרת אמונה במחר, אתה שותל משהו, אתה זורע, ירדו טיפות של טל, האדמה הזו תתן ויהיה מחזור חיים חדש. זה המון נחמה ואני חושבת שנחמה זה מה שכולנו זקוקים לו עכשיו בכמויות מסחריות. תכינו לעצמכם אוכל שאתם אוהבים, תמלאו אמבטיה, תלכו ליד הים, תבהו בתקרה, תחזרו ללמוד, תעשו כל מה שטוב לכם בהגזמה. אני בכלל אומרת לפנות לזה יום בשבוע".
בר זגה
מיכל אנסקי: "אני לא עושה יותר שום דבר שגורם לי לבלוע רוק לפניו, לא משנה כמה כסף מציעים"
57:33
הסרטון שלך מלקקת טל מהעלים בחצר הפך ללהיט ויראלי.
"אני מיכל ואני שותה טל מעלים. אגב, אלו עלים מסוג 'כובע הנזיר' שאני גם אוכלת. אין בזה שום דבר פסול. אבל זה הדליק כמה אנשים. כתבו לי, 'את מופרעת, מה את עושה? יחזור לך השיתוק בצד השני', או 'את מלקקת עלים? החתול שלי בדיוק השתין שם'. אני לא אהיה שום דבר שהוא לא אני, וזו אני.
מה זה אומר שזו את?
"זאת אומרת שכל החיים שלי, כשיורד הגשם הראשון, אני יוצאת, פותחת את הזרועות שלי לשמיים ומקבלת את הטיפות הראשונות בפה פעור. אני כל כך מתרגשת מהיורה, כל כך מתרגשת כשאני מוצאת אורניות (סוג של פטריה), כל כך מתרגשת כשאני אוכלת דבש שהוא ברמה מטורפת וכל מה שאני רוצה זה לקחת חלה ולאכול אותו. אלה הדברים שנותנים לי עונג בחיים. אני מתרגשת מהטבע, הוא מרפא אותי, הוא עושה לי טוב. אני יוצאת מהארון, אני אוהבת את הטבע! יש אנשים שזה מגעיל אותם".
אנסקי כבר רגילה לביקורת מהציבור על התנהגותה – בשנת 2020 למשל, היא פרסמה תמונה שבה הניקה את בתה גבריאל-לי, מה שגרר תגובות זועמות של חלק מעוקביה.
אנסקי לא התרגשה מההתלהמות: "היה לזה 17 מיליון קליקים. הרבה נשים התגייסו לעזרתי, כי המון אנשים ראו דבר דוחה ולא לגיטימי באישה שמניקה את הילדה שלה. 'איכס, את חייבת להראות את זה?', 'חוצפה', 'שיקסע'. זה טבעי לינוק. יש לי חשש שאנשים שראו בזה דבר מגעיל או דוחה, אלו אנשים שלא הניקו אותם ואז אני רק עם חמלה כלפיהם. אני חושבת שזה דבר נפלא ובריא, זה הדבר הכי טוב שאת יכולה לתת לילד וגם לעצמך. הקשר שנוצר בין אמא שמניקה את התינוקת שלה והיא מסתכלת לה בעיניים, עוזבת לרגע את הפטמה ומחייכת אליה, אין רגע כזה חזק בעולם ולא יהיה. זה רגע שמנצח מלחמות".
לפני שלוש שנים וחצי, אנסקי ובעלה אייל אמיר הביאו לעולם בת שנייה משותפת (לאנסקי יש בת בכורה מבעלה הראשון). האם יהיה ילד נוסף? הדעות בבית אנסקי-אמיר חלוקות. "הרצון שלי לעוד ילד הוא אינסופי. בכל פעם שאני מקבלת מחזור אני עצובה כי אני חושבת 'אולי יקרה נס'", היא מודה.
אז מה מונע מהרצון להתגשם?
"צריך שניים לטנגו ואייל סגר את הבסטה. אני גם לא הולכת ושואבת ביציות. אבל אני מרגישה שלמה ומושלמת עם שלוש בנותיי".
אני רואה אותך הרבה באינסטגרם, ואת גם לא חוששת לחשוף את הבנות שלך.
"אני לא מצלמת אותן באופן אובססיבי, אני מראה באמצעותן דברים שאחרים יכולים לקבל מהם כלים לחינוך, למתכונים. זה מה שעושים באינסטגרם, זה סוג של נדיבות. אני לא מייצרת עולם שאיננו קיים. היו תקופות שכן. הייתי נוסעת ללונדון ואז לתאילנד, לפריז ולאיביזה וכל הזמן מצטלמת, כל הזמן יפה יפה יפה, בגדים יפים עם איפור ושיער והולכת למסעדה הזו ולמסעדה ההיא. הייתי כל כך לא מאושרת בתקופה הזאת".
למה לא? זה נשמע מושלם.
"כי הייתי עמוסה בעבודה, הייתי בלחץ, לא ישנתי טוב וכנראה גם לא אכלתי טוב. חייתי על מטוסים ולא ראיתי את הבת שלי, אז הרגשתי אשמה. לא הייתי בזוגיות באותה תקופה, לא ידעתי מה מקומי והסתובבתי כמו פרפר בעולם. התיעוד של זה נורא פוטוגני אבל האמת של זה? הוא לא. עכשיו האינסטגרם שלי מראה את הכי קרוב למי שאני באמת. אני לא עושה יותר דברים שגורמים לי לבלוע רוק לפניהם, ולא משנה כמה כסף מציעים לי וכמה עוקבים זה יביא לי. אני לא מחזיקה בשום דגל שהוא לא חלק מעולם הערכים שלי. החיים שלי די פשוטים".
בשנת 2019 חשפה אנסקי שהיא סובלת משיתוק בחצי פניה ומאז היא משתפת את הציבור בתהליך ההחלמה ובטיפולים שהיא עוברת.
לאדם קרוב אליי היה את השיתוק הזה וכשפניתי אלייך כדי לבקש המלצה על רופא, מיד ביקשת את המספר שלו כדי לשוחח איתו בעצמך. זו השליחות שלך עכשיו?
"כל יום. אני תמיד עוצרת ומדברת ונותנת מידע. פתחתי מרפאה לטיפול בדבר הזה. ברגע שבחדר המיון אומרים לך שאין שבץ מוחי, אז הכל כביכול בסדר כי הפגיעה של הסימטריה בפנים, השיתוק, זו פגיעה אסתטית והחשיבות נמוכה יותר מאנשים שיש להם קריש דם במוח. משחררים אותך ואתה חוזר הביתה עם המון חוסר אונים. אז הייתה לי מרפאה מדהימה עם האנשים הכי טובים שמצאתי, אבל הרופא שהיה שותף שלי יצא למילואים וכל המרפאה בעצם עברה לטלפון שלי. אני מחברת בין אנשים לפיזיותרפיסטים, אני כבר הרב פירר של המשותקים, 'אני אשלח אותך לפיזיותרפיסט הזה', 'בואי, אני אשלח אותך לפסיכולוג ההוא', 'ויש מישהי נהדרת שעושה ככה'. אני חיה את זה, כי זה לתת. הזכות שאני מקבלת כדי לעזור – זה התיקון שלי. לי זה לא יעבור, עבר לי חלקית אבל אני לא שואפת למאה אחוז. אנשים אחרים שזה קורה להם, אתה רוצה שהם ישאפו למאה אחוז כי הם יכולים להחלים לגמרי. אני כן מתעסקת כרגע עם מחקר של השתלת עצבים וחומר שמאפשר לעצבים לגדול".
המחקר והפיתוח הוא עליך או שאת חלק ממנו?
"אני חלק ממנו. אני חייבת להשתתף בניסוי, אבל אני משתתפת בו מהרגע שזה קרה לי ויצאתי עם זה לאור. בחדרי מיון קוראים לזה 'שיתוק מיכל אנסקי'. להביא למודעות זו זכות לכל מחלה".
זה שינה בך משהו?
"זה שינה בי הכל ואני מברכת ומודה על זה. אני לא אותה האישה שהייתי, אני אוהבת את עצמי הרבה יותר".
