כמו כולם בימים אלו, גם נירו לוי מנסה להרים את הראש ולשמור על אופטימיות. "אני מנסה להלך בין הטיפות, מה שנקרא, כי בסופו של דבר, אחרי כל השחור תמיד יבוא האור. זה יסתיים. זה מתחיל בלשמור על עצמי ועל המקורבים אליי. לדאוג להם כמובן. ולקוות לטוב", הוא מספר בפודקאסט "הברזייה" של מגזין סוף השבוע של ynet.
ואיך היית בתקופה שלפני המלחמה?
"עברתי תאונה לא פשוטה. הזמן רץ. ומאז השתנו גם חיי. אם זה בהתנהלות, אם זה בהלך רוח, אם זה בכלל במחשבות. בטח גם המקצוע. זה גם איזה סוג של תהליך שעברתי, המקצוע שלי עצמו עובר, עבר ועדיין בעיצומו של שינוי. זה התחיל בעצם מהקורונה, שהיא התחילה לשנות סדרי עולם ומאז השתנה גם המקצוע של המשחק".
איך זה השפיע עליך?
"אני מפריד בין התאונה, כל הליך השיקום והטיפולים וכיוצא בזה, לבין באמת נטו עבודה ומה קורה איתה, ולמה לא מציעים לי עבודה או איך מתנהלות הדרכים לקבל עבודה. פתאום אתה שומע על אודישנים דרך הזום, כל מיני דברים שהם עולם אחר ממה שאתה היית מורגל אליו, ממה שאתה חונכת עליו בתור שחקן. בסופו של דבר, אתה לא יכול לנצח את הקדמה. אנחנו בעיצומה של מהפכה. כמו שפעם הייתה מהפכה תעשייתית, וכמו שפעם הייתה הבהלה לזהב, אז היום זה הבהלה לקריפטו".
"מה שלי פעם היה נראה כמו נרקיסיזם ועד היום הוא קשה לי - לעמוד ולצלם את עצמך - היום כל אחד או כל אחת עושים בקלות. זו המציאות והיא טופחת לך על הפנים ואז אתה או שאתה עולה על העגלה ונוסע איתה, או שאתה נשאר מאחור"
הבהלה לטיקטוק.
"כל מה שקשור למכשיר החכם שקיבלנו לכף יד ושינה לנו את כל ההתנהלות בחיים. מה שלי פעם היה נראה כמו נרקיסיזם ועד היום הוא קשה לי - לעמוד ולצלם את עצמך - היום כל אחד או כל אחת עושים בקלות, מצלמים את עצמם ברגעים הכי פולשניים בלי שום בושה, בלי שום רגשי אשמה, בלי שום ביקורתיות. זה כבר לא עניין של טוב או לא טוב. זה העולם, זו המציאות והיא טופחת לך על הפנים ואז אתה אומר 'רגע, או שאתה עולה על העגלה ונוסע איתה, או שאתה נשאר מאחור'. אני באיזשהו שלב הבנתי שאני עדיין על הסוס, פרש בודד.
"אני לא יכול להתחרות בילד או ילדה שכבר נולדו עם המכשיר הזה ביד ויודעים לתפעל אותו ברמה כזו שקל להם יותר לתפעל אותו מאשר לנהל שיחה בארבע עיניים. תן להם סרטון והם ידעו לשים לו כתוביות, לערוך אותו, לשים מוזיקה. הם קמים בבוקר, כבר יודעים איך הם מביימים את עצמם בשביל שאני ואתה נראה ברשת".
ואיפה אתה בתוך כל זה?
"לאט לאט התחלתי למצוא בזה גם עניין. אני לא יודע לערוך, אבל אני כן אביא את מה שאני יודע. הידע שלי הוא רחב, ועם הזמן הבנתי שיש אנשים שרוצים לשמוע וללמוד. ויש לי מה לתת. מעבר לזה שבדרך כלל כשרואים אותי, עולה איזה חיוך על הפנים של האנשים. זה לא מובן מאליו, אני רואה בזה ברכה. אין שליחות יותר גבוהה מלעשות טוב לאנשים".
איך התחלת להיות פעיל בטיקטוק?
"כל הזמן שמעתי שאני חייב להיות ברשת, ושאם אתה לא ברשת, אתה לא קיים. נוכחתי לדעת שיש בזה מן האמת. פתאום אתה רואה אנשים עם 130-150 אלף עוקבים, יוצרי תוכן למיניהם, ואתה אומר, אוקיי, איפה אתה נופל פה? תנגיש את עצמך. אתה רואה שגם לך יש מה להגיד, אתה מייצר תוכן בשיא הקלילות. כל הזמן חיפשתי מאיפה אני יוצר. מאיפה אני מביא משהו שהוא אותנטי, שהוא לא מתאמץ, שהוא משרת אותי נכון, שהוא לא פתטי. כי אתה רואה לא מעט אנשים שהם פתטיים, העיקר בשביל לקבל לייקים ועוקבים".
לוי מודה שעוד לפני שהרשתות השתלטו, עולם המשחק היה לכל הפחות מאתגר. "זה מקצוע קשה. קוראים לך יותר, קוראים לך פחות. זה בתקופות, זה משתנה. גם את זה למדתי להכיר, להבין, לחיות. אני שמח שהילדים שלי לא ירשו את הרצון להתעסק במקצוע כזה. זה מקצוע סיזיפי, אבל אני רואה את עצמי בר מזל שאני עוסק בו. כי בסופו של דבר, גם אם קוראים לי פחות בתקופה מסוימת או שלמראית עין אני עובד פחות, או באמת הנה, יש סדרות או סרטים שנעשו, ואני לא שם - זה גל. את היכולות שלי, את הכישרון שלי, אף אחד לא יכול לקחת. היום אני כבר במקום בחיים שאני יודע מה אני שווה".
"זה בסדר גמור שאדיר מילר לא פנה אליי"
בימים אלה מככב על המסך שותפו הוותיק של לוי, אדיר מילר, בסדרה "ריסט". לצדו של מילר, יוצר הסדרה, משחק הצלע השלישית ב"רמזור", ליאור כלפון. על הרקע הזה, חסרונו של לוי בולט במיוחד. בסדרה הוא לא ממש צפה. "יצא לי לראות פרק אחד, לפני האחרון".
חשבת שאדיר מילר יקרא גם לך להיות חלק מהקאסט?
"זו שאלה שאתה צריך להפנות אליו, לא אליי. אני לא ידעתי בכלל שהוא עושה סדרה, וזה גם בסדר גמור שהוא לא פנה אליי".
בסוף, הדמות של חפר זה משהו שמלווה אותך עד היום, ואולי ילווה אותך לעד.
"זה ילווה אותי עד הדמות הדומיננטית הבאה".
"'רמזור' הגיעה לפנתיאון מבחינת הקאלטיות. עוד דור ועוד דור, אנשים שלא נולדו כשהסדרה כבר הסתיימה מזהים אותי בתור חפר. אנשים אוהבים את זה וזה מצחיק, כמו שבזמנו היה את הגשש החיוור או סרטי הבורקס"
כמה אנשים רואים בך את חפר ולא את נירו לוי?
"לא מעט, וגם זה נורמלי. בן אדם רואה אותי בתור חפר אצלו בסלון במרחק נגיעה, אז מן הסתם נדמה לו שאני חפר, או כל דמות אחרת ששיחקתי. זה היה רענן מ'מיכאלה', או קובי מ'משחק החיים', אין ספור דמויות.
"'רמזור' הגיעה לפנתיאון מבחינת הקאלטיות שבה. עוד דור ועוד דור, ועוד דור, אנשים שלא נולדו כשהסדרה כבר הסתיימה, מזהים אותי בתור חפר. אנשים אוהבים את זה, וזה מצחיק, כמו שבזמנו היה את 'הגשש החיוור' או סרטי הבורקס. זה לא אדם אחד שיצר את 'רמזור', זה מכלול של גורמים שהצליחו בסופו של דבר ליצור עוגה שהייתה טעימה לכל חך, עם קאסט מעולה. גם מסי וגם רונלדו לא היו מסי או לא היו רונלדו אם היינו שמים אותם בהפועל פתח תקווה, ואני לא מזלזל בפועל פתח תקווה. אבל כר הגידול שלהם הצליח להביא אותם לכך שכאשר הם עלו למגרש, היו עוד עשרה סביבם שהיו מצוינים. אני מאמין במצוינות. ככל שיהיו טובים על ידי, אני אהיה עוד יותר טוב.
"בשנות ה-90 כשיצאה הסדרה 'הפוך', גילמתי את מיקו. דני שטג, גילי שושן, עינת ויצמן, אורנה פיטוסי, מיכאל וייגל והדמות שלי היינו יושבים בבתי קפה, ומפטפטים על כלום. כמו 'סיינפלד' או 'חברים' בצד השני של העולם. חפר זה הגלגול של מיקו. כשעשיתי את מיקו פתאום קראו לי ערס, אז בשביל לצאת מהדמות, הלכתי ועשיתי הצגה בפסטיבל עכו. דמות אחרת לגמרי, סיפור אחר לגמרי. ואחרי זה הצגה בתיאטרון החאן בירושלים עם לאורה ריבלין, הכי חנון שאתה יכול לדמיין עם משקפיים ומונולוג של פיזיקה ומספרים".
זה היה שינוי תדמית מכוון, כדי שיראו אותך בעוד כובעים?
"ברור, אבל גם אז כבר נלחמתי. שיחקתי בהצגה 'פריילוף' בפסטיבל עכו. ניר ארז במאי, מיה דגן בחיתולים, אף אחד לא הכיר אותה אז, ואני עוד לא נירו אפילו, ניר, ניר לוי. אמרתי שאלך לעשות את ההצגה בהתנדבות בגלל התדמית. לפסטיבל עכו הייתה חותמת של איכות, כולם היו באים, בכניסה לפסטיבל היו מגדילים את הביקורות ותולים. ביום הראשון של הפסטיבל באו מבקרי התיאטרון הכי גדולים בארץ ולמחרת היו הביקורות. קטלו אותי באופן אישי מסיבה פשוטה: כי אני משחק בטלוויזיה. פעם שחקן תיאטרון לא היה עושה טלוויזיה. כתבו 'הוא שחקן לא טוב'. ההצגה האחרונה הייתה במוצאי שבת. סיימתי אותה וחזרתי הביתה לתל אביב. בתשע בערב טלפון: הבמאי מתקשר, אומר לי, 'ניר איפה אתה?'. נבהלתי, מה זאת אומרת איפה אני? אני בבית בתל אביב. אומר לי: 'מה אתה נורמלי, קוראים לך לבמה, יש עכשיו טקס עם וילנאי, שר התרבות, קיבלת את פרס השחקן'. אז יש ביקורות ובסוף יש את המציאות".
"כשהתעוררתי בטיפול נמרץ צעקתי 'אללה אכבר'"
באוגוסט ימלאו ארבע שנים לרגע שבו לוי הסתכל למוות בעיניים. יום שהתחיל כמו עוד שישי רגיל הפך ברגע לסיוט כשמכונית פגעה באופנוע של לוי סמוך לביתו בתל אביב. הוא נפצע קשה, הובהל לבית החולים, היה מורדם ומונשם ועבר ניתוחים, טיפולים ושיקום ארוך. "זה מסוג התאריכים שאתה זוכר, כמו יום הולדת", הוא מספר. "זה היה רמזור אחד מהבית, על דרך נמיר. הדרך הכי מוכרת לי, הכי יומיומית.
"בדרך כלל בשעות האלו, שישי בצהריים, הבת שלי עדיין הייתה מטיילת איתי על האופנוע. באותו יום היא לא ענתה לי, הייתה במקלחת, אז פספסנו אחד את השנייה. ברמזור ממש לפני הבית, מישהו שמבחינתו אור אדום היה המלצה התבלבל. אני נסעתי על ירוק מלא, 40 קמ"ש, הארלי דוידסון שהוא הצגה לעיניים, הגשמת חלום, ופתאום בום. לא זכרתי כלום. לקח לי הרבה זמן לשחזר בכלל מה עברתי באותו יום עד התאונה. סיפרו לי שהייתי מונשם ומורדם כמעט שלושה שבועות.
"אני זוכר את הרגע של ההתעוררות בטיפול נמרץ, ואחד הדברים הראשונים שקרו לי הוא שצעקתי 'אללה אכבר'. כנראה בגלל פוסט טראומה מפיגועי ההתאבדות הקשים של סוף שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000 בתל אביב. ואולי זה נבע גם מפוסט טראומה שלי בתור חייל ברצועת הביטחון בלבנון - שהנה אנחנו חוזרים אליה - ובעזה שהייתי בה, בג'בליה, בשטחים, יהודה ושומרון. אז כל זה עלה וצף. לא קישרתי שעברתי תאונת דרכים, הייתי בטוח שנפצעתי בפיגוע.
"היה לי קשה לתקשר בהתחלה. היה חשש לפגיעה מוחית, זו היה פגיעה רב מערכתית, בכלל ההגדרה שלי זה נס רפואי. מהרגע שהבנתי את גודל הפציעה, מה שהתעסקתי בו זה כל הזמן איך אני מחלים, איך אני מנסה לחזור להיות למה שהייתי לפני הפציעה. וזה מלווה אותי עד היום. יש פער גדול מאוד בין הנראות שלי, לבין המצב שלי בפועל. היום אני צוחק על זה שאני איירון מן, כי חיברו אותי עם מתכות".
"בשבת בבוקר פתאום בום, אזעקה משום מקום. ואז טלפון מגרושתי - 'הילד חטף כדור במסיבה'. עלינו על האוטו, טסנו לברזילי. אני מכיר את הריח, ריח של מלחמה, ובברזילי היו כבר דברים שהעין לא רוצה לראות"
אחרי שאתה עברת פציעה ושיקום, הבן שלך נפצע ב-7 באוקטובר במסיבת הנובה.
"היינו שנה פלוס-מינוס אחרי התאונה שלי. אני בזוגיות עם מישהי צעירה, הגיע הזמן שקצת נצא, נבלה, נחיה. ובאמת חשבנו על הנובה. דיברתי עם הבן שלי, שאלתי אותו מה עם שישי בערב, אם הוא ואחותו באים לאכול. אז הוא אומר לי: 'אבא, אני לא יכול, קניתי כרטיסים עם כמה חברים, אנחנו הולכים למסיבה'.
"ואז אני עושה בראש את החיבור ומבין שבעצם הוא קנה כרטיסים למסיבה שאני תכננתי ללכת אליה. אמרתי לעצמי שברור שאני לא הולך למסיבה שהבן שלי הולך אליה. אני אכבד אותו, אני לא אהיה פתטי ואהרוס לו את המסיבה. לכן לא יצאנו באותו יום שישי, אלא סתם היינו בבית. בשבת בבוקר, פתאום בום, אזעקה משום מקום. התעוררנו. ואז, טלפון ב-9 בבוקר מגרושתי – 'ניר, הילד חטף כדור במסיבה, הוציאו אותו משם ופינו אותו לבית חולים ברזילי'.
"זה היה כבר סרט. ירין, שהייתה בת הזוג שלי אז, היא פרמדיקית כמו שציינתי. היא אסרטיבית, היא פרקטית, עלינו על האוטו, טסנו לברזילי. אני מכיר את הריח, ריח של מלחמה, ובברזילי היו כבר דברים שהעין לא רוצה לראות. הילד חטף כדור בירך, הרופאים פינו אותו לאיכילוב והצילו את הילד. ואחרי זה, צחוק הגורל הוא שאני והילד הולכים כיום לאותם רופאים".
אתה אומר לעצמך לפעמים "יכולתי לא להיות פה היום"?
"זה מטורף. זה היה עניין של מילימטרים כדי שהכול יראה אחרת. אפילו המרחק שלי מבית החולים הציל אותי, כי איבדתי המון דם ואם הייתי יותר רחוק מהבית חולים, סביר להניח שהייתי מתעורר בלי רגל ימין. עד כדי כך. כל האופנוע נשכב לי על העורק הראשי, אמרו לי שהשפרצתי דם כמו מזרקה.
"זה אירוע משנה חיים, אבל אני כל הזמן מסתכל על חצי הכוס המלאה. אני בר מזל: הנה, אני פה. בגלל זה אני גם אומר שטוב לעשות טוב לאנשים. זה משנה חיים גם מבחינת ההשקפה שלי על העולם. למשל, אם היה אפשר להוציא את כולנו, 8 מיליארד - 9 מיליארד, ולנתק אותנו לרגע מהכדור הכחול והיפה הזה, שנסתכל רגע על הכדור מבחוץ ונראה באיזו גולה קטנה אנחנו חיים לעומת הקוסמוס הענק שמסביבנו, אז אולי היינו מבינים איך אנחנו משמידים לאט את הגולה היפה הזאת, על מה אנחנו רבים. אולי ככה הכול היה יכול להשתנות".
"אישה קובעת על איזה פונקציה היא רוצה אותך"
אחרי תהליך ארוך של שיקום, לוי יצא מבית החולים עם גוף מלא בפלטינות ועם זוגיות חדשה. "האמת היא שהכרנו מלפני התאונה, דרך אחת האפליקציות. אפילו יצא לנו לנפוש ביחד באילת. ואז כשזה קרה, הצעירה והמוכשרת והמיוחדת, מלאת אסרטיביות ופרקטיות, לקחה פיקוד. ההורים שלי היו בהלם ובגלל שהיא סטודנטית לרפואה ומכירה את המיליה ואת השפה, היא השתלטה על הדברים, חיברה בין כולם, חיברה אותי כי אני כולי הייתי מפורק. וזהו, וככה הקשר הלך והתהדק. היא לקחה פיקוד גם על הכלב, שזה חלק לא מבוטל מהעניין".
"אנחנו הגברים, לא משנה כמה מבוגרים נהיה, תמיד נישאר ילדים קטנים. אני תמיד נותן את הדוגמה הזו: כשאנחנו קטנים, מכונית צעצוע היא קטנה, וכשאנחנו גדולים, המכונית היא גדולה. זה כל ההבדל"
אנשים דיברו על פער הגילים ביניכם, כ-30 שנה.
"יש פער גילים בין גבר לאישה - אבל גם אין. אנחנו, הגברים, לא משנה כמה מבוגרים נהיה, תמיד תהיה בנו הנפש הילדותית ונישאר ילדים קטנים. אנחנו ילדים ילדותיים. אני תמיד נותן את הדוגמה הזו: כשאנחנו קטנים, מכונית צעצוע היא קטנה, ושאנחנו גדולים, המכונית היא גדולה. זה כל ההבדל, הצעצועים יותר גדולים, הבית יותר גדול, המכונית יותר מפוארת.
"אישה, במהות שלה מתבגרת יותר מהר מגבר. פער הגילאים בסופו של דבר מתאדה. כשגבר ואישה משלימים אחד את השנייה ויש ביניהם אהבה, משיכה, חיבור שכלי ועוד אלף ואחד דברים, לפער אין משמעות. יש משמעות לפער במובנים מסוימים בהתנהלות, אבל שוב, זה עניין של ניסיון".
תמיד הרי יגידו "מה יש לבחורה צעירה לחפש עם גבר שמבוגר ממנה ב-30 שנה?"
"הכול נכון, בסופו של דבר הם צודקים. יש משהו למראית עין, וגם לא למראית עין. ישר קופץ לנו, 'מה עכשיו הצעירה הזאת עושה עם הקשיש הזה?'. או פער הפוך, היום כבר אנחנו רואים הפוך. בסופו של דבר מה שעושה את המשיכה זה הריח. אנחנו יונקים. חוש הריח שלנו מוביל אותנו. לא פעם בחיים נראה אישה יפהפייה עם בן זוג שהמראה שלו יגרום להרים גבה, ולעתים הפוך. זו הכימיה. זה ביולוגיה, זה תדרים. כל מקרה לגופו נמדד. יכול להתאים, יכול לא להתאים".
במקרה המדובר, זה לא התאים. מערכת היחסים החזיקה שלוש שנים, ולוי חזר לשוק הדייטים והאפליקציות שהוא שוחה בו כבר שנים כרווק מבוקש. "בסופו של דבר, אני מלא ניסיון, למרות שאין סוף ל'מלא ניסיון' שאתה עוד יכול לצבור. אבל לזמן, במקרה הזה, ולניסיון שהוא מביא עימו, היה משקל", הוא מסביר את הפרידה.
גם אקסית אחרת שלך, קארין כהן, דיברה בעבר על כך שהיא הייתה צעירה כשהייתם יחד.
"הכרתי את קארין במועדון. הייתי עם חבר טוב, קארין הייתה עם חברות, על הבר. ואני אספר לך סוד: אני אוהב שנשים מתחילות איתי. אני גם מאמין באמת ובתמים שהן מתחילות איתנו. אישה קובעת בסופו של דבר על איזה פונקציה היא רוצה אותך. ומספיק שהיא תסתכל עליך במבט שאישה יודעת לתת, שזה ברור לך שהנה יש לך פה אפשרות, ושהיא מזמינה אותך עם העיניים. וככה היה.
"היא לא הייתה בת 18 כמו שהיא אמרה בראיון, היא הייתה בת 22, ואני הייתי אז בן 41. היום 19 שנה זה פיס אוף קייק, זה אפילו לא הפרש. אני הייתי נוסע עד עפולה הלוך חזור, כי התאהבתי בה. רציתי להכיר לה את תל אביב. אימא שלה אהבה אותי, אבא שלה אהב אותי. אחיה ואחותה אהבו אותי".
היא אמרה שזה היה זיווג גרוע.
"עזוב רגע זיווג גרוע, לא גרוע. אני מציין שוב את הפרטים, איך נוצרה מערכת היחסים וכמה לגיטימציה הייתה לה. תמרורי האזהרה מופיעים לנו בחיים כל פעם, השאלה אם אנחנו קוראים אותם נכון ומה אנחנו בוחרים לעשות באותו צומת שאליו אנחנו מגיעים. אז גם פה, היו תמרורים. קרה מה שקרה - זו האפיזודה. אני לא חי אותה. אז פתאום כשזה עולה, זה מצחיק".
הפריע לך שזה מה שהיא אמרה על מערכת היחסים שלכם?
"אם היה כל כך גרוע, אז למה היא מדברת עליה 15 שנה אחרי ועוד חיה אותה? אם אנחנו עכשיו היינו בראיון ולא היית מעלה את השם שלה, לא היית שומע ממני את השם שלה".
אתה רווק עכשיו?
"כן".
מחוזר?
"אני יכול להעיד שאחרים מעידים שנשים אוהבות אותי".
מה הן אוהבות?
"לא יודע. אבל איך אומרים לי – 'אני מוכן לאסוף רק את הפירורים שהשארת, או את מה שאתה לא מסתכל עליו'. אני קודם כל מכבד נשים. אני לומד מהן. בכל הצמתים הכי חשובים שלי בחיים היו מעורבות נשים. אני מאוד מכבד כל אחת מהן. גם את קארין, מאוד. מאוד אהבתי אותה. הערצתי אותה, את היופי שלה, היא הייתה כמו אפרודיטה מבחינתי, בזמנו".
אתה מחפש זוגיות? רוצה?
"לא מחפש, אבל לא טוב היות האדם לבדו. והילדים כבר גדולים, עפו מהקן. אז היחידי שנאלץ לסבול אותי 24 שעות ביממה זה הכלב, ג'ימי לוי".
לא נמצא אותך באפליקציות של היכרויות?
"אתה תמצא אותי בקלות. אני בטינדר, הייתי באוקיי קופיד, היה לי מנוי והפסקתי אותו. אבל כן, בטח. מה זאת אומרת, אז איך אכיר?"
לאנשים מפורסמים זה לא פשוט להיות באפליקציות כאלה.
"נכון, הרוב לא מאמינות שזה אני. צריך לעבור ולהוכיח באינסטגרם או בוואטסאפ".
איך זה לצאת לדייטים בשלב שבו אתה נמצא בחיים?
"זהו, שאני לא כל כך. הדייטים שלי הם לא כל כך רגילים. זה לא כאילו עכשיו 'דייט בבית קפה או מסעדה' למרות שיש גם מעט מאוד כאלה. בבית הכי נוח, הכי כיף, הכי בלי מבטים וסלפים ואנשים ושאלות. לא מעט לא רוצות, שזה לגיטימי גם".
