יובל רפאל מייצגת אותנו השבוע בכבוד באירוויזיון, אבל כשהתחרתה על הזכות בתוכנית "הכוכב הבא לאירוויזיון", הייתה לה תחרות לא פשוטה מצד זמרת אחרת: ואלרי חמאתי.
חמאתי הגיעה למקום השני והמאוד מכובד, וכעת יש לה רק מחמאות על ההופעה של רפאל. "זה נראה מדהים, סופר גרנדיוזי, ונשמע שהיא מחזיקה ווקאל מצוין, שאת זה ידעתי כבר במהלך העונה", היא משבחת בריאיון למגזין סופ"ש של ynet. "לא פשוט לעמוד שם על הבמה עם ההתרגשות וכל הטכני שבדבר. הלוואי שהיא תגיע כמה שיותר גבוה".
עבור חמאתי זו הייתה הפעם השנייה בתוכנית: היא כבר עמדה על הבמה הזו ב-2021 (באותה שנה לא נשלח המנצח לאירוויזיון), וגם אז הגיעה למקום השני ולפסע מהניצחון.
כמה רצית להיות זו שתעמוד על במת האירוויזיון?
"אם לא הייתי כל כך רוצה, לא הייתי ניגשת שוב לאותה תוכנית שלוש שנים אחרי, ו'לוקחת את הסיכון' של לא לזכות. ניגשתי כי דווקא בשנה הזאת, עם כל מה שעברנו, רציתי להיות הפנים של המדינה שלי ולספק את כל התשובות לשאלות ההזויות שיש בעולם. דווקא מהמקום שלי, עם הזהות שלי וכל מה שאני מביאה איתי והשפות שאני יודעת. וגם לתת שם איזה נאמבר שהם לא ישכחו. אבל אתה יודע, מה ששלי שלי - ומה שלא שלי כנראה שלא שלי. עדיין".
את עוד תייצגי אותנו באירוויזיון?
"בעזרת השם, כן. אני לא מוותרת על זה, לא אומרת נואש. אני לא יודעת אם זה אומר שאשתתף שוב בתוכנית, אני לא חושבת, לא יודעת, אבל אל תגיד לעולם לא".
"אני יודעת מה הכוח שלי מול העולם, עם השפות שאני יודעת - ספציפית בגלל שאני דוברת את שפת ה'אויב'". להסביר להם שהחברה הכי טובה שלי היא בכלל דתייה"
למה זה כל כך חשוב לך?
"זה חשוב לי כי אני יודעת מה אני ואיך יקשיבו לי. אני יודעת מה הכוח שלי מול העולם, עם השפות שאני יודעת, ספציפית בגלל שאני דוברת את שפת ה'אויב'. גם לא במרכאות אבל לא כל הערבים הם אויבים.
"אני יודעת איזה כוח זה להגיע מהתרבות והמנטליות הזאת, ואני יודעת מה זה לעמוד שם ולהגיד את מה שיש לי להגיד בתור ערבייה שחיה במדינת ישראל. להסביר להם איך אני והמשפחה שלי חיים פה, שהחברה הכי טובה שלי היא בכלל דתייה, ואת כל הדו-קיום הזה שהם לא יודעים עליו. הם חושבים שקיימת פה רק שנאה".
קיבלת הרבה חשיפה עולמית בזמן התוכנית.
"זה מטורף, כי בחו"ל הכתירו אותי כמנצחת עוד לפני הגמר. פרסמו שהערבייה תייצג את ישראל ובכלל עוד לא התקרבנו לסוף. היה איזה ספוט עליי, וראיתי את הרעש ומה זה עושה שהערבייה רוצה לייצג את מדינת ישראל. עד היום אני מקבלת תגובות מכל העולם, ממדינות ערב וגם מערבים שלא חיים במדינות ערב.
"הרוב הגדול תומך בטירוף, אגב. כמובן שיש גם הודעות נאצה ושנאה של 'את בוגדת' ו'את מוכרת את הלאום והזהות שלך', ו'איך את יכולה לייצג מדינה שעושה ככה וככה לעם שלך' ובלה בלה בלה. אבל רוב התגובות הן מאנשים שדווקא מאוד בעד הייצוג שלי. המון אמירטים מדובאי וסעודיה, ושייחים ואנשים מאוד אדוקים שמגיעים מהצד הדתי של התרבות, מהצד המסורתי והשמרן, והם מאוד בעד. כיף לקבל הודעות כאלה".
בקרב של ואלרי הערבייה שהתמודדה מול יובל היהודייה - היה לה יתרון אצל הקהל הישראלי?
"ברור, מה זאת אומרת? מן הסתם יש לה יתרון, כי היא יהודייה והרוב פה יהודי וכל אחד רוצה ש'מישהו משלנו' ייצג אותו. למרות שמבחינתי אני משלנו, של כולנו, שזו מדינת ישראל. בסוף מה שעמד בגמר זה ערבייה ישראלית עם הסיפור שלה, ויהודייה ישראלית, ניצולת נובה, עם הסיפור שלה, ואיך כל אחת תייצג את המדינה מהזווית האחרת של הסיפור. העם החליט איזה סיפור יותר מתאים לו, וזה בסדר, לקחתי את זה בחשבון".
את חושבת שהציבור הרגיש שיותר נכון לו שמישהי כמו יובל, עם הסיפור שלה, תייצג אותו?
"זה לא מה אני חושבת, זה ידוע. כתבו את זה בכל מקום, ואלו היו גם הביקורות של אנשים שלא רצו שאני אזכה וזו הסיבה שזה הכאיב לי יותר. המחלוקת לא הייתה על הכישרון שלי אלא על איזו זהות ראויה יותר, וזה קצת דקר. כמובן שאירוויזיון זו גם תחרות פוליטית והסיפור הוא נלווה, אבל אם תשאל אותי, אני חושבת שהסיפור שלי הוא סיפור שחד משמעית יכול להיות סיפור מאוד חזק.
"התגובות היו 'אין ספק שואלרי הזמרת הכי טובה והכי מנוסה בתחרות, אבל אנחנו נעדיף שהשנה, דווקא השנה, עם כל מה שעברנו, יהודי או יהודייה ייצגו אותנו ולא ערבייה", והיו גם כאלה שאמרו, 'אנחנו מעדיפים שיהודייה תייצג אותנו ותגיע למקום אחרון, מאשר ערבייה שתיקח את המקום הראשון'. בטח שזה פוגע, מה זאת אומרת? אני לא עשויה מבטון או ברזל. אבל מבחינתי הזהות שלי היא יתרון, בטח ובטח בלייצג את המדינה שלי באירוויזיון בשנה הזאת, עם כל מה שעברנו. אבל אנחנו לא נשנה את הדעות של אנשים ביום".
העניין של זהות הוא מורכב עבור כולם, ולהיות ערבי שחי בישראל על אחת כמה וכמה.
"אני דור תשיעי בארץ, ויודעת מה זה להיות ערבייה במדינת ישראל, לטוב ולרע, ומבחינת הרע אני יודעת מה זה מביא איתו. כשהייתי בת 15, נערה לבנה, בלונדינית עם עיניים כחולות, ונסעתי באוטובוס לתיכון שלי בצפון תל אביב, יושבת ולא מעוררת שום חשד, ואז אימא מתקשרת ואני עונה בערבית - ומסתובבים אליי כאילו אני באודישן ב'דה ווייס'. אני מבינה, אנחנו חיים פה עם טראומה. הם לא סתם מסתכלים על מי שדובר ערבית, זו שפת האויב שאנחנו נלחמים בו וזו גם השפה שלי, שאני לא אויב, אז זה לא תלוש.
"אבל בסוף זו שפת האם שלי, ואני רואה אותה כשפה הכי יפה בעולם, ולי היא מזכירה רק דברים יפים. אבל חד משמעית, גזענות זה לא דבר שזר לי".
"אני נושאת תעודת זהות כחולה, דור תשיעי בארץ, דוברת עברית, ומשלמת מיסים כמו כולם. אין לי אפילו דרכון אחר לטוס איתו, בניגוד להרבה יהודים שיש להם גם דרכונים אחרים. לי אין. למה אני בכלל צריכה להוכיח שאני מספיק ישראלית?"
מפחיד שקוראים לך "בוגדת"?
"אני יכולה להגיד שהיו תקופות שהגיעו אליי קצת יותר איומים, על ההורים שלי ועל המסעדה של אבא שלי שנמצאת ביפו. זה אף פעם לא הפחיד אותי, כי טפו טפו, שאני לא אפתח פה לשטן, אבל הפער הוא עצום בין דיבורים למעשים. אני לא מפחדת על עצמי, הדבר היחיד שהפחיד אותי זה שחס וחלילה יפגעו במשפחה שלי, נפשית או פיזית. רק על זה חשבתי".
מה אמרו למשל?
"איומים של 'נגיע למסעדה של אבא שלך', 'לא נפרנס אותו, והוא לא יעבוד עם האוכלוסייה הערבית', אמרו 'את לא מייצגת אותנו', 'אל תגידי בכלל שאת ערבייה', 'את מביישת את המגזר ואת הלאום שלך', 'את בוגדת', 'את משתייכת לאויב'. זה מצחיק כשזה מגיע משני הכיוונים.
"אני יודעת לאן אני שייכת. יש לי מרכז ורזומה חזקים של תשעה דורות פה, לדעת שאני ערבייה גאה וגם ישראלית גאה. אני חיה פה, אין לי לאן ללכת ולא מעוניינת ללכת לשום מקום. למילה 'בוגדת' אני לא מתייחסת, זה עובר לידי".
11 צפייה בגלריה
"אמרו לי 'את בוגדת' ו'את משתייכת לאויב'. זה מצחיק כשזה מגיע משני הכיוונים"
(צילום: פרטי)
את תשעה דורות בארץ, ועדיין יש עלייך חובת הוכחה יותר מכל אחד אחר.
"חד משמעית. קיבלתי הודעות והתנצלויות מאנשים שחשבו עליי דבר אחד וגילו דבר אחר. זה אומנם חמוד, אבל בסאבטקסט זה 'גיליתי שאת הכי ישראלית'. למה היית צריך לגלות את זה? לא מובן מאליו שאני ישראלית? אני נושאת תעודת זהות כחולה, דרכון כחול, אני דור תשיעי בארץ, אני דוברת עברית, אני משלמת מיסים כמו כולם. אין לי אפילו דרכון אחר לטוס איתו, בניגוד להרבה יהודים שיש להם גם דרכונים אחרים. לי אין. למה אני בכלל צריכה להוכיח שאני מספיק ישראלית?"
"פחדתי ממחבלים כמו כל ישראלי אחר, וזה ישמע מצחיק אבל לפעמים אני פוחדת מהשפה הערבית כשאני שומעת אותה. זה מעורר בכולנו אסוציאציה של טראומה"
אחרי שבעה באוקטובר, יש משהו שהשתנה בחוויה שלך כערבייה בישראל?
"כן. אם לפני כן הרגשתי שקשה להיות פה ערבי - אז עכשיו סופר קשה. צריך להילחם בשיניים על הכול. והדבר שהכי מפריע לי, זה שלמי שהיה גזען לפני - פתאום נהייתה לגיטימציה להיות גזען גאה.
"יש גזענות שצריך לעקור מהשורש, שלא קשורה למה שקרה בשבעה באוקטובר בהקשר של ערבים ויהודים שחיים פה. ואני כל הזמן אומרת, דווקא העם היהודי שיודע מהי גזענות ואנטישמיות, ועבר שואה שלמה על הרקע הזה - דווקא עם כזה צריך להיות יותר אמפתי כלפי עמים אחרים. וזה קיים אגב, אבל ברגעים חשוכים כמו השביעי, אנשים שוכחים הכול. גם אני. אתה מסתכל רק על עצמך, על הבית שלך ואתה אומר 'שכולם ימותו, שרק שאני אישאר'. זה יצר הישרדותי ואני יכולה להבין את זה, כי אני באמת חיה את שני העולמות האלה של להיות ערבייה וגם ישראלית שחיה פה.
"מצד שני, חטפו ורצחו ערבים בדיוק כמו יהודים, אם לא יותר. לא חסו על ערבים, דווקא בגלל שאנחנו חיים פה ומבחינתם אנחנו בוגדים. חטפו נשים עם חיג'אב, שזה הכי סמל של אסלאם, מה שחמאס מאמינים בו. גם אני פחדתי ממחבלים כמו כל ישראלי אחר, וזה ישמע מצחיק, אבל לפעמים גם אני פוחדת מהשפה הערבית כשאני שומעת אותה, אפילו שאני מבינה מה הם אומרים. אבל זה קטע, זה מעורר בכולנו אסוציאציה של טראומה".
יש משהו מאוד מפחיד בלראות את כל הסרטונים שרצים ברשת מאותו יום, לשמוע מה הם אומרים וגם להבין. אני למשל שומע ולא מבין כלום.
"זה יותר מפחיד ובועט בבטן. אני מבינה מה הם אומרים. איך הם יכולים להוציא את המילים האלה מהפה? אני מבינה מה הם הולכים לעשות עוד לפני שבני הערובה יודעים מה הולכים לעשות להם. אני מבינה את המילים, את הקודים.
"זה מזעזע כי אתה אומר, 'החרבתם לי את השפה, החרבתם לי את התרבות, החרבתם את הבית שלי, את המקום שאני באה ממנו, במעשים הזוועתיים והכול כך לא אנושיים שלכם. מה אתם עושים?'. אל תדברו את השפה בכלל, אתם לא מייצגים את התרבות שאני באה ממנה, את השפה הערבית היפה, המוזיקה היפה, העשירה, המאכלים הטעימים מהבית של סבתא, הדו-קיום הזה שחייתי בו כל חיי ביפו. זה עושה איזה בעיטה כפולה כי אתה מרגיש שאתה מקבל כאפה משני מקומות".
"אני רואה את עצמי בטלוויזיה ולא מאמינה שזה מה שאני רואה - את עצמי, ענקית"
בשנים האחרונות, חמאתי דיברה בפתיחות על הפרעות האכילה שאיתן התמודדה מאז שהייתה צעירה. "הייתי ילדה מאוד רזה מטבעי", היא מספרת. "לא כי הרעבתי את עצמי, אלא כי זו הגנטיקה. הייתי עושה מלא ספורט וכנראה לא אוכלת מספיק. תמיד התעסקו לי בצלחת. אם הייתי רבה עם חברה, זה תמיד היה 'יאללה, יא אנורקסית', 'מקל סנוקר', 'דוקית'. כמו שיש בריונות על שמנים, יש כזו גם על רזים מאוד. ואז בגיל ההתבגרות עברתי שינויים הורמונליים כמו שעוברת כל אישה באופן טבעי, ועליתי במשקל בצורה נורמלית - אבל הנורמל שלי לעומת הרזון שהייתי בו היה קיצוני. ופתאום התגובות של הסביבה היו 'השמנת', 'התנפחת', 'גדלת', 'הפנים שלך נהיו עגולות'.
"אז אני זוכרת שמאובססיה להשמין, זה נהיה אובססיה של לרזות. אין חדר כושר שלא נרשמתי אליו, מאמן אישי או תזונאי שלא הייתי אצלו, ותפריט תזונה שלא עשיתי. הייתי שוקלת את האוכל כמו אובססיבית על הגרם, וזה פיתח אצלי הפרעת אכילה רצינית. הייתי בלי מצב רוח ובדיכאון, נורא עצבנית וחסרת סבלנות, וזה היה מכניס אותי לסטרס, שאם אני אוכלת בחוץ ומבקשת חזה עוף, אז אני לא יודעת כמה גרם עוף וכמה שמן שמו לי, וזה היה מוציא אותי מדעתי. אז יום אחרי לא הייתי אוכלת פחמימות כדי לאזן, ופחמימה זה הדלק הראשי למוח וזה היה פשוט משבש אותי.
"כשהתפרסמתי והבנתי שכולם רואים בטלוויזיה, הייתי עסוקה רק באיך אני נראית, לא באיך אני שרה. ואני רואה את עצמי ולא מאמינה שזה מה שאני רואה - את עצמי ענקית. שוב, לא קשור למציאות. אני רואה רק את הפאקים, שהבטן ככה, והרגל ככה, והידיים ככה והאף ככה".
ואת אפילו לא מקשיבה למה שאת שרה?
"כלום לא מעניין אותי, רק איך אני נראית, ומבחינתי אני נראית זוועה. ואז ירדתי במשקל, בלי לשים לב אגב, גם מהסטרס של להיות בריאליטי, ובגלל שמצלמים אותך ברחוב ואתה לא שולט בזוויות שמצלמים אותך. בכמה חודשים בתוכנית ירדתי שבעה קילו".
באיזה מצב את היום?
"היום אני מאוד מודעת להפרעת האכילה שלי, ויודעת לבקש עזרה ולשלוט בה. אני יודעת לבקש מהסביבה שלי להזכיר לי לאכול. זה מודחק אצלי, זה בתת מודע שזה בסדר להיות עד הלילה בלי אוכל, ולפעמים גם לא בכוונה. כשאני עובדת הרבה אני באמת שוכחת, ואתה כל כך מסופק מהעשייה שאתה לא צריך לספק את עצמך באוכל".
עכשיו כשאת רואה את עצמך בטלוויזיה, מה התחושה?
"תמיד תהיה לי ביקורת, זה לא יעזור. זה לא משהו שאני יכולה להתנתק ממנו ולצערי אני עוד רחוקה מזה".
"האישה לא מחכה להצעת נישואים - ברור לכולם שמתחתנים"
החודשים האחרונים היו עמוסים עבור חמאתי: בפברואר עלתה סדרת המתח "תחריר" (yes) שבה היא מגלמת אישה מצרייה, ובחודש שעבר היא הוציאה תקליט EP, עם חמישה שירים חדשים.
"אחרי התוכנית הרגשתי שאני צריכה רגע לעצמי, שאגב - זה השם של האלבום, והסתגרתי באולפן עם כותבים ויוצרים שאני אוהבת", היא מספרת. "כתבתי אותי, כלומר את כל הלב שלי, את כל מה שאני מרגישה וכל מה שעבר עליי בתקופה האחרונה – מקצועית, רגשית וגם בזוגיות שלי ובזוגיות שהייתה לי, הכול מהכול, ופשוט שחררתי את זה כחתיכה אחת. זו הייתה הפעם הראשונה בקריירה שאני יוצרת ולא רודפת אחרי הסינגל הבא".
בן זוגה של חמאתי הוא איש העסקים והנדל"ן בשארה נג'אר, בן 26 מחיפה, שקיבל את הכבוד להיות בן הזוג הראשון שעליו מבוסס שיר שלה. "זו פעם ראשונה שאני מוציאה שיר על זוגיות שלי", היא אומרת. "פעם ראשונה שאני בכלל חושפת זוגיות שיש לי, חמסה, וכתבתי עליו שיר שנקרא 'חיכיתי לאהוב אותך'".
כמה זמן אתם ביחד?
"כמעט שנה וחצי ביחד, יש לנו קילומטראז'".
יש מחשבות על חתונה?
"ברור. אומנם לא הזכרנו את זה מספיק בריאיון, אבל אני ערבייה, ויש אצלנו לחץ וגם הכללים קצת שונים. אין סתם זוגיות, היעד תמיד יהיה חתונה. שנה מתחילת הקשר כבר נהוג לחשוב על חתונה ולקבוע תאריך. אפילו הצעת נישואים לא נהוגה אצלנו".
אז יש כבר תאריך?
"עוד לא, אבל האישה לא מחכה שהגבר יציע לה נישואים, זה ברור לכולם שמתחתנים. זה משהו שהוא מאוד פמיניסטי בעיניי, דווקא בחברה הערבית שאומרת - הבת שלי לא תחכה לחסדיך, שתחליט אם להיות איתה שבע או שמונה שנים ואז אולי פתאום לא תרצה להציע לה נישואים ובזבזת לה את הזמן. לא – אם אתה רוצה את הבת שלי, תעשה את זה בדרך שלנו. ואם לא הסתדרתם, אז תמיד אפשר לפרק את החבילה, שום דבר הוא לא חתונה קתולית. למרות שהבן זוג שלי הוא קתולי, אז כן תהיה חתונה קתולית, קצת בעייתי. בעזרת השם התכנון הוא בשנתיים הקרובות".
11 צפייה בגלריה
"זה משהו שהוא מאוד פמיניסטי בעיניי, דווקא בחברה הערבית שאומרת - הבת שלי לא תחכה לחסדיך"
(צילום: ירדן בקר)
