כשהייתה בשיא ההצלחה שלה, סופי צדקה כיכבה בטלנובלות, הנחתה בערוץ הילדים, הופיעה בפסטיגלים והרוויחה בשבוע אחד של הופעות בחנוכה סכומים שיכלו להספיק לה לשנתיים. אבל למרות החזות הנוצצת, צדקה (50) מעולם לא באמת הרגישה שייכת לעולם הזוהר, והייתה מוכנה לוותר על כל ההטבות שבאות איתו כדי להיות שלמה עם עצמה ולעשות את מה שהיא אוהבת, גם על הבמה, אבל בדרך שלה ובלי תחפושות של נסיכות.
הברזייה
סופי צדקה: "הגיור היה מתחת לאף של אבא שלי, הוא צרח עליי: 'בחיים לא תהיי יהודייה, לנצח תישארי השומרונית שהתגיירה'. הוא לא סלח לי עד יומו האחרון"
01:02:28
"אני עובדת כל הזמן. אני בהצגות, בהופעות ובהפקות. מבחינתי העבודה שלי היא לא רק להופיע, אלא לנסות לרגש, לשנות לפעמים את נקודת המבט ולהביא עומק", היא מספרת בפודקאסט "הברזייה" של מגזין סופ"ש של ynet. "יש תקופות עם יותר קהל ותקופות עם פחות, אבל אני תמיד שם. פרסום הוא לא דבר שתלוי בי. כשהקדוש ברוך הוא רוצה הוא פותח, וכשהוא רוצה פחות הוא סוגר. אני את העבודה שלי ממשיכה לעשות".
אנשים עדיין מזהים אותך ברחוב?
"כן. אני מקבלת הרבה מאוד אהבה. כנראה שהדברים שעשיתי נגעו באנשים ולכן הם זוכרים אותם. אני חושבת שגם סיפור החיים שלי נחרט, כי אין הרבה סיפורים כאלה בתעשייה. אנשים ניגשים אליי בחום, ואני בעצמי בן אדם שמחבק, כך שיוצא לי לא פעם לחבק אנשים זרים ברחוב. אבא שלי אמר לי מילדות: 'כשאת מחייכת, את נותנת חיים'. אני מקווה שהחיוך שלי באמת נותן משהו טוב למי שרואה אותו".
הברזייה עם סופי צדקה
"לחיי האהבה" עלתה בשנת 2002. איך את זוכרת את התקופה הזאת?
"אני לא מתגעגעת אליה. הייתי מאוד ירוקה ולא מבושלת, גם כשחקנית וגם כאדם. מצד אחד זו הייתה תקופה נעימה ומרגשת, ומצד שני היה בה משהו גס. בעולם הזה אין הרבה מקום לטעות, כי כל טעות נראית לעיני כולם ולכולם יש מה להגיד. לבחורה בת עשרים שבאה מרקע הכי רחוק מהתעשייה היה קשה מאוד להתמודד עם זה.
"אני זוכרת ביקורת קשה שנכתבה עליי כמעט על כלום. כתבו שאני נראית מטומטמת ושיש לי חיוכים סתומים. ממש התכווצתי כמו כדור. חשבתי, האדם שכתב את זה לא מכיר אותי, לא יודע אם אני חכמה או לא, אז על סמך מה הוא כותב את זה לכל המדינה? היום כבר הייתי מדפדפת הלאה, אבל אז זה כאב מאוד".
"הגעתי לאודישן ל'לחיי האהבה' ועשיתי את הכי טוב שיכולתי. יומיים־שלושה אחר כך פורסם ב'ידיעות אחרונות' שסנדי בר קיבלה את התפקיד והלב שלי נשבר. אחרי יומיים קיבלתי טלפון מההפקה. אמרו לי שהחליטו לקחת אותי. הייתי באופוריה"
איך קיבלת את התפקיד הראשי בסדרה?
"עשיתי המון אודישנים והייתי ממש בתחילת דרכי. כשנכנסתי לחדר ראיתי שחקניות שנחשבו אז לליגה הראשונה, ויצאתי מהאודישן בלי לצפות לטלפון. אחרי שבוע קראו לי לעוד אודישן, ואחרי שבוע לעוד אחד. באודישן השלישי כבר היה לי קשה לחשוב שהתפקיד לא יהיה שלי, כי עבדתי עליו במשך שלושה שבועות אינטנסיביים.
"הגעתי לאודישן מצומצם עם גיל פרנק ויעל הדר ועשיתי את הכי טוב שיכולתי. יומיים־שלושה אחר כך פורסם ב'ידיעות אחרונות' שסנדי בר קיבלה את התפקיד והלב שלי נשבר. אמרתי לעצמי: 'מה ציפית?' אחרי יומיים קיבלתי טלפון מההפקה. אמרו לי שהחליטו לקחת אותי לתפקיד ושהם מקווים שהוא יתאים לי כפי שאני אתאים לו. הייתי באופוריה. עדיין לא האמנתי שזה שלי, כי זה היה תפקיד גדול מאוד ביחס למקום שבו הייתי.
"הסדרה לא התרוממה מיד. עברו 10 או 15 פרקים, ואז הג'יני יצא מהבקבוק. פתאום התחילו לדפוק לנו בדלת של הבית ולברוח, להשאיר מכתבים ולהתקשר בלי סוף, עד שהייתי צריכה להחליף מספר טלפון. בפעם הראשונה שהבנתי באמת מה קורה הייתי בקניון עם הבת שלי, שהייתה בת ארבע. עשרות ילדים הקיפו אותנו והיא הייתה על הידיים שלי ובכתה בהיסטריה. אף אחד כמעט לא ראה את המצוקה שלה, וכל אחד רצה לגעת או לתפוס משהו. אז הבנתי שמקומות המוניים כבר לא בשבילי".
"פעם הראשונה שהבנתי באמת מה קורה הייתי בקניון עם הבת שלי. עשרות ילדים הקיפו אותנו והיא הייתה על הידיים שלי ובכתה בהיסטריה. אף אחד כמעט לא ראה את המצוקה שלה, וכל אחד רצה לגעת או לתפוס משהו"
ההצלחה שינתה את החיים שלך?
"אף פעם לא הייתי בן אדם כזה מתערבב. אני זוכרת שהסוכנים שלי תמיד היו אומרים לי 'תלכי למסיבות, תערבבי', כל הזמן היו דוחפים אותי למקומות האלה והייתי מגיעה לשם לא מוכנה, לא ידעתי להתלבש, לא ידעתי להתאפר, אני זוכרת שממש ניסו להצמיד אליי מלבישה, שהיום זה משהו שקורה ברגיל. ביקשו ממני ללכת לספר פעם בשבוע, כדי שגם ביום יום שלי אני אראה טוב, אבל אני אוהבת שנוח לי אז תמיד הייתי באה בנוחות וגם על זה שילמתי מחיר".
"הצטערתי שאכזבתי את ההורים שלי"
פרסום מהיר תמיד יכול להכניס אנשים למצב של הלם, אבל לצדקה השינוי בין אנונימית למפורסמת היה חד במיוחד לאור הסביבה השונה שבה גדלה. היא נולדה למשפחה שומרונית אדוקה בחולון. כשהייתה בת 18 הלכה בעקבות אחותה, שפרצה ראשונה את הדרך החוצה, והחליטה לעזוב את העדה. היא ידעה שהמעשה שלה יטלטל את המשפחה, אבל לא תיארה לעצמה שהמהלך יגבה ממנה גם מחיר כבד מנשוא של ניתוק הקשר עם אביה.
"הצטערתי שאכזבתי את ההורים שלי", היא מודה היום. "אני זוכרת שאבא שלי אמר לי: 'התפקיד שלך זה לא לחוות את החיים', ככה הוא ראה את זה, 'אנחנו שומרונים, התפקיד שלנו זה לשמור על הגחלת של עם ישראל, וזה התפקיד שאלוהים יעד לך בעולם'. מבחינתו לקחתי את האידיאל, את הדבר החשוב שבגללו אלוהים הביא אותי לעולם, ורמסתי אותו. היום, כשאני אמא, אני יודעת שאמא יכולה להבין, זה המצע הנוח להישען עליו. היא לא ויתרה עליי. ברור שהיא הייתה מעדיפה שאני אהיה שומרונית, אבל אצל אבא שלי זה היה מאוד נוכח - אם אתה לא שומרוני, אתה לא שווה. אבא לא סלח לי עד יומו האחרון".
"הדבר שהכי כאב לי זה האכזבה בעיניים של אבא שלי. זה היה המקום הבטוח שלי, הייתי מסתכלת לו בעיניים ויודעת שמישהו אוהב אותי בעולם הזה מאוד. והמבט הזה הלך ולא חזר"
על פי הרבנות בישראל, בני העדה השומרונית צריכים לעבור גיור כדי להיחשב יהודים, וכך עשתה גם צדקה. "כל מי שעוברת גיור צריכה לטבול, ואחרי התהליך שלחו אותי לטבול. כשיצאתי מהמקווה הבלנית אמרה לי 'עכשיו את יהודייה, עכשיו נולדת מחדש', ואז הרב שהיה שם אמר לי 'את צריכה לצאת מהבית של ההורים, אי אפשר להיות יהודי בבית שומרוני'. באתי מבית שהוא כמו בית חרדי בעצם, בית ששומר תורה באופן אדוק. ואז הבן זוג שלי אמר לי 'בואי נתחתן', והרמנו חתונה בשבועיים. ההורים לא ידעו שאני עוברת גיור, עשיתי את זה ממש מתחת לאף של אבא שלי.
"כשהגיעה שעת האפס, יזמתי את הפגישה בבית ואמרתי לו שעברתי גיור ושאני עוזבת את העדה. נשבר לו הלב, הוא ממש כעס, הוא צרח עליי, אמר לי: 'את אישה מטומטמת, את בחיים לא תהיי יהודייה, לנצח תישארי השומרונית שהתגיירה'. אבל הדבר שהכי כאב לי זה האכזבה בעיניים שלו. זה היה המקום הבטוח שלי, הייתי מסתכלת לו בעיניים ויודעת שמישהו אוהב אותי בעולם הזה מאוד. והמבט הזה הלך ולא חזר".
איך נראו החגים אחרי שעזבת?
"היו תקופות ארוכות שלא הייתי עושה חגים. בארבע השנים הראשונות אחרי הגיור הייתי נשואה וגם נולדה לי בת, ואז התגרשתי. אני אפילו זוכרת את זה בשנים, משנת 2001 שהתגרשתי ועד שנת 2008 בערך, לא היו ארוחות סביב שולחן בכלל".
מה זה אומר?
"שהילדה שלי הייתה הולכת לאבא שלה ואני נשארתי בבית. לא היה לי לאן ללכת. זה היה קשוח מאוד".
היו רגעים של חרטה?
"לא התחרטתי. אני מרגישה שאני יהודייה. כשהתחלתי את הגיור, הרבנית אמרה שמי שבא להתגייר הוא בעצם ניצוץ של יהדות שתמיד היה ופשוט עזב, ועכשיו כאילו הנשמה חוזרת. גם אצל השומרונים מאמינים שהנשמה היא נצחית".
את עוד בקשר עם העדה?
"מבחינת העדה, 'ונכרתה הנפש ההיא מעמיה', זאת אומרת הם לא רואים בי חלק מהם, הם גם לא אוהבים שאני מדברת עליהם. ממש קשה להם עם זה עדיין. לחלק מהאנשים זה מפריע, אומרים לי 'את כבר לא שומרונית, למה את מדברת על השומרונים'?. אני אומרת להם: 'הלוואי שהייתי יכולה לדבר על ילדות אחרת', אבל שואלים אותי עליי על הילדות שלי, מה אתם רוצים שאני אספר, שבאתי מאנגליה?".
היום מצאת את תחושת השייכות שחיפשת?
"חייתי בצורה מאוד הישרדותית. זאת אומרת, כבר לא הייתי שומרונית, אז מי אני? אני חושבת שעד היום אני חיה ככה ברמה מסוימת. אני מתחילה ללכת ואומרת לעצמי 'הצעד הבא ידליק את האור לצעד הבא, הצעד הבא ידליק את האור לצעד הבא', וככה חייתי.
"התחתנתי שבועיים אחרי הגיור. חיינו ביחד שלוש וחצי-ארבע שנים, הבנו שזה לא מתאים, היו גירושים ברוח הכי טובה שיכולה להיות, ואנחנו שכנים עד היום. לבת שלי היה בית פה ובית פה וזה קצת הזכיר לי אותי, אבל השתדלנו, גם אני וגם אבא שלה המהמם, שהיא תמיד תרגיש שאנחנו איתה ושאנחנו עדיין חברים טובים. בהמשך הכרתי את בן הזוג הנוכחי שלי, שאני איתו כבר 19 שנים ויש לנו ילד משותף".
"אני אוהבת את התחושה שאני מבוגרת ומבינה את החיים"
לצד המחיר האישי, צדקה נאלצה להתמודד גם עם המחיר המקצועי של הסטריאוטיפ, כשביקשה לעזוב את משבצת כוכבת הילדים ולהמציא את עצמה מחדש בעולם המבוגרים. אבל מבחינתה לא מדובר בהפסד, אלא ברווח נקי. היום היא בוחרת בקפידה את הפרויקטים שהיא מעורבת בהם, ומאז שהפכה לסבתא לפני שנתיים נוספה ללו"ז שלה הפעילות המועדפת: בילוי עם הנכדות מיה ואלמה.
"אין לי דרך לתאר את הדבר הזה. אני אוהבת את התחושה שאני מבוגרת ומבינה מספיק את החיים, ובו בזמן צעירה מספיק ויש לי כוח לשאת את הסבתאות, שהיא הרבה יותר כיפית מאימהות. זה לא רק מפני שיש פחות אחריות, אלא גם בזכות חוכמת החיים. כאמא חוויתי הרבה דאגה וחוסר הבנה, וגידלתי את הבת שלי במידה רבה לבד כששהתה אצלי. היום עם הנכדות זה פשוט כיף. אנחנו משתדלות להיפגש בערך פעמיים בשבוע".
ואיך הגעת להעביר שיעורי תורה?
"דרך חברה שפשוט הכריחה אותי לעשות את זה. אני יודעת תורה על בוריה, אני מאוד אוהבת את התורה וגם מאז שעברתי ליהדות נורא הרחבתי אותה. זאת אומרת, השומרונים מאמינים רק בחמישה חומשי התורה ובספר יהושע. זה היה הבסיס שלי ומשם כבר התחלתי ללמוד פרשנויות וגם על הדמויות מהתנ"ך, הכנסת הגדולה ועוד. אני מלמדת קבוצת נשים את פרשת השבוע אצלי בבית, יש לי מה להעביר והן מאוד נהנות מזה. מבחינתי זה דבר מאוד חשוב לעשות, וזה גם חלק מהמקצוע שלי".
מה עוד את עושה כיום?
"למינדי ארליך ולי יש את המופע 'יחפות'. מינדי יצאה מהעדה החרדית, אותו סיפור כמו שלי. שתינו התחתנו וילדנו בגיל מאוד מאוד צעיר, באנו לאותו מקצוע, ועל זה אנחנו משוחחות בהופעה. אנחנו מתבלות את זה גם בשירים, היא באה מבית של פייטנים, ולראות אותה שרה על הבמה, אחרי שהיא גדלה בחברה שבה קול באישה ערווה, זה מדהים. וגם יש לנו פודקאסט יחד שמלווה את המופע. בנוסף, אני עובדת עכשיו על תוכנית חדשה על פרשת השבוע בטלוויזיה, ויש לי הרכב מוזיקלי שנקרא 'סופי והבלדים' ואנחנו משתדלים להופיע בכל מקום בעולם. עכשיו קצת קשה לייצר עבודה בחו"ל עם כל מה שקורה".
"ניסיתי להתעסק יותר במוזיקה או בדברים שקשורים לתורה וגיליתי שכשמדביקים עלייך תווית אז זהו, עכשיו את בערוץ הילדים ולכי תמחקי את כל מה שזוכרים ויודעים עלייך. רואים אותך קופצת עם חולצות בטן, עכשיו לכי תגידי שאת מלמדת תורה"
למה עזבת את עולם הילדים בשיא ההצלחה?
"עד 2006-2007 הייתי מנחה בערוץ הילדים. כל עוד החוויה הזאת נמשכה, כשאת על המסך, אז התחושה היא שהעשייה שלך מאוד גדולה. כשעזבתי את ערוץ הילדים ואת כל הפעילות של הילדים - זה לא היה רק טלוויזיה, היו גם המון הצגות, הופעות, פסטיגלים - וניסיתי לעבור לחוויה שהיא יותר של מבוגרים, להתעסק יותר במוזיקה או בדברים שקשורים לתורה, גיליתי שזה מעבר מאוד קשה. כשמדביקים עלייך תווית אז זהו, עכשיו את בערוץ הילדים ולכי תמחקי את כל מה שזוכרים ויודעים עלייך. רואים אותך קופצת עם חולצות בטן, עכשיו לכי תגידי שאת מלמדת תורה. זה דיסוננס מאוד גדול".
המהלך אולי עלה לה בכסף וחשיפה, אבל צדקה לא הביטה לאחור מאז הרגע שבו החליטה להיפרד סופית מעולם הילדים לפני קצת יותר מעשר שנים. "זה היה במחזמר האחרון שעשיתי, 'הקוסם', ושיחקתי את הנסיכה. הייתי כבר בת כמעט 40, ואמרתי לעצמי, 'די, לא מתאים לי יותר לעשות את זה'. אני זוכרת שהייתי מאחורי הקלעים, סידרו לי את השמלה, והסתכלתי על הבבואה שלי במראה וחשבתי 'אוקיי, עד מתי אני עושה את זה?'.
"רציתי לדעת שאני עומדת מאחורי כל דבר שאני עושה ב-100%, לא ליד. אני רוצה לעשות משהו שאני מרגישה את כל האחריות שלי נמצאת מאחוריו. ושילמתי על זה את המחירים שצריך לשלם. פחות טלוויזיה, פחות הכרה, המון הרמת גבה, 'מה, את מוזיקאית עכשיו?'. הלכתי על זה וגיליתי אנשים נפלאים ומדהימים בדרך".
המעבר הזה גבה ממך מחיר כלכלי?
"היו לי בזמנו הצגות ילדים, מחזות זמר, חוזים של שש ספרות. על שבוע-שבועיים של עבודה היה חוזה של שש ספרות. היה הרבה כסף, בעיקר בחגים. הייתי יכולה לחיות משבוע אחד של הצגות בחנוכה במשך שנתיים. אלוהים אף פעם לא מנע ממני אוכל במקרר או גג מעל הראש. חייתי את החיים ברגיל, לא ידעתי שיש מעבר לזה. לא נחשפתי למילייה של העשירים. גם כשהיה לי המון כסף וגם כשהיה לי פחות כסף, תמיד חייתי אותו דבר. תמיד אותה דירה שכורה.
"כשהכרתי את בן הזוג שלי הוא אמר לי 'מתי את מחליפה את הספות?'. הן היו אכולות בגלל החתול. אף פעם לא אמרתי, 'אוקיי, עכשיו יש לי כסף, אז אני אתפרע'. תמיד היה לי כסף, וקניתי באותן חנויות, באותו סופר. אף פעם לא הרגשתי את החוסר גם כשהיו חודשים שלא הרווחתי. בן הזוג שלי תמיד היה שם, תמיד נתן לי גב, תמיד אמר לי 'תעשי מה שאת אוהבת, רק תהיי מאושרת כדי שהבית שלי יהיה נעים'".
את מתגעגעת לפעמים לתחילת שנות האלפיים?
"יש שם זיכרונות מתוקים, בוודאי. אנשים עדיין מגלים שגדלו על הקלטת 'פים פם פה', שבה שיחקתי את הנסיכה, או זוכרים את 'לחיי האהבה', ערוץ הילדים ושלושת הפסטיגלים שעשיתי. הבמה מעולם לא עזבה אותי; גם בבית הספר תמיד הייתי בתפקיד, שרתי או הנחיתי. אבל אם מבקשים ממני לחזור לשם ולוותר על כל הידע והניסיון שצברתי, אני לא חוזרת אפילו לדקה. הייתי ילדה שלא ידעה מי היא, לא הייתה מחוברת לנשמה שלה וחשבה שהערצה היא אהבה. היה דיסוננס גדול בין מה שהרגשתי בפנים לבין מה שקרה בחוץ.
"אני שמחה שאנשים זוכרים דברים טובים, אבל אני לא חושבת שעשיתי דברים ברומו של עולם. עשיתי כמה הפקות נחמדות, וזה לא אומר שמגיע לי איזה טייטל. ובעיקר, למרות שאני כבר סבתא לשתיים, אני מרגישה שעוד לא נתתי אפילו עשרה אחוזים ממה שיש לי לתת. אני לא יודעת עדיין מה עוד אעשה, אבל אגלה את זה צעד אחר צעד. מבחינתי אין יעד סופי ואין תקרה שצריך לפרוץ. אנחנו תמיד בדרך, ובדרך אני מגלה פרח יפה או מעיין, עוצרת ונהנית מהם".
