אשת התקשורת פאולה רוזנברג, שמתגוררת עם בן זוגה ליאון ומשפחתה בקפריסין כבר שנתיים, רואה את המתרחש במדינת ישראל, ומביעה את דעתה ברשת על המתרחש ברצועת עזה בשל הלחימה: "לפעמים אני מקנאה באנשים שמצליחים לחיות בלי לחבר את הנקודות. למשל כשאני שומעת חברים וחברות ישראלים שאומרים שאין להם חמלה לילדים עזתים. אני מקנאה בהם לרגעים, כי תכלס זה יותר קל לחיות ככה. בלי לחשוב יותר מדי על האחר, בלי להודות עד כמה אנחנו יותר דומים מאשר שונים. בלי לשאול למה דווקא לי יש את הפריבילגיה למחות נגד העוול כשלאחרים אין אפילו את זה".
"אני יודעת שזה נשמע ציני, אבל זה לא", כתבה פאולה ברשתות החברתיות והסבירה: "זו קנאה אמיתית. כי החיים בלי המצפון המציק הזה נראים יותר פשוטים. הרבה יותר. כשאת לא מחברת בין העובדה שעדיין אנשים נחנקים במנהרות לבין היכולת שלך לצאת למסעדה או לנופש ומתלוננת על הפקקים שעושות ההפגנות. כשאת בעלת כוח ושררה אבל בוחרת להציג עצמך כקורבן. כשאתה לא מבין את ההבדל בין האחריות של ממשלה להציל חיים של אזרחים שהופקרו תחת אחריותה, לבין מחאה של אדם מהשורה. תכלס זה נוח. כי רק ככה אתה יכול להגן על המלך (העבריין לכאורה) שלך, ובמקביל לתקוף אישה פנסיונרית, שמפגינה לצד אם שהבן שלה חטוף, ולקרוא לה בשמות גנאי".
עוד כתבה רוזנברג: "לא לשים את עצמך לרגע אחד בנעליים של האחר ולחיות בעולם שמתחיל ונגמר בבועה הקטנה שלך, משכנע את עצמך שאתה הכי מוסרי, הכי צודק, כולם שונאים אותך על לא עוול בכפך, בלי רגע של בחינה עצמית. זה בטוח נוח. אבל אז אני נזכרת במה שקראתי על הימים האחרונים של האימפריה הרומית. איך האליטות המשיכו לערוך מסיבות מפוארות בזמן שהברברים דפקו על השערים. הם פשוט לא חיברו את הנקודות. או אולי בחרו לא לחבר. האנלוגיה ברורה".
"למרות שלרגעים אני מקנאה באלו שמתנתקים, אני מזכירה לעצמי שהניתוק לא באמת מביא אושר או שלווה. המחקרים מאשרים, אבל גם בלי מחקרים, 17 שנה של עבודה יומיומית עם מטופלות ומטופלים בקליניקה הוכיחו לי את זה. אנשים שמתנתקים מערכים וממוסר כללי ומתרכזים רק במוסר אישי שנוח להם, הגוף שלהם מספר את כל מה שהם מדחיקים, את הנפש והגוף אי-אפשר לרמות. האנשים הכי מרוקנים שאני מכירה הם אלו שהצליחו להשתיק את הקול הפנימי. אלו שבנו חומות כל כך גבוהות שכבר לא רואים מה קורה מעבר להן. זו לא בדיוק אומללות. זו ריקנות מהולה בכאב, שהם לא מקשרים לריכוז העצמי המנותק שלהם".
"קצת כמו לא להבין למה בלונים מלאים בהליום, מתפוצצים מהר ומאבדים נפח וצורה וגובה. אוויר לא מספיק להחזיק אותנו למעלה, צריך גם מהות. כשאני מתמלאת זעם, אני מזכירה לעצמי שזה העולם ותמיד יהיו כאלו שיחיו בלי לחבר את הנקודות. לפעמים אני תוהה אם אולי אני סתם מקנאה כי לי זה לא הולך, הניתוק הזה. עד שלא ימציאו הליך של השתלת אישיות, זה או שנולדים ככה או שמפתחים מנגנון הגנה של הכחשה ודיסוציאציה בילדות. אחרת קשה מאוד ללמוד להתנתק ולהיות אדיש לאחרים בגיל מבוגר. לדעתי בלתי אפשרי בלי כימיקלים, סמים, אלכוהול או איזו התמכרות אחרת".
"כשאני שומעת מישהו מדבר בתוקפנות על מי שמביע חמלה כלפי אנשים שהם 'לא הקבוצה שלו', או כשאני קוראת פוסטים של אנשים שמספרים סיפורי בולשיט על למה לא צריך לתמוך במחאת משפחות החטופים, אני חושבת על הציור הזה. על הברברים שמושכים את הפסל. ועל בלונים יפים וריקים. ועל כמה זמן נשאר עד שהמציאות תשבור את הדלת. כי היא מתדפקת עליה כבר המון זמן, ונראה שבעלי הכוח לא מעוניינים להבין או לחבר את הנקודות", כתבה.
אחרי ה-7 באוקטובר, כשתכנית הבוקר "פאולה ולאון", שהגישה במשך שש שנים לצד בעלה ליאון רוזנברג, לא חזרה לאוויר, השניים שרכשו דירה בלרנקה שבקפריסין החליטו לעזוב לשם יחד עם שתי בנותיהן לתקופה בלתי מוגבלת. במשך השנתיים האחרונות הם משתפים בחיים שלהם באי השכן, רוזנברג לא חוסכת בביקורת ברשתות החברתיות על התנהלות הממשלה, על הנעשה ברצועת עזה ועל אי השבת החטופים.
בראיון לפודקאסט "הברזייה" בחודש יולי שעבר, סיפרה פאולה על ההחלטה לעזוב את ישראל לקפריסין:
"ישראלים כל הזמן בסטרס וקשה לנו לסמוך על אנשים. אני עובדת ארבע עשרה שעות ביום, ובכל חודש אוטומטית נותנת חמישים אחוז למסים ולמטרות שאני לא יודעת מהן, לפעמים ארגונים שהם נגדי. במדינות אחרות, האזרחים מקבלים בחזרה הרבה דברים, חינוך ובריאות ותרבות. פה אנחנו נותנים את הכסף, ולא רק שזה לא עבורנו, אלא הרבה פעמים נגדנו.
"נסעתי לקפריסין לנשום מהחוויות הקשות מאז אוקטובר, זה חלק מזה. אני בטוחה שהרבה ישפטו אותי, אבל אני לא מייצגת רק את עצמי אלא מאות אלפי ישראלים שגם אומרים, 'נחנקנו מהמסע הכבד הרגשי והנפשי של הסטרס, ואנחנו מחפשים דרך להתאוורר'. ואם כול מה שתעשו זה להגיד 'עוכרי ישראל', אז תגידו. בסוף אלו אנשים משלמי מיסים, שתורמים למדינה ושנחנקים ועוזבים. וחבל".
