בדיוק לפני שנה גיתית פישר - או כפי שהרבה מכירים אותה: תותית מהצמד "זאת וזאתי" - הביאה לעולם בן ראשון. את שמו היא מסרבת לחשוף ומסבירה כי זו תהיה הבחירה שלו להחליט האם הוא רוצה לפרסם את שמו או לא - אך בטון המתחכם שלה ובנימוס מופתי היא מציעה לי "להעלות אותו לטלפון" כדי לבדוק.
זו בדיוק גיתית. מצד אחד מצחיקה ומצד שני חריפה מאוד, וקשה להישאר אדישים אליה.
פודקאסט הברזייה – (גיתית פישר)
למה את לא מוכנה לחשוף את השם של הבן שלך?
"כי אני לא בעד כל מה שקורה עם הפרסום והחשיפה. אני לא מדברת רק על טלוויזיה, גם האינסטגרם הקטן. אני לא חושבת שזה טוב או בריא. אני לא רוצה שאנשים ידעו מי הוא. אני רוצה שהוא יוכל להישאר אנונימי ולגדול בשקט".
יש לא מעט משפיעניות שחושפות הרבה את הילדים שלהן ברשתות. זה נובע מזה?
"ברור, אני מצטמקת כשאני רואה את זה. אני חושבת שטובת הילד היא לא במרכז. אני לא חושבת שהן עושות ממקום רע, אבל אני לא חושבת שהן חשבו עד הסוף. ובעיניי, הקטע עם ילדים זה כל הזמן לחשוב עד הסוף, כי איפה שפישלו איתנו זה בדרך כלל מקומות שלא חשבו עד הסוף. כלומר, לרובנו יש הורים נורמטיביים שרצו בסך הכול שיהיה לנו טוב, נכון? ואיפה המקומות שהם עשו לא טוב? המקומות שבהם הם לא חשבו עד הסוף ולא שמו לב. אני לא חושבת שתמצא פסיכולוג אחד שיגיד לך שפרסום בגיל חצי שנה זה מעולה, כמה שיותר כמה שיותר קמפיינים. זה נורא מבהיל. זה מבהיל גם אנשים מבוגרים".
בר זגה
גיתית פישר: ״ילדת, התהפך עלייך העולם, את בחרדות, בדיכאון ואת צריכה לתפקד - לקחתי ציפרלקס"
01:04:02
סיפרת שחווית דיכאון אחרי לידה. איך זה התבטא?
"אלו תחושות שאת לא מכירה, ולוקח המון זמן להבין שאת במצב מאוד לא טוב. כי בסך הכול קרה דבר מאוד חיובי שחתרת להגיע אליו ורצית אותו ברוב המקרים, והלידה הייתה סבבה והכל מעולה. והפער בין זה שהעולם כפי שהכרת אותו קרס עלייך לזה שנולד הדבר הזה שהוא מטורף ורצית בו – זה גורם לאיזה בלבול ואת לא מצליחה להבין ולהאמין לעצמך שאת נורא סובלת.
"את מחזיקה אותו ובאמת קורה משהו אצלך בפנים, למי יותר ומי פחות, אבל את מחזיקה אותו והוא מסתכל עלייך, ואת זורחת ובו זמנית רוצה למות ועם חרדות איומות. דברים קשים שבאמת אין לי מילים לתאר. פחדתי מהכול, והפחד מזין את עצמו ונהייה כדור שלג. ואת לא ישנה וגם ברגעים הקטנים שיש לך לישון, את לא מצליחה כי את בחרדה או בדיכאון ואז את עוד יותר מוטרפת, והוא בוכה ואת מרגישה חסרת אונים".
זה ממשיך גם היום?
"ילדתי לפני שנה, אבל אני חושבת שרק עכשיו אני מתחילה את האחרי-לידה. מבחינתי כל השנה הזאת הייתה לגייס את הגוף מחדש. הגוף לא חזר לעצמו. נכנסתי להיריון עם ציצים חבל על הזמן, וקיבלתי ביציאה ציצים מהתצוגה. אני אומרת לך, אלה לא הציצים שלי. היריון מפיל את הציצי, הוא מכסח אותו, תדעו את זה. זה לא ההנקה אגב, זה ההיריון עצמו".
הנושא הזה של הגוף מטריד אותך?
"זה לא מטריד אותי ואני לא באובסס על זה. שאלתי חברה כמה זמן לקח לה לחזור לגוף שלה והיא אמרה שנתיים וחצי. אז בסדר, שנתיים וחצי, שלוש, ארבע שנים, מה שצריך. אבל זה כן מבאס, אתה יודע. זה כאילו לא הגוף שלי, הוא קצת זר פתאום. זה נורא משפיע על מצב הרוח".
איך מטפלים בדיכאון אחרי לידה?
"קודם כל, אני בטיפול כבר מאה שנה, פסיכואנליזה, הייתי ארבע פעמים בשבוע ועכשיו ירדתי לשלוש כי אני אמא אז יש לי פחות זמן. זה חד משמעית סידר אותי, וגם הציפרלקס שהצטרף אחר כך. אני מאוד ממליצה בנות, לא להסס. עכשיו באמת, צחוק בצד - לא להסס. ילדת, הגוף שלך כמו בלון הליום ואת לא מבינה מה קורה, התהפך עלייך העולם, את בחרדות, בדיכאון ואת צריכה לתפקד וצריכה להניק ולהרדים ולהרגיע, איך את יכולה כשאין בתוכך כלום? איך את יכולה להרגיע מישהו?"
את אומרת שצריך ציפרלקס ביציאה מחדר לידה.
"חד משמעית אולי אפילו קודם, באמת, כי לוקח חודש עד שזה מתחיל לעבוד. בסדר, בינתיים דוחפים קלונקס ואין מה לפחד מזה, אפשר לקחת לתקופה, ואז להיפרד מהכדור כידידים. אני על הכדור כי המצב פה חרבנה אבל אפשר להיפטר, כאילו".
תספרי קצת על הדברים הכיפיים בחוויות האימהות.
"כיף, איזו מילה גדולה. הלב, באמת קורה לו משהו ואתה מתחיל לחוות אחרת את איך שאתה רואה את העולם. אני אמא טרייה, אני לא יודעת איך אני ארגיש בעוד חמש שנים, אבל אני חושבת שעד עכשיו כאילו ניגנתי על תופים ועכשיו פתאום אני בעמדה של הקרפים. אתה משהו אחר, אתה חווה הכל אחרת, פילטר אחר. זה כמו טריפ, למי שהתנסה בסמים, זה כמו טריפ שלא יורד, משהו משתנה, הפוקוס שלך משתנה ואז למה יש את הדיכאון והחרדה, כי בין היתר מה שקורה, אתה מבין שהחיים שלך הפכו להיות חיים של אחרים. התחלתי להשלים עם זה שאני צריכה להיפרד מגיתית הישנה, החמודה שהייתה הולכת ושותה וחוגגת וכל היום אמנות ותרבות".
היא הלכה והיא לא תחזור?
"היא לגמרי נמצאת, אבל כל הפוקוס שונה, קודם כל הוא".
קשר מחייב.
"הכי מחייב בעולם. עכשיו השאלה היא האם אתה מסוגל להיות בקשר כזה מחייב. זו השאלה".
כמה הבן זוג שלך איתך?
"מאתיים אחוז. הוא לא 'עוזר', הוא מגדל את הילד חד משמעית כמוני, הוא במאה אחוז מחויבות כמוני. הבאתי אותו בגיל יחסית מאוחר בגלל שרציתי לוודא שהכל סגור ואנחנו מבינים, עד כמה שאפשר, שאנחנו הולכים להזיז את עצמנו להיות מאה אחוז בשביל היצור הזה".
חצי שנה לאחר שפישר ובן הזוג אודי וולקוב הרחיבו את התא המשפחתי והביאו לעולם את בנם הבכור פרצה מלחמת "חרבות ברזל" והקומקאית, שמרבה לשתף את תחושתיה ברשתות, גם במקרה הזה ביטאה את שעל ליבה.
"זה סיוט שהדבר הזה קורה כשיש לך ילד. תשמע, מה שילד עושה הוא פותח לך ערוץ חדש - והערוץ הזה הוא הכי חזק, יותר מכל מה שהיה לך עד עכשיו. ואז אתה מגלה שכאילו כמה שהעולם היה מפחיד וכאוטי, אז זה עוד כלום ושום דבר לעומת כמה הוא יכול להיות. אתה פוגש את הקצה של כאוס אלים וזה פשוט סיוט כי אתה יודע שהיו שם תינוקות ועדיין יש - וזו פשוט מחשבה בלתי נתפסת. ואם אני במקרה נופלת על החדשות כשאני פותחת טלוויזיה, זו שעה של בכי קשה, מאוד קשה, ולכן אני נמנעת".
איך זה השפיע עלייך מבחינת דברים שחשבת קודם ועכשיו כאילו התרסקו לחלוטין ואת חושבת אחרת?
קודם כל מיתוס של ישראל היפה שהיה לי בראש והתחיל להיסדק בהפגנות שהיו - פתאום התחילו לדרוס מפגינים ואני חושבת לעצמי, רגע - לא מחבל דורס יהודים? איך אתה נכנס לרכב ודורס, כאילו לא סיכמנו שזה נקרא פיגוע?'.
"זה היה מן סטטוס קוו כבר שנים שהחרדים לא מתגייסים ואנחנו כזה 'סבבה, בוא נפרגן לכם את זה'. כל עוד הייתה, אני חושבת, איזו תחושה של 'תזכרו, אנחנו מפרגנים לכם את זה', זה משהו שאנחנו נותנים לכם בנדיבות ופתאום זה נהיה כזה 'לא, אנחנו לוקחים את זה בלי קשר כאילו תתפוצצו אנחנו רוצים את זה ורוצים עוד, ועוד זכויות ועוד זכויות'".
ואם לא תתנו - נטוס.
"כן, ו'אם לא תתנו נהפוך את המדינה' ואנחנו גם רוצים מלא מלא זכויות. כאילו מי שלא נותן, לא יודעת, לא מקבל. זה ככה נהוג למשל בחברה הערבית. הם לא מתגייסים אז הם לא נהנים מכל הזכויות של חייל משוחרר, נכון? ואז הסיסמה 'אחים אנחנו' פשוט נשארת ריקה מתוכן".
וזה כמובן הגיע עם הבהרה: "צריך להגיד - לא כולם ככה ויש לי משפחה דתית, אושרית סרוסי דתיה, זה לא קשור לזה, פשוט אנחנו לא יכולים להעמיד פנים שזה סבבה - בשביל לשמור על משהו שהוא ריק מתוכן. 7 באוקטובר היה יום נורא. הקונספציה של מדינה כמשהו ששומר עליך, שהוא יותר גדול מהאנשים עצמם. מדינה. זה מין רעיון כזה, פנטזיה. מה זה מדינה? זה מישהו ששרטט על מפה ואמר 'מפה עד פה', עכשיו נשחק את המשחק שיש מלך או ראש ממשלה והוא מחליט על כולנו, זה קצת כמו טירונות בצבא - ואתה משחק את המשחק. אתה מרגיש שהמשחק נותן לך אשליה של משהו גדול יותר ממך וזה נותן ביטחון וזה נסדק".
הייתה פה התגייסות מאוד גדולה של הציבור.
"זה תמיד היה. העם הזה יחסית מגוייס. אתה אומר ניצולי שואה – פותחים את הכיס, היה את זה. לצד הדבר הזה, יש את הדבר הנוראי שמכרסם על השורשים שאנחנו שותים מהם מים, הוא פשוט מכרסם את זה. כל עוד זה גודל ומנצח אני לא רואה איך אנחנו נשרוד. אנחנו מדינה מערבית בינתיים, באמצע פאקינג מזרח תיכון. איפה עוד יש מדינה מערבית? היה את לבנון ואיראן שהיו עם ביקיני בסבנטיז. אין את זה יותר. את לבנון בצורה הזו יותר ולא את איראן, גם לא טורקיה. ישראל צריכה להחליט אם להיות מדינה מזרח תיכונית פר אקסלנס ולהצטרף לחברים פה שאלימות והמדינה זה מה ששולט. או שאנחנו רוצים זירו במזגן, אייפונים, לטוס הרבה לחו"ל, ללכת למסיבות שלנו ולהיות הומואים - או שאנחנו רוצים מדינה דתית קיצונית.
"שרה נתניהו שתהיה בריאה עם הדיבורים האלה, יוצאת על משפחות החטופים. איך אפשר לדבר עם אנשים שיש מישהו שהוא יקר לו והוא בידיים של המפלצות האלה. איך לא כל מה שהם אומרים להם זה 'מאמי, תה? מה אני עוד יכולה לעשות, את רוצה שאני אבוא להפגין? מה אני עוד יכולה לעשות כדי לגרום לך להרגיש יותר טוב?'"
ובינתיים, הבן שלה במיאמי.
"טוב, זה באמת, אין לי מה להגיד. מה זה הדבר הזה? לא רק שהוא במיאמי, הוא מקבל אבטחה של הצי הכי בכיר של המאבטחים שמה. זה העסק של אבא שלו והוא יכול להגיד 'זה העסק של אבא שלי', והוא צודק, זה העסק של אבא שלו ומי שלא רוצה לגור במדינה שזה עסק של אבא שלו, שיתחילו להצביע בקלפי".
יש לך הרבה הבלחות פוליטיות בסטורי.
"כשאני חוטפת עצבים. סליחה, אני לא מבינה, טלי גוטליב זו מישהי שצריכה להיות בממשלה? בוא נגיד את זה, היא נראית סייקו לגמרי, היא נראית מטרופה, היא נשמעת מטרופה, החיקוי של ליאת הר לב ב'ארץ נהדרת', היא לא מגזימה, זה באמת זה. אין בעיה, אני לא שופטת, שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה, אבל לא יכול להיות שהיא מחליטה על החיים שלי. משהו שם נראה מאוד על הקשקש".
אולי הפגרה הזו רק תעשה טוב.
"אני לא יודעת איך אפשר לקחת פגרה כשיש 133 חטופים, אני לא מבינה את זה. אני לא מבינה רגשית מלא דברים. אין קשר בין בן אדם שיושב עכשיו ועובר גיהנום בשבי בעזה לבין ההוא שיושב עכשיו בכנסת ורב ואומר 'יאללה', זה מנותק לו, הוא לא מחובר".
4 צפייה בגלריה
"ילדת, התהפך עלייך העולם, את בחרדות, בדיכאון ואת צריכה לתפקד - לקחתי ציפרלקס"
(צילום: אורי טאוב)
ואי אפשר לסיים ריאיון עם גיתית, הלא היא תותית, מבלי להתייחס לחצי השני שלה, לפחות בתעשייה - אושרית סרוסי, הלא היא מילעל מ"זאת וזאתי".
הייתה אמורה לעלות סדרה חדשה שלכן, מה עם זה?
"כל הזמן שואלים אותי על זה ובכל פעם אני צריכה לתת את אותה תשובה מבאסת – זה לא תלוי בנו. יש עונה שלמה שכתובה, מצחיקה, עונה פיפי בחתון, יותר מצחיקה מ'זאת וזאתי'. אני אומרת לך, הטקסטים, אתה לא יודע מה עשינו שם, מה יצא לנו. אנחנו קוראות את זה ונחנקות, אנחנו מתות לצלם את זה, אבל אין מי שישדר. אני חושבת שזה מדבר שפה חדשה ולמרות שזה הוכח כעובד, עדיין מפחדים בארץ לעשות דברים שהם חדשים. את רוב האנשים שמקבלים את ההחלטות קשה לשכנע לקחת משהו חדש. אני חושבת שזה הומור מאוד ברור כשאתה מבין את השפה".
הייתי במופע שלך פעמיים, היה מעולה. יהיה מופע חדש?
"התחלתי לכתוב מופע חדש, יהיה גם חלק על הורות, אבל לא רק. כרגע אני הכי עובדת שהייתי אי פעם, אני עושה כמה וכמה דברים במקביל. יש לנו מחזמר שעתיד לעלות בקאמרי - כנראה בתחילת שנה הבאה, שנונו כותבת את המוזיקה בקטע של שמעתי אותה ככה. היא פשוט מבריקה, זה פשוט ברודווי בארץ, פשוט מדהים. זה קורע מצחוק, אני כותבת אותו יחד עם שיר ראובן. את המצחיק יש לנו, עכשיו משפצות את העלילה.
חלמת שתגיעי לארץ נהדרת?
"כן חלמתי, זה מה שעשיתי. כל קומיקאי זה עובר לו בראש".
התקשרו והזמינו אותך לבוא?
"זה לא קורה ככה, אין שיחת טלפון אחת. יש מגעים".
