"נונו באה במקרה, היא הגיעה בלי הרבה מחשבה. הדבר היחיד שחשבתי עליו הוא שיהיה לי כיף", מספרת נעמי אהרוני-גל (24), שאותה אתם כנראה מכירים – נכון, בתור הזמרת נונו. "התחלתי לכתוב שיר כדי להרים לעצמי את המצב רוח. כתבתי 'מרגיש לי שאני לא טובה עם בנים' וזה הצחיק אותי, אז זרמתי עם זה".
אז השיר "בנים" התחיל בתור דאחקה?
"דווקא לא, הוא הגיע מרגע קשה שלי. הייתי בדיוק אחרי טיול במזרח, לבד אחרי פרידה ובשוק טוטאלי מהחיים. חוזרת הביתה ויש תחושת ריקנות. שכחתי מי אני ומה אני, חזרתי לחיים שמתחילים מאפס".
נשמע דרמטי.
"מאוד. והיה לי קשה. אני זוכרת שסגרתי את האור בחדר ואמרתי לעצמי שאני חייבת שנייה להתכנס פנימה, ומשם התחילה המנגינה הזאת. באותו הלילה כתבתי את השיר מההתחלה עד הסוף, ויוצא השיר הזה שבא להרים לי את המצב רוח".
הצליח להרים לך?
"ממש! שינה לי את החיים, לא רק את מצב הרוח".
נונו בריאיון לשער Pplus
(צילום: אוראל לוי )
בהחלט היה מדובר בשיר משנה חיים: בקיץ 2021 יצא "בנים" שהכניס את נונו לתודעה והיווה את הסנונית הראשונה למה שעתיד להגיע. יחד עם זאת – לא היה מדובר בהצלחה מיידית.
לקח קצת זמן עד ש"בנים" תפס.
"בהתחלה עשיתי את כל הטעויות האפשריות. הוא לא קיבל צפיות או לייקים".
התאכזבת?
"כן, היה לי קשה. כלפי חוץ ניסיתי לשדר שהכול בסדר, אבל בפנים הרגשתי שאף אחד לא הבין אותי. לאט-לאט התחלתי לראות איך האינטרנט מתחיל לגעוש ולרעוש סביב השיר, קיבלתי עוד תגובה ועוד תגובה, אנשים שאני לא מכירה משתפים את זה ובשיתוף שלהם יש 100 תגובות, ופתאום כתב פונה אלי ומבקש שאשלח לו קומוניקט דחוף, ואני אומרת לאמא שלי 'מה זה קומוניקט? אני לא יודעת!'"
הדרך שלך לפסגה הייתה הכי מודרנית שאפשר, לא בעזרת חברת תקליטים או חוזה הקלטות אלא בזכות הרשתות החברתיות.
"בדיוק, אינסטגרם, טיקטוק ובעיקר פייסבוק".
אחריו הגיע הסינגל השני "ליבינג דה דרים", והפעם כבר היה מדובר בהצלחה הרבה יותר מהירה. השיר הממכר והסגנון השונה שלו הזניקו את נונו לתודעה ואל צמרות המצעדים והפלייליסטים. הקהל אימץ בחום את הלוק הצבעוני והסאונד המיוחד שלה, גם אם היו כאלו שלקח להם קצת זמן לעכל מה הם רואים ושומעים.
"זה התפוצץ בטיק טוק" היא נזכרת. "אני מרעננת את הדף ורואה עוד ועוד סרטונים ואני בשוק. זה היה מאוד מפתיע. היה שלב שאמרתי לעצמי 'רגע, מה קורה? אני נושמת?' פתאום מזמינים אותי לראיונות, אמנים שאני אוהבת כותבים לי, אני קובעת לעצמי פגישות ביומן ומפוצצת את הלו"ז שלי לכל השבוע. וזה קורה תוך כדי שאני מורה לפיתוח קול ופסנתר במשרה מלאה, ואין לי שום דבר מוכן להופעה בלייב".
אני מניח שאת כבר לא מלמדת.
"עכשיו כבר לא, אבל לקח זמן עד שהפסקתי. אהבתי ללמד. הפסקתי עם זה אחרי חצי שנה, יצאו לי עוד שלושה סינגלים וחלק מהתלמידים שלי לא קלטו שזו אני".
יש משהו מלחיץ בהצלחה כזו מהירה?
"אני באמת חושבת שזה היה מהפך בין לילה, החיים שלי השתנו. היה לי שבוע של ראיונות וחשיפה לתקשורת וביום שבת, רגע לפני שהשבוע הזה התחיל, פשוט קרסתי. אמרתי שאני חייבת עכשיו לעשות שיחת זום עם הפסיכולוג, לא הייתי מסוגלת לצאת מהמיטה".
מבחוץ הכול מאוד זוהר ונוצץ. במציאות זה לא ככה?
"בטח, העולם הוא בקצב מאוד מהיר ויש המון לחץ. יש גם משהו ממכר בלקבל כל כך הרבה תשומת הלב וצריך ללמוד לאזן. אני ממש מנסה לשים את הזרקור על האומנות, אני רוצה ליצור. ברגע שאני נשענת על האומנות שלי וכשאני מתרגשת מהשירים ומהיצירה שלי, זה מה שמציל אותי. בסוף אם קשה לי ואם יש לחץ, אז אני כותבת שיר והלחץ מתפרק".
יצא לי לדבר עם לא מעט אומנים צעירים ומצליחים שסיפרו לי שקצת איבדו את עצמם.
"זה בדיוק העניין. להיכנס פנימה ולכתוב שיר זה בדיוק ההפך מלאבד את עצמי, ככה אני מצילה את עצמי בכל פעם מחדש".
לקהל היה בהתחלה קשה להבין אותך, לא ידעו כל כך איך לעכל. הרגשת את זה?
"בהתחלה זה מאוד בלבל אנשים. 'מה זה? זה דמות? זו פרודיה? זה דאחקה'? שמעתי את כל זה בהתחלה. אני לא דאחקה בעיניי. אני אוהבת הומור ואני אוהבת לעשות כיף, אבל זו לא בדיחה, זה הומור".
8 צפייה בגלריה
"בהתחלה עשיתי את כל הטעויות האפשריות. כלפי חוץ ניסיתי לשדר שהכול בסדר, אבל בפנים הרגשתי שאף אחד לא מבין אותי
(צילום: רותם לבל)
מי שאולי זילזל בהתחלה נאלץ לבלוע את לשונו כשבשנה שעברה היא קיבלה את פרס אקו"ם בקטגוריית "תגלית השנה" – 40 שנה לאחר שסבה, הסופר והמתרגם אריה אהרוני, זכה גם הוא בפרס היוקרתי. "זה היה מרגש", היא מספרת. "לא הצלחתי להישאר אדישה על הבמה. זה היה אישור עבורי שכאן זה המקום שלי. זה נדיר כל כך לזכות, להיות יוצרת וזמרת, וזה היה אישור שאני יכולה להיות רגועה, כי זה מה שבאתי לעשות".
ומעריציה הרבים ללא ספק יסכימו איתה – יש לה קרוב ל-47 אלף עוקבים באינסטגרם, עוד 32.3 עוקבים בטיקטוק והשירים שלה צברו מיליוני האזנות ברשתות הסטרימינג השונות.
אם לא הרשתות החברתיות, נונו הייתה יושבת כאן ומתראיינת לכתבת השער של Pplus?
"זו שאלה מעניינת. אני חושבת שאני ממש חייבת לרשתות החברתיות. זה באמת הדבר הזה שנותנים לאנשים לבחור את מה שהם אוהבים. לא צריך פילטר להתקדם דרך קשרים או ריאליטי או חברת תקליטים. ברשתות, אם הקהל אוהב ומתחבר אז יודעים. אני חייבת את התודה לקהל, בסופו של דבר הרשתות החברתיות רק מתרגמות את זה לקהל שאהב".
זו תחושת ניצחון שעשית פה משהו גדול מבלי לעבור במסלול של ריאליטי או דרך חברות תקליטים גדולות?
"זו תחושת ניצחון ומעבר לזה. אני גם לא יודעת אם אני חומר לריאליטי. תמיד אמרתי שאני אוהבת לשיר אבל הרגשתי שלא יצליח לי בתוכניות כאלה".
חשבת על זה? זה עמד בכלל על הפרק?
"ברור. אמנם רוצים להגיד 'לא, אני אצליח בדרך שלי', אבל באיזשהו שלב אני מבינה שיש פה משהו שעוזר. אני לא תמימה ורציתי את ההצלחה. חשבתי אם ללכת על זה, אבל הרגשתי בסופו של דבר שזה לא מתאים לי. אני כותבת שירים ויוצרת והרגשתי שהסגנון שלי לא יצליח בתוכניות כאלה. בלי קשר, אני צופה מושבעת וחולת ריאליטי. אבל הרגשתי שזה לא קשור אלי".
8 צפייה בגלריה
"לא סתם הכרחתי את עצמי לעלות ולשיר בפני קהל, להתמודד עם הפחד. כי זה באמת המקום שלי והשנה הזו רק הוכיחה לי את זה"
(צילום: רותם לבל)
בדיוק כמו שביונסה המציאה את סשה פירס בתור הפרסונה הבימתית שלה, אהרוני-גל יצרה את נונו, ונעמי נשארה מאחורי הקלעים בזמן שנונו טרפה את הבמה. "אני מרגישה שנונו היא אני, וזו פשוט הבחירה שלי להעלות ווליום, לחגוג את עצמי עוד יותר, עוד דרך עבורי ליצור אומנות", היא מסבירה.
נעמי לבד לא היה מספיק?
"רוב החיים שלי אני נעמי לבד וסבבה לי. עבדתי על המוזיקה שלי, מוזיקה רגועה עם גיטרה, ונונו הייתה עבור הכיף, לא במטרה שזו תהיה הקריירה. מאוד האמנתי ואני עדיין מאמינה במה שאני יוצרת כנעמי, אבל פתאום כשנונו הפציעה עם השיר 'בנים', הרגשתי שאני צריכה לתת לזה שם אחר, רק מהסיבה שהרגשתי שזו לא אותה אומנית. הייתה לי בהתחלה פנטזיה שאני אהיה גם נונו וגם נעמי, אבל בשלב מסוים הרגשתי שכל כך כיף לי ליצור מתוך הדמות של נונו, שבחרתי ללכת על זה".
נונו לא באה לבד, ממש יצרת דמות עם לוקים וסטייל מיוחד.
"למדתי להתאהב בזה. אחת הסיבות ללוקים של נונו והקליפים המיוחדים היא שאני פשוט מתה על זה. זה עוד אספקט של יצירה".
8 צפייה בגלריה
"זה היה מהפך בין לילה, החיים שלי השתנו. היה לי שבוע של ראיונות וחשיפה לתקשורת ורגע לפני שהשבוע התחיל, פשוט קרסתי"
(צילום: רותם לבל)
כבר מגיל צעיר הבינה הסביבה את הפוטנציאל המוזיקלי הטמון בה – היא למדה במגמת ג'אז בתיכון, התגייסה לצה"ל כמוזיקאית מצטיינת ושירתה במסלול מיוחד ששילב שירות בלהקה צבאית לצד לימודים למוזיקאים מצטיינים ברימון. אבל הדרך אל הקריירה המוזיקלית לא הייתה פשוטה: "הייתי מאוד ביישנית, היה לי פחד במה. אפילו לא הייתי מסוגלת לשיר בטקסים", היא מספרת. "לא שרתי מול המשפחה שלי, לא היה שום סיכוי. בתור ילדה אין כמעט שום תיעוד שלי שרה, כי בכל פעם שהיו פותחים מצלמה פשוט הייתי מפסיקה. הייתה לי גם פאזה שבכלל חשבתי שאהיה ספורטאית, הייתי בנבחרת כדור יד. ארבעה אימונים בשבוע, משחק כל סופ"ש. זה לא היה קשור אלי".
מתי קרה המהפך?
"זה היה תהליך ממש ארוך. הייתי עולה על הבמה רועדת, מזיעה, בהתקף חרדה. כל פעם הייתי צריכה להרגיע את עצמי ובכל פעם קילפתי עוד קליפה. הייתי מדברת ומעודדת את עצמי, 'הנה הצלחת, זה לא כזה נורא'. זה היה כמו לעלות שלבים על הסולם ולא ויתרתי לעצמי".
איזה טיפ את יכולה לתת לילדה בבית שחולמת להיות נונו הבאה, שאולי גם לה יש פחד קהל וכותבת למגירה?
"זו שאלה שאני מתרגשת שאתה שואל, כי כשהייתי ילדה קטנה ואמרתי לעצמי שאם אצליח אני ארצה להגיד לכל הילדות הביישניות שמפחדות שזה עובר, שאם לא מוותרים וממשיכים אפשר להצליח להופיע על במה גם כשיש פחד קהל. אני רוצה להגיד לילדה הקטנה שהייתי, שפחדה והתביישה לשיר בטקסים בבית ספר, כפרה עלייך תראי מה קרה לך את ממלאה את אמפי שוני! זה מטורף. זה רק אישור שתהליך שעשיתי השתלם. התחושה הזו בבטן, הייתה לה סיבה. לא סתם הכרחתי את עצמי לעלות ולשיר בפני קהל, להתמודד עם הפחד. כי זה באמת המקום שלי והשנה הזו רק הוכיחה לי את זה".
מעבר לזה איך הייתה הילדות שלך?
"ביסודי היה כיף וחמוד אבל בחטיבת ביניים חטפתי שוק. הייתי ילדה מאוד תמימה ולא מצאתי שם את עצמי, לא היה לי טוב. הבנתי שאני חייבת לעשות שינוי ובכיתה ט' עברתי לתיכון לאומנויות. ברגע שעברתי לשם הבנתי שמצאתי את המקום שלי, את האנשים שאני אוהבת".
מה המשפחה חושבת על ההצלחה שלך?
"הם כל כך מתרגשים. הם יחד איתי, המעריצים הכי גדולים שלי".
הם דחפו אותך להיכנס לעולם?
"הם אף פעם לא דחפו אותי לזה, לא אמרו לי 'את תהיי זמרת'. הם כן האמינו בי ונתנו לי את הכלים ללמוד, השתתפתי בכל החוגים שקשורים למוסיקה, אבל בלי שום דחיפה ובלי שום ציפייה. אמא שלי אמרה לי שיש לי מתנה והיא כן עודדה אותי לעלות להופיע ולראות מה קורה. זה היה ממקום של לעזור לי, כי כל כך אהבתי לשיר אבל לא הייתי מסוגלת להוציא את זה החוצה, ואמא שלי ממש עזרה לי עם זה".
ומה איתך? את האמנת בעצמך?
"תמיד אמרתי שאני לא יכולה להגיד אם אהיה זמרת. הרגיש לי מתיימר להגיד 'אני אהיה זמרת - ויהי מה!' זה עולם שאף אחד לא מבטיח לך כלום, הוא מאוד תובעני. אבל אני ממש מבינה שזה העולם שלי".
8 צפייה בגלריה
"אני לא דאחקה בעיניי. אני אוהבת הומור ואני אוהבת לעשות כיף, אבל זו לא בדיחה"
(צילום: רותם לבל)
ב-4 במאי תסמן נונו וי על הופעה בלוקיישן נחשק ועתיר כבוד – זאפה אמפי שוני בבנימינה. "זה מטורף, חלום", היא אומרת בהתרגשות. "זו הופעה שאנחנו מתכוננים אליה הרבה זמן. אני עוד צריכה לעכל את זה שזה קורה אבל אין מאושרת ממני".
תני לנו טיזר.
"גורי אלפי ורן דנקר יתארחו, ויש רקדניות, יש לוקים. אני ממש תופרת את זה בכל אספקט. מהציפורן ועד הפנס שמאיר, מהאייליינר ועד לסאונד של התוף".
איך לומדים להופיע? כי אמרת שלא היה לך באמת ניסיון על הבמה.
"אין ברירה, זה לקפוץ למים העמוקים מאוד. לומדים לאט לאט, אחרי כל הופעה אני יושבת ורואה מה עבד ומה לא עבד, מסתכלת על סרטונים, בוחנת תאורה, סאונד".
את קשה עם עצמך?
"לא יודעת כמה אני קשה עם עצמי כמו שאני שואפת שזה יהיה טוב. אני רוצה ליצור לאנשים חוויה טובה".
הלו"ז שלך עמוס בהופעות.
"יש תקופות שאם זה לא כל לילה, אז זה פעמיים ביום ולפעמים גם שלוש הופעות ביום, חמסה חמסה חמסה. אני כל כך אוהבת להופיע, זה טירוף מוחלט. מה שאני כל כך אוהבת בהופעות שזה נותן לי את האפשרות לטייל בארץ, להרגיש את הקהל, לשמח אותו. זו יצירה מעכשיו לעכשיו, והופעות זה אחד הדברים שאני הכי אוהבת. אני מאוד משקיעה בלהביא את השואו".
8 צפייה בגלריה
"בתור ילדה אין כמעט שום תיעוד שלי שרה, כי בכל פעם שהיו פותחים מצלמה פשוט הייתי מפסיקה"
(צילום: רותם לבל)
מה את חושבת על נועה קירל והשיר שלה לאירוויזיון?
"אני עפה על מה שהיא עשתה, זה גאוני בעיניי. כשאמרו שקוראים לשיר 'יוניקורן' ישר חושבים בכיוון מסוים, על הרים של קצפת וקשת בענן, ודווקא המקום הבוגר שהשיר הלך אליו, לא ציפיתי לזה".
היית רוצה לייצג את ישראל באירוויזיון?
"וואלה, זה כבוד עצום לעשות דבר כזה".
אמרת שאת חווה את המדינה דרך ההופעות שלך. איך את רואה את מה שקורה היום בארץ?
"זה קשה. כמו כולם אני מסתובבת עם תחושת מועקה. הקרע, המלחמות אחד עם השני, זה משפיע עלי, כל הגוף חווה את זה. אי אפשר להתעלם מזה. אני אוהבת לחיות כאן, ואני רוצה לחיות פה כשאנשים אוהבים ומקבלים אחד את השני. הלוואי ונגיע להסכמה רחבה".
מי באמת הקהל שמגיע להופעות שלך?
"יש הכל מהכל. דתיים, חילוניים, ערבים, גייז, היפסטרים. כולם. אני רואה את הקהל מתרגש ורוקד וזה ממיס לי את הלב. אנשים מספרים לי שהם מתרגשים ורוקדים עם השירים שלי. הלוואי שהאהבה הזו תאחד את כולנו".
נונו, את מאושרת?
"זה מורכב, החיים מורכבים. אי אפשר להגיד 'כן, אני מאושרת'. אבל אני כל כך שמחה".
8 צפייה בגלריה
"תמיד אמרתי שאני לא יכולה להגיד אם אהיה זמרת. הרגיש לי מתיימר להגיד 'אני אהיה זמרת - ויהי מה!' זה עולם שאף אחד לא מבטיח לך כלום"
(צילום: רותם לבל)
צילום: רותם לבל
סטיילינג: עומר יהב
איפור: אדיר פימה
שיער: אוראל אטון (לסוכנות Artbook)
הפקה: ערן רחמני
ע.סטיילינג: לארה הירשקוביץ
צילום וידאו: אוראל לוי
צולם במוזיאון ת"א לאמנות (שדרות שאול המלך 27, ת"א)
ניהול וייצוג בלעדי נונו: אסף דרעי
קרדיטים לבוש:
לוק 1: טוטאל לוק - M_A_S_H
לוק 2: טוטאל לוק - M_A_S_H
לוק 3:
ג׳קט - DIESEL
מחוך וחצאית - יאנקי ונטף
מכנסיים - H&M STUDIO
נעליים - אוסף פרטי
לוק 4:
חליפה - DIESEL
נעליים - H&M
