אתמול (ד'), אחרי שבע שנים של חיים משותפים, השף אייל שני נפרד מרונה, הצבה שלו. בעמוד האינסטגרם שלו הוא ספד לה: "רונה, שבע שנים הכי מאושרות בחיי היו איתך", ולצד זה העלה תמונה של הצבה הסודנית שגדלה בחצר ביתו.
"שלומי נורא", הוא סיפר לנו היום. "אין לי זמן לחוות את זה במלואו כי אני פותח מסעדה, אבל אני נמצא בתוך זה. היא הייתה בת שבע, לא הייתה אמורה למות, היא הייתה אמורה לחיות עוד 200 שנה. כשיש לך חיה, יש לך עסקה איתה שאמורה להימשך 16-14 שנים. במקרה של רונה, העסקה הייתה שהיא תעבור לבת שלי ואחרי זה לנכדים ולנינים ולבני-נינים. זה היה אמור להיות עמוד של יציבות שמתיר לך למות, מבטיח לך המשך, כמו עץ זית. היא חיה מתחת למרפסת בגינה, וכל בוקר הייתי קם לראות את הזריחה ולראות אותה יוצאת ומתמתחת. היא הייתה כמו שעון פנימי שלי. הייתי עוזב את העבודה באמצע כדי להאכיל אותה. גינת הירקות שמירי גידלה הייתה עבורה, שם היא חיה. היא אהבה לוביה וכל הגינה הייתה לוביה. היא הייתה מפונקת. בתחילת המלחמה הבאתי לה זכר שהצילו מבארי, ענק במשקל 100 קילו. שלושה חודשים הם עשו אהבה. הוא היה עולה עליה והיא הייתה מגלגלת אותו מעליה. מומחים אמרו שזו אהבה בין זינוזאורים. הוא אהב שהיא נתנה לו מכות. בסוף היא הטילה ועד היום יש לי ביצים שאני מחכה שיבקעו. לפני שבוע היא הפסיקה לאכול וחשבתי שהיא הולכת להטיל שוב. הגעתי אתמול הביתה בערב, ואני רואה שהיא מסתכלת עלי ולא נכנסת הביתה. הרמתי טלפון לווטרינר שלי ואמרתי לו שיפתח את המרפאה כי יש מקרה חירום. הוא פתח במהירות. הרמתי אותה עם מריצה, היא שוקלת 60 קילו, וכשהגענו היא כבר הייתה מתה".
מה היה הרגע המשותף הכי יפה שלכם?
"היא הוציאה אותי מהעיר. במשך חמש שנים היא גרה על הגג שלי בתל-אביב, כל הזמן הייתה על אספלט. הבנו שאנחנו חייבים לתת לה אדמה מתחת לרגליים וככה עזבנו את העיר. לחיה יש אופי ותפקיד בעולם, כמו לבני אדם, ואני חושב שהתפקיד שלה היה להעביר אותי מהעיר, ואז היא הלכה. היו לי איתה כל יום את הרגעים הכי יפים - כשהייתי מביא לה את האוכל, הגשתי לה ארוחות, צלחת פירות, לוביות יפות. היא לא הייתה מוכנה לאכול שום דבר אחר, רק מה שנקטף עכשיו ומהיד שלי. היה לוקח לה זמן להגיב כשהייתי קורא לה, עד שצב מבין. לפעמים לא הייתי נזהר והיא הייתה נושכת אותי, חשבה שהאצבע שלי זה אוכל. זה כבר נגמר בתפרים פעם אחת. כשהיא הלכה, המראה האחורי שלה נראה כמו של איזו דודה. זה תמיד היה מצחיק אותי. הייתי רואה אותה מתעוררת עם זריחה והולכת לישון בשקיעה, אלה היו שני המצפנים של החיים שלי, בין שני הדברים האלה קיימתי את החיים".
תהיה מנה על שמה במסעדה החדשה?
"תראה, היא הונצחה על חולצות של החברה ועל תיקים. יש לי צילום מדהים של שנינו, ענק, בגודל של שני מטר על שני מטר, שדודי חסון צילם. אני עוד לא בשלב המורשת שלה. קברתי אותה אתמול. מחר אני אשתול מעליה עץ זית שהשורשים שלו יחבקו אותה".
חשבת להביא צבה חדשה?
"לא היה רגע אחד בשבע השנים האחרונות שלא דאגתי לה ושלא חשבתי עליה וכיוונתי את כל החיים שלי בהתאם. הייתי נוסע לחו"ל ומתקשר למירי ארבע פעמים ביום כדי לראות מה היא אכלה. כל החיים שלי סבבו סביבה. אני לא יכול לחשוב להחליף וגם לא היה לה תחליף".
