דווקא שם, בטקס פרסי הנראות, שהתקיים כחלק מהוועידה הלאומית הגאה ברמת גן, נפל לשמעון שירזי האסימון. ממש לפני שעלה לבמה כדי לקבל פרס מפעל חיים, הוא צפה בקליפ המורכב מרגעים שלו לאורך החיים, בין השאר כשהפך את סצנת מסיבות הגייז ללגיטימיות, או שכשהחל לשמש כמנהל האמנותי של מצעד הגאווה. "קלטתי כמה דברים עברתי וכמה דברים עשיתי והתחלתי לדמוע".
זה באמת מעמד מרגש.
"מאוד. גם אמא ואבא שלי התרגשו. אני עובד כל החיים, מאוד אוהב לעשות טוב לקהילה, אני טיפוס קהילתי, וכשעליתי לבמה הבנתי שאני ראוי".
אתה יודע להגיד איך הפכת לכזה משמעותי עבור הקהילה הגאה?
"אני אוהב לשבור חומות, אני אוהב לנפץ סטיגמות, לערבב עולמות ולחבר עולמות. יש בי יצר של תשוקה שלא נעלם אף פעם. אני חושב שאם זה ייעלם לי, אני כבר לא אהיה שם. אני אמכור את הכובע שלי באיביי ואגיד ביי. כרגע אני עדיין הילד שמתרגש בארגז החול בגן. גם כשזה נוגע למצעד הגאווה, אחרי כל כך הרבה שנים, אני עדיין מחכה לזה כל השנה ורוצה לראות שזה קורה, כי כבר אי אפשר לדעת. קיבלתי כאפות בעבר, אז אני חייב לראות את המשאית הראשונה של המצעד יוצאת".
אתה מהחלוצים של קהילת הלהט"ב בישראל, סללת חתיכת דרך לכל הדור הצעיר שנמצא פה היום.
"ועדיין אני חייב לעבוד על הערכה העצמית שלי. אני לא אחד כזה שיושב מנופח ואומר 'אני ואני ואני'- להפך, אני מניע את האנשים שעובדים איתי, נגיד עופר ניסים, דנה אינטרנשיונל, אדם, לעשות דברים ביחד. לא היה לי זמן להגיד לעצמי 'הנה, תמחה לעצמך כפיים, מגיע לך'. רגעים כאלה מרגשים מגיעים כשאתה מתבגר טיפה, ואז אתה מקבל מחיאות כפיים מהקהילה שהיא כמו משפחה".
אתה מרגיש את התרומה שלך?
"אני לא עושה דברים בשביל לקבל הכרה, אלא בגלל שאני בן אדם. אולי זו גם שליחות. המועדונים המובילים בשנות ה-80 ובתחילת שנות ה-90 המוקדמות היו מועדונים של סטרייטים, הם היו ברחובות מרכזיים. הייתי הולך עם עופרה (עופר ניסים, ב"ז) למועדון קטן ביהודה הלוי, ברחוב אפל, ולא הבנתי למה זה צריך להיות ככה. זה נורא הכעיס אותי. מי שחי היום רואה את התוצאה כל הדרך הזאת שעשינו, ואת כל המודרניזציה והקבלה. עשינו דרך מאוד ארוכה ועם הרבה הישגים כדי להגיע לשם. היום כולם רוצים להתהדר בנו, להראות שהם מכילים, אבל אז אלו היו ימים חשוכים. אני זוכר איך ביום של מצעד הגאווה, בעלי החסות היו מבקשים ממני להוריד את האזכור לחסות בגלל פחד מחרם צרכני דתי. הייתי בוכה כמו ילד קטן כשהייתי צריך להחליף את התפאורה ברגע האחרון, זה היה כואב. גם כשהייתי רוצה להשכיר דירה, היו אומרים שאנחנו הומואים ושאנחנו מפריעים, או אומרים עלינו 'אלה נגועים באיידס, לא צריך אותם בבניין'".
"ידעתי שמשהו מוזר אצלי, אבל לא ידעתי להגיד מה. יום אחד אבא שלי שם לי עגיל באוזן, שזה היה נדיר אז, ואמר לי 'אני יודע שאתה הומו. תרגיש חופשי, הכול בסדר'. פרחתי באותו רגע"
אתה זוכר את הרגע שיצאת מהארון?
"אבא שלי עבד כתפאורן ויום אחד נסעתי איתו לסט של סרט בינלאומי שצולם בסיני. תמיד הייתי מציץ להם. הם היו עושים מסיבות והייתי משחק אותה ישן, אבל הייתי מציץ. למחרת בצהריים, באיזשהו רגע אינטימי, אבא שלי בא ואמר לי, 'אני יודע שאתה הומו'".
אתה ידעת?
"ידעתי שמשהו מוזר אצלי, אבל לא ידעתי להגיד מה. הייתי עם הבנות כל הזמן. כשהיינו נכנסים למקלחות כל הבנים, הייתי נבוך, אבל לא הבנתי למה. הוא שם לי עגיל באוזן, שזה היה נדיר אז, ואמר לי 'אני יודע שאתה הומו. תרגיש חופשי, הכול בסדר'. פרחתי באותו רגע".
איך שאר המשפחה הגיבה?
"סבתא שלי גם ידעה עליי, היא דיברה בעיראקית מצחיקה. אני ואדם ז"ל, בן זוגי לשעבר, החזקנו דירה אחת במגדלי דיזינגוף, ובגלל המעריצות - כי נכנסנו לארון אחרי שהוא התפרסם - החזקנו עוד דירה ברמת אביב. היא באה לבקר אותנו שם, בדירה הזאת, ואנחנו שיחקנו כאילו יש לנו שני חדרים נפרדים, חדר לכל אחד. אז היה באופנה לתלות תמונות ארוטיות של גברים והיו לנו כאלה בבית. היא נכנסה לדירה, עשתה סיבוב, לקחה אותי לצד וקרצה לי, כאילו להגיד 'אתם ישנים ביחד, זה לא שני חדרים, אני יודעת'. ואז היא אמרה: 'יש לי שאלה', ואז היא שאלה בעיראקית 'מי הגבר ומי האישה?', והיא צוחקת איתי והתגלגלתי ממנה. אמרתי לה שאין דבר כזה אצלנו בקהילה. זה לא אומר שאם אתה נשי, אז אתה לא יכול להיות אקטיבי, זה לא קשור".
גדלת בבית מזרחי בשנות השביעים והשמונים. זה לא מובן מאליו שככה קיבלו אותך.
"היה יותר קשה למי שגר מחוץ לתל אביב. בגלל שאני תל אביבי, לא הרגשתי יותר מדי את האפליה, אבל כן נאבקתי. לפני הזכייה של דנה באירוויזיון, גם היה את המאבק על המזרחיות. כולם היו משנים את השם, אבל אני לא הייתי מוכן לשמוע על הדבר הזה למרות ששירזי תמיד היה נשמע להם מישהו מהשוק האפור.
"אני באמת מאחל לכולם את הקבלה שהייתה לי בתוך הבית. היה לי בית חם ואוהב, אין דבר מדהים יותר מזה. אבל מחוץ לבית, נגיד באירועים משפחתיים, סבתא שלי הייתה בצחוק אומרת לי, 'תביא איזו בחורה איתך, רק בשביל הקטע, לא נעים מהחברות'. זה כל כך לא היה לגיטימי אז. 'הומו' הייתה מילת גנאי. היו רגעים אצלי מחוץ למועדון של הומופוביה קשה. היו באים דראג קווינס מכל הארץ, זו הייתה חממה, אבל בחוץ היו תגרות בין סטרייטים לגייז, זה לא היה קל. עד שפתאום זה נהיה באופנה להגיד 'אני חבר של מישהו הומו' והגיי פרנדלי נכנס לתמונה".
איך זה לראות את הקהילה ככה גדלה ואת הדור הצעיר שצומח?
"האמת שאני שמח. אני מסתכל על זה מהצד ורואה את ההתפתחות של זה. על זה חלמתי, לזה פיללתי, ועכשיו מפחיד אותי שזה ייהרס, כי אני רואה גם הרבה אלימות. בדיוק חווינו איזה סיפור אלים באמצע רוטשילד, לא חסרות בעיות, וגם המלחמה וכל המריבות בתוכנו והרדיפה הדתית ומה שקורה בפוליטיקה - הכול ביחד וזה קשה. אבל כקהילה אני חושב שעשינו דרך ארוכה, חלמנו יחד והגשמנו המון".
"ביני לבין אדם הייתה אהבה מטורפת"
לפני שנתיים נפרד שירזי מחיים כהן, שידוע כזמר אדם. השניים ניהלו מערכת יחסים ארוכה, משמעותית וחשאית, בדיוק בשנים בהן אדם היה בשיא ההצלחה, והם נשארו בקשר עד למותו של הזמר ממחלת הסרטן. "הכרנו בקלאס איי, זה מועדון קטן", משחזר שירזי. "הייתי שם במסיבת סוף שנה והוא היה די-ג'יי יפה תואר. רקדתי, הייתי רקדן מעולה, וקיבלתי פתק ממנו. הוא כתב מספר טלפון ו'אני מעוניין להכיר אותך', ממש כזה ישיר. אבל היה לי קשה לקבל את זה, זה היה מוחשי מדי. נבהלתי והתעלמתי. באותה תקופה עבדתי בחנות 'ראש אינדיאני' בדיזנגוף סנטר כמעצב חלונות ראווה. כמה ימים אחרי המסיבה הוא עבר שם תוך כדי שאני מעצב חלון, ואמר לי, 'זה אתה! למה לא חייגת אליי?'. אמרתי לו, 'זה מביך אותי'. הוא אמר 'אין לך מה לדאוג, אנחנו יכולים לשבת לקפה'. התקשרתי אחרי יומיים, באתי לקפה בצהריים, ומשם זה התגלגל לאהבה מטורפת. הוא היה הראשון ששכבתי איתו".
כמה שנים הייתם יחד?
"שמונה שנים. הוא היה אז חיים כהן. עוצר נשימה וגם מוכשר ברמות, והוא לא האמין בעצמו. הוא היה ברמן בלילה, דיג'יי, ישן עד מאוחר. היה אז אודישן ללוות את יזהר כהן באירוויזיון עם 'עולה עולה' והוא לא רוצה ללכת. שכנעתי אותו ללכת וכשחזרנו הביתה שמעתי במזכירה אלקטרונית שהוא התקבל. התרגשתי מזה יותר ממנו. זה היה ממש מהיר, תוך שבועיים הוא כבר היה בשוודיה, תוך חודש הוא קיבל חוזה בחברת הקליטים בצרפת וביקשו ממני לעזוב את הארץ איתו".
עזבת?
"עזבתי כי אני כזה. אהבתי אותו באופן טוטאלי. האמנתי בו בלי קשר לזה שהוא היה בן הזוג שלי. ראיתי כישרון היסטרי. זו הייתה תקופה לא טובה שלי, אבל קידשתי את זה בשביל אהבה. נסענו ברחבי צרפת, חברת התקליטים נתנה לו את השם כריס לייף, הייתי עושה לו את הסטיילינג, זו הייתה תקופה של שנה וחצי. הוציאו לו שיר שנקרא 'נו מור לייט' וערב אחד ישבנו בבית והוא אמר, 'בוא נשלח את זה לארץ, שמישהו יכתוב לזה מילים בעברית'. שלחנו את זה לארץ ויואב גינאי כתב על זה את 'אין מוצא'. לא תיארנו לעצמנו בכלל לאיזה לבל זה יגיע. תוך שבועיים זה היה בתוכנית 'להיט בראש', מקום ראשון בכל המצעדים. היה צריך למצוא לו שם במקום כריס לייף, ואז באתי עם הרעיון של 'אדם' ושמתי לו בנדנה על היד. חזרנו לארץ, אנחנו נוחתים בשדה תעופה, וכבר אז מעריצות חיכו שם בכמויות. משם הוא נהיה מטאור".
"אדם ביקש שנחזור לארון, כי זה היה קשה להיות כוכב נוער גדול וגיי. הייתי צריך לשחק כאילו אני מלביש שלו. היו מחפשים אותנו. אני זוכר איזו ידיעה שרשמו 'הם נראים בכל מקום, מה יש ביניהם?', ואז קיבלתי הודעה מהסוכן שלו שאני צריך להתרחק"
הכוכבות עשתה טוב לזוגיות?
"קידשתי את הזוגיות הזאת בגלל שזכיתי באהבה גדולה, זו הייתה האהבה הראשונה שלי, חיי הבית היו מדהימים. אבל הייתי צריך לעשות את הוויתור שלי. הוא ביקש שנחזור לארון, כי זה היה קשה להיות כוכב נוער גדול וגיי. הבנו את המשמעות של זה, זו משמעות קשה. אני צריך בכלל לשחק כאילו אני מלביש שלו. היו מחפשים אותנו. אני זוכר איזו ידיעה שרשמו ב'העולם הזה': 'הם נראים בכל מקום, בסופרמרקט, בים. מה יש ביניהם?', ואז קיבלתי הודעה מהסוכן שלו שאני צריך להתרחק טיפה".
ולמה נפרדתם?
"הייתי טוטאלי, לא ידעתי אהבה אחרת. אני זוכר שנפרדנו פעם אחת והיה לי קשה אפילו לשכב עם גבר אחר, להריח גבר אחר, הייתי ממש ילד שראה רק אותו. והוא היה בכלוב של זהב, היה לו קשה לצאת לרחוב כי היו שומרים מסביבו. בסוף זה היה קשר של שמונה שנים, וזה היה אינטנסיבי כי גם עבדנו ביחד. אני חושב שהפער בין הקריירה לבין הוויתור על עצמי התנגש באיזשהו שלב, הרגשתי שאני נפגע".
נשארתם חברים.
"גם ברגע זה אני חבר שלו, מרחוק. ביום מותו הוא ביקש להיות איתי. הייתי ליד המיטה שלו, רק עם אבא שלו, ונפרדתי ממנו ליד מיטתו. אולי פספסנו משהו להמשך חיים, אבל בנפש עדיין יש לנו המון, עד עכשיו".
ידעת אהבה מאז?
"אני שרוט, אני מודה. זה קצת עצוב לי, כי אני נשרטתי מחיי הלילה. אני נורא אוהב את מה שאני עושה ואני עושה אותו בצורה טוטאלית וויתרתי על הרבה דברים. דווקא הייתי מחפש את האנשים שלא יכירו את שירזי מהלילה. נורא קשה לפתח שיחה עם מישהו שבא אליי מהמועדון ומדבר איתי רק על שירים של עופרה".
יש לך חרטה שלא הקמת משפחה?
"הייתי מעדיף ילד יותר מאשר בן זוג. אני מאחל לעצמי את זה יותר מאשר זוגיות. מרגיש לי שהיו לי הרבה פספוסים - שלא חסכתי כסף והתנהלתי כמו ילד פזרן והשתוללתי עם הלילה כאילו כל החיים זו מסיבה אחת. עשיתי הרבה בדרך, מרגיש לי שבזבזתי המון כסף על חברים לרגע, כאלו שהיו באים כשהמסיבה גלשה לתוך הבית שלי. מצד שני, גם חוויתי חוויות ולמדתי".
"עופרה מדברת במוזיקה. זו הדרך שלה"
קשה לדבר על תרומתו של שירזי לסצנה מבלי להזכיר את החברות שלו עם עופרה. הם הכירו בתחילת שנות השמונים והרימו יחד מסיבות, תחילה בתנאים כמעט מחתרתיים ולבסוף במועדונים הגדולים בישראל. מאז עופרה נחשבת לאחת המפיקות המוזיקליות המובילות בארץ, ועם הצלחה לא מבוטלת גם בעולם. בשנים האחרונות עבר ביניהם חתול אפרפר, אבל גם עכשיו שירזי בעיקר מפרגן לשותפות המיתולוגית.
"לעופרה יש חיישנים. היא זיהתה אותי ואת הכישרון שלי מגיל צעיר. היא נורא רצתה להצליח, היא הסתכלה על ההצלחה של אדם וחלמה להיות זמרת. עשיתי לה סטיילינג ואז נהיינו חברים. אחר כך היה איזה שלב שהיא תקלטה במועדון וביקשה ממני לעצב אותו. היא אמרה 'תעצבי לי כמו שאת מעצבת חלון ראווה'. אבל אני בכלל הייתי אז עם אדם ולא בחיי הלילה, זה לא עניין אותי. בסוף עשיתי מסיבה אחת והיא הייתה הצלחה מטורפת".
למה עופרה כל כך מסתורית?
"היא אוהבת לדבר דרך המוזיקה. אני לא יודע אם אתם שמים לב, אבל היא כותבת המון על דברים שקורים לה, על פרידות, אכזבות, יש מלא דברים אוטוביוגרפיים בתוך השירים. זו הדרך שלה לדבר, כי נורא קשה לה לדבר. היא מעריצה אנשים שיכולים לעשות את זה. היא יכולה לדבר מהמם, אבל זה קשה לה.
"אחרי שהיא התראיינה פעם או פעמיים, היא החליטה שהיא לא רוצה לדבר יותר, רק דרך המוזיקה. זו הדרך שלה. יכול להיות שזה נראה מרוחק ולא נגיש, יכול להיות שזה לא מתאים לתקופה, אבל זו האמת שלה ואולי זה גם מה ששומר עליה".
"היו מלא מצבים אלימים. גם לחזור הביתה לפעמים היה לא נעים. צועקים 'קוקסינל', 'מניאק', 'הומו', זורקים בקבוק בירה, יוצאים ויורקים עליך, דברים נוראים. אבל באיזשהו שלב אפילו הסטרייטים שצעקו רצו להיכנס למסיבות"
היו פעמים שיצא לכם לספוג אלימות?
"היו מלא מצבים שאני זוכר. גם לחזור הביתה לפעמים זה היה לא נעים. צועקים 'קוקסינל', 'מניאק', 'הומו', זורקים בקבוק בירה, יוצאים ויורקים עליך, דברים נוראים. אבל באיזשהו שלב אפילו הסטרייטים שהיו צועקים ככה רצו להיכנס למסיבות. כשדנה זכתה באירוויזיון, היה רגע אלמותי שלא אשכח כל חיי - אפילו אוהדי ביתר ירושלים, שזה שיא המאצ'ואיזם, השתוללו איתנו בתוך המים במזרקה ליד עיריית תל אביב. האוהדים הכי הכי סטרייטים חיבקו אותנו, אפילו התנשקו איתנו. זה היה רגע החופש האמיתי של הקהילה בכל העולם".
תכף יש את המסיבה של עופרה לכבוד הגאווה. מרגש כל פעם מחדש?
"מאוד. עופרה מבשלת, מחכה בשקט שלה. היא יוצרת דברים ותכף תשמעו את הדברים המדהימים האלה".
דובר על כך שהיא מזמינה את אייל גולן להופיע איתה והייתה על זה הרבה ביקורת.
"נכון, הייתה על זה הרבה ביקורת ואני הדפתי את זה, לא משנאה לאייל גולן, אלא בגלל שהמסיבה הנוכחית היא בקונספט אחר. והוא גם נמצא בכלל בהופעות בבלומפילד. לפעמים יוצאות ידיעות שסתם עושות נזק ובמקרה הזה היה אפשר לחסוך את זה.
"אבל בוא נודה, קשה למצוא זמרים בישראל שיכולים לרגש את עופרה. היא מתה על הקול שלו, וגם השיר שלהם, 'לא מבינה עברית', הצליח ברמות מטורפות. באמת יש לו קול נדיר, אי אפשר לקחת את זה ממנו. היא מתייחסת לפי האומנות. היא אומרת 'אני רוצה לעשות את האומנות שלי', זה לא מעניין אותה מה הוא עושה בחדרי חדרים.
"הצד השני, שמתנגד, לא מתייחס לזה ככה. בעיניו אם עופרה עשתה שיר עם אייל גולן אז שמו שמיים – 'אנחנו לא רוצים לשמוע עליה'. יכול להיות שצריך להקשיב גם להם. ברוב המקרים אנחנו באמת מקשיבים. אבל יש מצבים שבהם עופרה אומרת, 'וואלה, אני רוצה את השיר הזה, אין לי מבצע אחר שיכול לעשות את זה ככה' ואז היא לא תוותר. אבל אם אפשר לכבות שריפות ופחות להקניט אנשים, אנחנו שם".
אז אייל לא יהיה השנה.
"לא. אבל יכול להיות שהיא תשמיע את השירים שלו. היא השמיעה כבר בעבר כי עופרה נאמנה לאומנות שלה, כמו כל די. ג'יי.".
