"אני מאמין בלב שלם שיש כאן רוב ערבי שרוצה להיות חלק מהחברה הישראלית". מצהיר יוסף חדאד בפודקאסט "הברזייה". "אמנם לא כולם כמוני, ואני גם לא חושב שיש יהודים כמוני ברמת פטריוטיות של להיות לוחמים בצבא - אבל אני כן יודע שיש רוב שרוצה חיים משותפים".
חדאד בן ה-39, עיתונאי ופעיל חברתי שמקדיש לילות כימים למען הסברה פרו-ישראלית ברחבי העולם, הוא לא מישהו שהייתם מצפים לראות נלחם בכל ליבו וכוחו למען ישראל. הוא ערבי-נוצרי שגדל בנצרת, התנדב לצה"ל ושירת בגולני. לאחר מכן הקים בין היתר את העמותה "ביחד – ערבים זה לזה", שפועלת לחיבור החברה הערבית לחברה הישראלית, ונחשב בעיני רבים לדוגמה הכי מובהקת ומוצלחת שיש לכך שדו קיום הוא לא רק חלום, אלא אפשרות אמיתית.
10 צפייה בגלריה
"אני יודע שיש רוב שרוצה חיים משותפים". יוסף חדאד
(צילום: אליוט ג'ייקובס - EJacobs Photography)
נלך קצת אחורה, מה גרם לך להחליט להתגייס לצה"ל?
"זה לא קרה ביום אחד. כערבי אני לא חייב להתגייס, אז החלטתי להתנדב ובחרתי בגולני. אני אזרח במדינה הזו, וזו המדינה שלי בדיוק כמו שהיא המדינה שלך. אתה יהודי, אני ערבי, אז מה? אני ישראלי בדיוק כמוך, ואנחנו צריכים להבין שהאויבים שלנו לא מבדילים ביני לבינך. שנינו ישראלים ואנחנו מטרה של הטרור. אם המחבלים והאויבים שלנו היו יודעים שמבין שנינו, אתה יהודי ואני ערבי שאוהב את המדינה שלי - הם היו יורים כדור בראש שלי לפני שהיו יורים בך, וסליחה על התיאור המאוד ברור הזה, אבל זאת האמת.
"התגייסתי ב-16 בנובמבר 2003. חודש וקצת לפני הגיוס שלי, מחבלת פלסטינית מתאבדת נכנסה למסעדת 'מקסים' בחיפה, שנמצאת בבעלות של יהודים וערבים, שעובדים בה יהודים וערבים, וסועדים בה יהודים וערבים. התוצאות של הפיגוע היו כל כך קטלניות, ש-21 אזרחים ישראלים נרצחו בפיגוע הזה, ערבים ויהודים, ומעל 50 יהודים וערבים נפצעו. החל מאותו יום, כל אחד ששאל אותי אם אני בטוח שאני רוצה להתגייס לצה"ל, הייתי אומר לו 'במיליון אחוז', לא מאה".
"אני לא נאיבי, אבל אם נתרכז רק בדברים השליליים שיש במדינה שלנו, אז נגיע כל פעם לאותה מסקנה - של כמה רע וכמה שנאה יש פה. אבל אין!"
היה שם הרס של הדו-קיום בחיפה. שני הצדדים נפגעים.
"אתה יהודי, אני ערבי, לא נשנה את דעותינו. אבל שנינו לא הולכים לשום מקום ולכן אנחנו צריכים להסתדר, אז בוא נחיה בדו-קיום. מה שקורה כאן עם ערביי ישראל זו שותפות, ויש לי אין ספור סיפורים מהשביעי באוקטובר, לפני ואחרי, של השותפות הזו.
"אני לא נאיבי, אנחנו צריכים לדבר על מה לא טוב כדי להיאבק בזה ולנצח, אבל אם נתרכז רק בדברים השליליים ולא בדברים הטובים שיש במדינה שלנו, אז נגיע כל פעם לאותה מסקנה של כמה רע וכמה שנאה יש פה. אבל אין! אני אומר לך. אני מכיר את השטח. יש פה עם טוב, רוב של יהודים וערבים שרוצים להיות חלק מהחברה הישראלית בחיים משותפים. את המיעוט הקיצוני שיש בשני הצדדים, אנחנו צריכים לקטוע ביחד".
"כל ערבי שמעז להגיד שהוא ישראלי, מקוטלג כציוני ובוגד. אבל אנשים ניגשים אליי ואומרים: 'יוסף, תגיד בדיוק את מה שאתה אומר. זה מה שאנחנו חושבים אבל לא מעזים להגיד בקול רם. תמשיך חביבי'"
אז איפה הקולות האלו?
"קודם כל, מאז שביעי באוקטובר הם הרבה יותר נשמעים ברשתות החברתיות, וזו עובדה. אבל כל ערבי שמעז להגיד באופן ישיר שהוא ישראלי וחלק מהחברה הישראלית, מקוטלג כציוני ובוגד. כשקמו קולות כאלה, אז הם קרסו מיד משתי סיבות: המשפחה התכחשה אליהם והעיפה אותם מהבית, והם לא נחשפו מספיק כדי לקבל תמיכה מהחברה הישראלית והיהודית.
"המזל הגדול שלי הוא שיש לי משפחה מדהימה, שמותקפת בגללי ובגלל העשייה שלי. הם נותנים לי גב אדיר להמשיך, וזה בוסט של אנרגיה. תוסיף את זה שיש לי תמיכה גלויה מהחברה היהודית וקצת יותר סמויה בחברה הערבית. אנשים באים אליי, שמים את היד שלהם על הכתף שלי ואומרים לי, 'יוסף, תגיד בדיוק את מה שאתה אומר. זה מה שאנחנו חושבים אבל לא מעזים להגיד בקול רם. תמשיך חביבי'. כשאתה משלב את שני הדברים האלו, זו התשובה לשאלה למה לא נפלתי כמו קודמיי".
היו משברים עם המשפחה בגלל הדרך שלך?
"משברים עם המשפחה לא היו, אבל היו משברים עצמי. אתה רואה את אימא שלך מותקפת, נלקחת לבית החולים ושמים לה גבס, כי הבן שלה עוסק בהסברה, פעיל חברתי שמגשר על פערים בין יהודים וערבים, ומגן על המדינה שהוא חי בה. על זה אתם תוקפים את אימא שלי ושוברים לה את היד? על זה אתם תוקפים את המשפחה שלי?
"אבא שלי אמר לי, 'הם תוקפים אותך ואותנו כי אין להם דרך להיאבק במה שאתה עושה. תיזהר מלתת להם לעצור אותך. תמשיך, אנחנו איתך'. נגמר הסיפור של האנטי-ישראלים. כל מי שחושב שלתקוף אותי זה מה שירתיע אותי, אז אני רוצה להגיד לו בצורה הכי ברורה שיש - תחלמו. אני אמשיך עד הסוף".
אתה לא מפחד?
"מי שיגיד לך שהוא לא מפחד, שקרן. בטח שאני מפחד, עליי ועליהם. אבל אנשים נוטים לקבל את הפחד כמשהו שלילי. אני מסתכל עליו בדרך אחרת, פחד שווה דריכות. אני דרוך.
"באוקספורד למשל, הייתי עם שבעה מאבטחים ובלעדיהם לא יכולתי לבצע את ההרצאה שלי, כי בחוץ הייתה הפגנה אלימה ברמה של חזיזים ורימוני עשן, ברמה של 'מבוקש: חי או מת'. אם הייתי שם לבד, לא הייתי פה היום. אז כן, יש מקומות שאני מסתובב עם מאבטחים או שיש משטרה".
10 צפייה בגלריה
"בחוץ הייתה הפגנה אלימה ברמה של חזיזים ורימוני עשן, של 'מבוקש: חי או מת'. אם הייתי שם לבד, לא הייתי פה היום"
(-)
אפרופו חיפה, היה הרבה רעש השבוע בגלל שבלוח ההופעות של לינה מח'ול, היא רשמה שהיא מופיעה בחיפה-פלסטין, במקום ישראל.
"יש כאן שתי נקודות שאני רוצה לגעת בהן. הראשונה מתייחסת לאלו שאומרים 'מה אכפת לי מה היא רושמת, אנחנו יודעים שזה ישראל, זו עובדה'. טעות. משום שכל המאבק הזה מבוסס על נרטיב שקרי. וברגע שאתה לא קוטע את הנרטיב השקרי הזה, אתה מזמין ממנו עוד וככה מתחילים להאמין בו. לכן צריך לשבור אותו, כדי שיהיה הנרטיב האמיתי, שכאן זו מדינת ישראל ואם מישהו מערער על זה - מקומו לא כאן, ובטח לא להופיע בעיר בישראל.
"הדבר הנוסף הוא שיש קבוצה מסוימת של מיעוט קיצוני בחברה היהודית, שקוראים לי 'משתה', בוגד בעמו. לי אומרים את זה. אז אני רוצה לשאול אותם - מה אתם אומרים ללינה? חיפה זו התנחלות עבורה. כל מדינת ישראל היא פלסטין מבחינתה, וכל יהודי במדינת ישראל הוא מתנחל. אז אתם מעדיפים מישהי שבעצם אומרת שאין לכם זכות קיום, על פניי - ישראלי שנולד בישראל, ובגלל שהוא אוהב את המדינה שלו, אתם קוראים לו בוגד ומשת"פ? אתם לא רואים את הבעייתיות והצביעות כאן?"
זה מעליב שקוראים לך בוגד?
"זה לא עניין של מעליב, כי מי הם בכלל? אבל פעם הייתי מאוד מודאג ומתעצבן מזה, כי בחברה הערבית להגיד למישהו שהוא בוגד, זה לקרוא למוות שלו. ערבי בוגד זה ערבי שאפשר להתיר את דמו. היום אני במעמד שבו אני חשוף עולמית וכולם יודעים מי אני, ואם מישהו יקרא לי עכשיו 'בוגד', אז יש לי גב של עם שלם, ולכן היוצרות התהפכו. היום כשאנשים קוראים לי בוגד ומשת"פ, אני מבין כמה הם חלשים".
כמה הצעות קיבלת להצטרף לפוליטיקה?
"המון. מכל הקשת הפוליטית".
גם מהערבים?
"איך אני אגיד את זה, אם אחמד טיבי שומע את השם שלי, אז נושרות לו מעט השערות שנשארו לו. גם השפם שלו. אני אגיד לך כזה דבר, כדי שלא ישתמע מדבריי שאני מנסה לברוח מהשאלה הזו - אינני יודע מה הצעד הבא מהבחינה הפוליטית, והסיבה היא שאם לפני שביעי באוקטובר הייתי אומר שייתכן מאוד שאעשה את הצעד הזה כי אני רוצה להשפיע - מהשביעי באוקטובר, בהינתן העובדה שאין בחירות, החלטתי שאני לא נפגש עם אף אחד, וכל מי ששלח לי הודעה או ביקש להיפגש, אמרתי לו, 'זה לא הזמן, זה לא מתאים ואני לא מעוניין בשלב הזה'. יש לי הסברה ישראלית לעשות, לבקר את הפצועים שלנו ולדבר על כל נושא החטופים".
10 צפייה בגלריה
"יש לי הסברה ישראלית לעשות, לבקר את הפצועים שלנו ולדבר על כל נושא החטופים". חדאד ורחל אדרי
(-)
נפצעת קשה במהלך השירות הצבאי.
"10 באוגוסט 2006, חודשיים לפני השחרור, ארבעה ימים לפני הפסקת האש. סיימנו בכפר בדרום לבנון משימת חילוץ של צוות טנקים שנפגע מטיל. בדרך חזרה, מארב של חיזבאללה זיהה את הכוח שלנו וירה עליי טיל קורנט. הייתי ברגל, לא בטנק, והמזל הגדול שזה לא פגע בי אלא עבר אותי ופגע בקיר שהיה ממש קרוב אליי.
"מהפיצוץ עפתי באוויר, ובנחיתה על הבטן הבנתי שנפצעתי מאוד קשה, אבל לא הבנתי כמה עד שניסיתי לקום וגיליתי שכף הרגל שלי נקטעה. אני אפילו לא יודע איך חיברו לי אותה בחזרה, זה נס אחד גדול. כדור נכנס לרגל שלי ויצא מהצד השני, פספס את העורק הראשי בסנטימטר. אחרי שעה וקצת פוניתי".
"הרופא אמר, 'תגיעו בשעה הקרובה לחילוץ והוא יהיה בסדר. אם אין אפשרות - אז בעוד כמה שעות תבואו לקחת את הגופה'"
חשבת שתמות?
"כן, הייתה לי תחושה שיש סיכוי שאני לא שורד את זה. הרופא בעצמו אמר, 'המצב מאוד פשוט, תגיעו בשעה הקרובה לחילוץ והוא יהיה בסדר. אם אין אפשרות - אז בעוד כמה שעות תבואו לקחת את הגופה'. ושמעתי את זה, לא איבדתי הכרה ותמיד ידעתי מה קורה איתי".
10 צפייה בגלריה
"הבנתי שנפצעתי מאוד קשה אבל לא הבנתי כמה, עד שניסיתי לקום וגיליתי שכף הרגל שלי נקטעה"
(-)
"הפאוור קאפל של עולם ההסברה"
למתעניינים ובעיקר למתעניינות – כן, הוא תפוס ובזוגיות צמודה מאוד עם העיתונאית ופעילת ההסברה הישראלית-אמריקנית אמילי שריידר (34) שעלתה לארץ מארה"ב בשנת 2015.
"כפרה עליה, אנחנו ביחד חמש שנים", הוא מספר. "היא מדהימה. שואלים אותי אם היא לא דואגת לי, ואני אומר 'אני צריך לדאוג לה'. היא עושה לא פחות פעולות ממני בשטח, ויש לה בערך 100 אלף עוקבים מטהרן. היא משפיעה שם ומדאיגה מאוד את המשטר האיראני, עד כדי כך שמפרסמים שם כתבות נגדה. היא אשת הסברה מעולה".
איך הכרתם?
"לאמילי יש חברת ייעוץ דיגיטלי שמתמחה בין היתר בתחום ההסברה הישראלית, ופעם בשנה היא עושה רשימה של 50 הפרו-ישראלים המשפיעים בעולם. לפני חמש שנים היא שלחה לי הודעה ואמרה שנבחרתי להיות ביניהם, וככה התחיל הקשר".
לפני ארבע שנים הם התארסו – אבל תאריך לחתונה עדיין אין: "היו כבר שני תאריכים", הוא מספר. "הראשון התבטל בגלל הקורונה, והשני בגלל הנאום שלה בקונגרס שנקבע ליום שלפני, אז ביטלנו. ואז הגיע שביעי באוקטובר שזה נושא ששנינו מאוד מעורבים בו. אנחנו מחכים לרגע הנכון, כי כרגע אנחנו לא מרגישים שאנחנו יכולים להיות חופשיים ובאמת ליהנות עד הסוף. אנחנו ממש כמו זוג נשוי, רק בלי החותמת. נעשה את זה כשנוכל לשמוח כמו שצריך".
אין לחץ מהמשפחה שתתחתנו?
"האמת שההורים שלי כבר הרימו ידיים. אני תמיד אומר לעצמי תודה לאל שהאחיות שלי כבר הביאו ילדים ונכדים להורים, ושחררו אותי מזה כרגע".
בנות מתחילות איתך?
"אפס. יודעים שאני בזוגיות ומי שעוקב אחריי מכיר את אמילי, שהיא אישה חזקה ואדירה. יש כאלה שקוראים לנו 'הפאוור קאפל של ההסברה', ואני מודה להם על התואר הזה. אין לי מה לחפש בחוץ".
חשבת פעם על גיור?
"לא. אני גאה להיות ערבי וגאה להיות ישראלי, ושתי הזהויות האלו הולכות ביחד".
