בר זגה
ליקוש מנחם: "חודשיים אחרי הפיגוע, כל ההתמודדות שלי עם הפסיכולוגית הייתה להפסיק לשתף ברשת, התמכרתי לזה"
42:32
כשהימים מרגישים כמו יממה אחת ארוכה ובלתי נגמרת, כמעט לא שמנו לב שעוד רגע יחלוף חודש מה-7 באוקטובר הנורא. חודש בו משפחות שלמות נמחקו, נהרסו, נקרעו אחת מהשנייה, חודש בו חיים של אנשים נעצרו ולעולם לא ישובו להיות כפי שהיו.
כמו לא מעט ממשפחות חללי צה"ל ונפגעי פעולות איבה, מי שיכולה להזדהות עם הכאב האיום, היא ליקוש מנחם, משפיענית רשת ואמא לגאיה בת השש, שעד לפני שמונה חודשים הייתה מוכרת בעיקר לקהילה שלה, אך ביום אחד הפכה להיות פנים מוכרים בכל בית, כשבן זוגה אור אשכר נרצח בפיגוע בתל אביב.
"בגלל שאני איבדתי את אור השנה, שבוע אחרי ה-7 באוקטובר כבר התחלתי לקבל כמויות של הודעות - 'היי ליקוש, חברה מאוד טובה שלי איבדה את בן הזוג שלה, תעזרי לי'. מלא כאלה. 'הבת שלי', 'אחותי', שאלו אותי מה לעשות, איך מתמודדים? עכשיו, אני בעצמי עדיין בתוך זה, לא סתם אומרים שנת אבל, עוד לא עברו שמונה חודשים. נוצר מצב שאני עונה להמון אנשים, אבל אני לא יודעת מה אני עונה, אני לא יודעת איך מתמודדים עדיין, אני לא יודעת אם מה שעשיתי זה נכון".
זה משהו די אישי בסוף.
"זה משהו אישי שאני הפכתי אותו לפומבי. אגב, קיבלתי על זה המון ביקורות בזמנו, המון אנשים ביקרו את זה שאני מתאבלת בחוץ. נורא עצוב לי להגיד, בחיים לא הייתי רוצה להיות במצב של 'אתם מבינים אותי עכשיו', אבל המון אנשים פתאום הבינו אותי. יש משהו בזה שאתם מאבד בנאדם, שבא לך לצעוק לעולם - 'כואב לי' ובא לך לצעוק לעולם 'תראו מי הלך מפה', והמון אנשים שפטו אותי על זה בזמנו ועכשיו מתמודדים עם זה בעצמם. אחד הדברים הכי חשובים לי להעביר הלאה זה שכל אחד מתמודד עם האבל בצורה שונה אז גם אם יש בן אדם שכל היום רוצה לעלות את אהוב ליבו או את אחותו או את אבא שלו ולספר מי הלך מפה - זה מדהים, ואם יש אחד שלא יכול לצאת מהמיטה ולא לדבר ו'אל תפנו אליי' - זה בסדר, כל אחד מתמודד אחרת ואסור לנו לשפוט אחד את השני".
איזה תגובות קיבלת בזמנו? כי אנחנו נחשפנו לתגובות של אנשים שבאו ואמרו "היא רוכבת על המוות של בן הזוג שלה".
"כן, זו בדיוק תגובה שקיבלתי. בהתחלה, הנשמה יוצאת. את מנסה להעביר לעולם כמה כואב לך וזה אפילו לא גרגר של חול ממה שאת חווה. ואז רציתי שיכירו את אור, ובאיזשהו שלב התמכרתי לזה. איזה חודשיים אחרי הפיגוע, כל ההתמודדות שלי עם הפסיכולוגית שלי הייתה להפסיק לשתף ברשת, כי התמכרתי לזה. זה נורא הקל לי על הכאב שאנשים שמעו את הסיפור שוב פעם והכירו את אור, גם אם זה היה לעשר דקות זה היה כמו פלסטר כזה, שאני מקיאה את זה החוצה וזה עוזר לי ואז הייתה לי התמודדות להפסיק עם זה.
"ברור ששמעתי את כל הביקורות, היום אני חושבת למה אמרתי את זה בכלל. כשאור שכב בבית החולים, נכנסתי פנימה והתפללתי לאלוהים, בבקשה, אני נותנת הכל רק שהוא יתעורר. אני סוגרת את האינסטגרם, אני נותנת כל מה שאתה רוצה - רק שיקום.
"זה מצחיק להאשים בן אדם בדבר כזה, זאת הייתה ההתמודדות שלי – אם היא נכונה או לא נכונה, אני לא יודעת, אבל זו הייתה ההתמודדות שלי. היום, בדבר הנוראי הזה שאנחנו עוברים, אני רואה המון בנות זוג, אחיות, אחים, שמקיאים את זה החוצה ברשתות, אז כנראה שזו דרך התמודדות. כמו שלא תשפוט בן אדם שנכנס למיטה ולא יוצא חודשיים, זו דרך התמודדות".
6 צפייה בגלריה
"אם מישהו יכול לשמוע ולראות בלייב, שמונה חודשים אחרי אני עדיין חיה וממשיכה בחיים"
(צילום: אינסטגרם)
כאמור, אור אשכר נרצח במרץ 2023 פיגוע ברחוב דיזינגוף בתל אביב. מחבל פלסטיני הגיע למסעדה, ירה לעבר מבלים ופצע אנושות את אשכר, שהלך לעולמו אחרי 12 יום. באותו זמן, מנחם ואשכר היו רק חודשים ספורים ביחד, שלב ה"ירח דבש" של הזוגיות, אך מהרגע שהוא נפצע ואושפז בבית החולים, היא הייתה לצידו בכל שעות היום.
"אני כל הזמן אומרת, השביעי באוקטובר שלכם זה התשיעי במרץ שלי, זו הייתה מלחמת העולם שלי, היום בו עולמי קרס. אני חושבת שמה שהיה לי הכי קשה ועכשיו קשה למדינה - ואני כל הזמן מתמודדת עם זה - זה השבריריות של החיים. הייתי בחו"ל בטיול כשזה קרה, היינו בסקי, פרחתי, בשמונה בערב יצאתי למסעדה ובשמונה וחצי העולם שלי קרס. אותו דבר קרה פה בשביעי באוקטובר – בשש בבוקר הכל היה בסדר, ב-6:30 העולם של כולנו קרס. הפחד זה הקלות שבה החיים משתנים, זו ההתמודדות, אלו החרדות, הרי ממה אנחנו חרדים? מהלא נודע".
מה זה שינה בך?
"אני לא יודעת, אני חושבת שאני אדם אחר ממה שהייתי לפני, אני אני ואני גם לא אני. בסוף, אני הבן אדם הכי אופטימי בעולם. אני זוכרת שאחרי מה שקרה לי עם אור, אמרתי 'אבל לא בא לי להיות עצובה עכשיו, אני לא אדם עצוב', ואם אתה רוצה או לא אתה עצוב, החיים כפי שהכרתם אותם נגמרו. אבל אני אדם אופטימי, וגם עכשיו עם המלחמה הזו אני מאוד אופטימית. יש לי חברות שרואות רק את הדברים הרעים שקורים, הצפון וסין ותימן, ואני לא, אני יודעת שנהיה בסדר, אנחנו כל כך חזקים.
"יותר מדאיגה אותי השגרה. הבת שלי חזרה עכשיו לבית הספר - תודה לאל - בשבילה, שתראה חברים. מדאיגה אותי העבודה, כל המשק, זה מטורף. אנחנו חייבים איכשהו לחזור לעמוד על הרגליים ולחזור לשגרה ולעבודה. אנשים בסוף יקרסו, אנחנו חודש בלי עבודה ואי אפשר להמשיך ככה".
6 צפייה בגלריה
"המון אנשים ביקרו את זה שאני מתאבלת בחוץ. בחיים לא הייתי רוצה להיות במצב של 'אתם מבינים אותי עכשיו', אבל המון אנשים פתאום הבינו אותי"
(צילום: אינסטגרם)
כמישהי שחוותה את הנורא מכל, יש לדעתך שלב שמתאים פתאום לשדר את "ארץ נהדרת" ו"הכוכב הבא"? חושבת שזה מתאים?
"ראיתי 'ארץ נהדרת' וזה היה מעולה בעיניי וחברה שישבה לידי על הספה אמרה 'זה ממש לא מתאים'. אני חושבת שכן, והם עשו את זה ברגישות. כן, יש הומור שחור, והוא רק למקורבים. לא הייתי יכולה לעשות את זה באינסטגרם, זה לא מתאים. אבל כשישבנו שם, החברים הכי טובים של אור ואח שלו, יש הומור שחור שהוא שלך ורק אתה יכול לצחוק ממנו כי אתה זה שסובל, אז כל דבר שמציל את הנפש. לשבת כל היום ולראות את החדשות האלה, אי אפשר, אז לפחות קצת צחקנו מ'ארץ נהדרת' ואני בטוח שכל מי שמתמודדים עם הסיוט הזה, חווים גם הומור שחור".
יש לך טיפים שאת יכולה לתת כאן לאנשים שפנו אליך – מה עושים? איך מתמודדים? איך נראה היום שאחרי?
"קודם כל הכי חשוב זה הקרובים, המשפחה שתעטוף, החברים, האנשים שלא שופטים אותך, שרוצים רק בטובתך. חייבים להיות מוקפים בכאלו. אחרי ההלוויה - אני לא זוכרת את עצמי בכלל בהלוויה, אני לא זוכרת מה היה שם - חשבתי שאין יותר קשה מזה, אבל אז היה את גילוי המצבה (שאני מניחה שהרבה יחוו את זה בשבוע שבועיים הקרובים לצערי) והגילוי מצבה זה נורא. יש תאריכים קשים, גם כשהיה יום ההולדת של אור, אמרתי 'מה יכול להיות קשה ביום הולדת?', ואז התפרקתי. אז צריך להיות מוכן לתאריכים האלה, להיות מוקף באנשים שאוהבים אותך, לעשות רק מה שטוב לך. אם טוב לך להעלות 700 פוסטים באינסטגרם, תעשה את זה ואם לא אז לא. ולהיות חירש לרעשי רקע ואני באמת משתתפת בצערם של כולם. כשאור נרצח, אמרתי לעצמי 'הלוואי שאני אהיה האחרונה', ואני כל כך לא האחרונה, זה מבאס מאוד, זו המדינה שלנו".
6 צפייה בגלריה
"דווקא כשאת רואה איתו איזשהו עתיד ואת בונה כבר בית ומשפחה בראש וזה נקטע לך - זה מרסק". ליקוש ואור אשכר ז"ל
(צילום: אינסטגרם)
מנחם מודה שלמרות ה"וותק" שצברה כבת זוג שכולה, והרצון לעזור לאחרות במצבה, לא תמיד היא מסוגלת לסייע למי שכותב לה. "אני לא תמיד עונה, לפעמים אני לא נכנסת להודעות כי אני לא מסוגלת. אני שמונה חודשים אחרי! אני כן מנסה באינסטגרם שלי להראות שיש חיים אחרי. אחרי הפיגוע יצאתי, יצאתי עם חברות בערב וגם יצאתי לדייטים ואני זוכרת שגם סיפרתי על זה כי יש חיים והם ממשיכים, אם זה מצליח או לא מצליח. צריך להניע את הגלגל, לא לשבת בבית, דבר מוביל לדבר. היה לי חשוב לצאת לעבוד והיה לי חשוב לצאת והיה חשוב לי לצאת עם חברות ולהמשיך להכיר".
יש אנשים ששופטים אותך על החזרה לשגרה? שופטים את זה שאת יוצאת ומבלה?
"ברור, אנשים הכי אוהבים לשפוט, אבל עד שאתה לא עומד בנעליים של בן אדם... חודש אחרי הרצח, נסעתי עם דנית (גרינברג) לניו יורק. א - זה לא עוזר, אל תטוסו לחו"ל, הכאב נוסע איתך בכל העולם. אבל אתה יודע איזה הודעות קיבלתי ש'את כבר בחו"ל?'. אני בחו"ל כי לא יכולתי להכיל את ישראל! כולם היו עליי - שאני לא מתלוננת, זה חיבוק, אבל זה גם קשה. יצאתי לרחוב וכולם מחבקים, רציתי רגע לנסות לנשום אוויר. אז נסענו, להגיד לך שזה עזר? לא. אבל אי אפשר לשפוט. אם בן אדם יוצא בערב ומשתכר, זה טוב? לא יודעת".
מה מגיבים לאותם אנשים שכותבים דברים כאלה ובכלל על יתר הדברים שכתבו לך באותו זמן?
"התעלמתי. הייתי מתעלמת, מתעלמת, מתעלמת, וברור שזה פוגע. בבית אני יושבת ובוכה, ממשיכה להתעלם, מקבלת חיבוק מחברות שלי, מאח של אור, שאומרים לי שאני בסדר. היו לי פה ושם התפרקויות באינסטגרם, 'מי אתם? למה אתם אומרים את זה עליי? מגעילים'".
חשבת עם עצמך "אולי אני באמת לא בסדר?", אולי את עושה משהו לא נכון?
"כל הזמן היה לי בראש מה אור היה אומר. לא אכפת לי מהעוקבים, אמרתי 'אור יאהב את זה?', 'אור לא יאהב את זה?', אז המחשבות היו על אור. חברים ממש טובים שלו ואח שלו אמרו לי 'מדהים מה שאת עושה', וזה נתן לי את האו.קיי. להמשיך הלאה. באיזשהו שלב הפסקתי, אמרתי לך, הייתי מכורה לזה".
את מרגישה שהיום מכירים אותך יותר ממה שהכירו אותך לפני שנה?
"אני מרגישה שלפני שנה הכירו אותי אחרת, השתניתי. אני מרגישה שנתתי לצדדים היותר רגישים שבי לצאת. אני מאוד בן אדם של פאסון, בן אדם של צחוקים, ונשברתי מול כל המדינה, אז אני חושבת שהצדדים היותר רגישים יצאו. גם לי מול עצמי, לא הכרתי את עצמי ככה".
לסיום, מנחם מבקשת להבהיר כי הריאיון לא בא לה בקלות. "אני חייבת להגיד שפנו אליי הרבה, גם לכתבה שעשו עכשיו עם בנות שאיבדו את בני הזוג שלהן. ממרץ כבר פונים אלי המון כדי שאתראיין, וכל הזמן אמרתי לא. אני לא רואה את היתרונות בריאיון ואם יש לי משהו להגיד אז אגיד אותו ברשת, אני לא רואה למה אני צריכה לשבת 'באולפן שישי' ולדבר על זה. אבל עכשיו, פתאום יש המון אנשים שצריכים לשמוע את זה, אז עכשיו יש לי סיבה לעשות את זה. אם השיחה בינינו תעזור לאנשים שיושבים עכשיו בבית - וזה לא חייב להיות בת זוג, זה יכול להיות אח או חבר רחוק - אם מישהו יכול לשמוע את זה ולראות בלייב, שמונה חודשים אחרי אני עדיין חיה וממשיכה בחיים, והלוואי והצלחתי לעזור למישהו".
יש מחשבה על לעשות מעבר?
"יש עמותה לנשים של חיילים שנהרגו בצבא, אבל אין לנו - אנשים שלא מהצבא, אנשים שנרצחו בפיגועים ולא לבנות זוג לא נשואות. עוד בזמנו זה היה לי קשה, כי כן חיפשתי מישהי עם סיפור דומה, רציתי שיפגישו אותי עם בנות שעברו את מה שעברתי, רציתי לשמוע שהן בסדר. לעמותה ספציפית לא התאמתי, כי אני לא נשואה והוא לא איש צבא, אבל אני חושבת שזה הדבר הבא שאתמקד בו. לעשות משהו גם לבנות לא נשואות וגם לנשים שהן לא נשים של חיילים. בסוף הכאב הוא אותו כאב - אם הוא נהרג בקרב או בפיגוע או אם אני עם טבעת או בלי טבעת. הכל כואב, אבל דווקא כשאת רואה איתו איזשהו עתיד ואת בונה כבר בית ומשפחה בראש וזה נקטע לך - זה מרסק. אם אני אעשה משהו בעתיד - ואני אעשה - זה יהיה קשור לזה. בינתיים אני מדברת איתן, יש כל כך הרבה, זה נורא, אני לא חושבת שאני מגיעה לכולן".
