כשאנשים אומרים לירדן ויזל שממש לא רואים עליה שהיא בהיריון, במיוחד בהתחשב בכך שהיא בחודש מתקדם, היא לא בהכרח לוקחת את זה כמחמאה: "חלק ממני רוצה שיראו, אני רוצה להוציא את הבטן, עבדנו קשה על ההיריון הזה", אומרת המשפיענית, שמצפה לבנה הראשון ביחד עם בעלה יריב פלג.
פודקאסט הברזייה – (ירדן ויזל)
ויזל נזכרת בתקרית לא נעימה שהתרחשה לאחרונה: "היו לי מדידות לצילומים ואחת הבנות שם אמרה לי 'מה זה, לא רואים שאת בהיריון בכלל, את ממש רזה'. ויש לי אישיו עם זה, אני מאמינה שכמו שיש שמנופוביה, יש גם רזנופוביה. הייתי ילדה נורא רזה ובגיל 12 עשו עליי חרם בגלל זה. היו אומרים לי 'את מקל בית שימוש' ו'את בטח מקיאה' ודברים כאלה. אז היא אמרה לי 'לא מאמוש, את נורא רזה, איך נצלם אותך ככה?'"
מה ענית?
"אמרתי לה 'תקשיבי, אני לא רזה, אני בריאה. אני אוכלת טוב, אני מתאמנת, אני שומרת על עצמי ויכול להיות שזה גם גנטי, למה אני צריכה להתנצל על זה?'. היא ממש ענתה לי וזה נגמר בבכי. סימסתי לסוכנת שלי 'אני לא יכולה להישאר פה', והלכתי".
ההערות האלו זה משהו שחוזר על עצמו?
"יש לאנשים, ובעיקר לנשים, הרגשה כאילו זה סבבה להעיר למישהי רזה. אני מתערבת איתך שיהיו על הקטע הזה מלא תגובות של בנות שיגידו 'אוי אוי אוי, אז היא רזה, צרות של עשירים". ואגב, אני לא התלוננתי. אבל כשאני יושבת במסעדה עם חברה והיא מזמינה פסטה ואני לוקחת סלט, זה כי אני באמת אוהבת סלט, או סלמון עם קינואה כי אני חולה על סלמון עם קינואה. אני גם אוכלת המבורגרים ופסטות ושניצלים, אבל אני באמת אוהבת אוכל בריא, למה אני צריכה להתנצל על זה? וכשהמלצרית אומרת לי 'יאללה, תאכלי גם פסטה, תראי איך את נראית'. למה זה סבבה להעיר למישהי רזה על הגוף שלה, ולמישהי שמנה זה טאבו ואסור? אני מודעת לזה שהכוונות תמיד טובות, אבל למה להעיר בכלל מלכתחילה?"
3 צפייה בגלריה
"למה זה סבבה להעיר למישהי רזה על הגוף שלה, ולמישהי שמנה זה טאבו ואסור?"
(צילום: רפי דלויה)
המסע של ויזל ובעלה אל ההיריון לא היה פשוט וכלל טיפולי פוריות שנמשכו שנה וחצי, עד שהגיעה הבשורה המשמחת שהודיעה שהם עומדים להיות הורים. "טיפולי הפוריות זה הדבר הכי קשה שעברתי בחיים ולא הייתי שורדת עשר דקות בהן בלי פלג בעלי. זו פשוט התקופה הכי מאתגרת ומטלטלת שהייתה לי בחיים. זה חיזק אותי, חישל אותי ובסוף יש בשורות טובות. זו תקופה קשה אבל היא נגמרת וכל מי שבטיפולים צריכה לדעת שנכון, מאוד חשוך שם - אבל יש אור בסוף".
היה זמן כלשהו בתקופה של הטיפולים שחשבת שאולי זה כבר לא יקרה?
"בטח, אני חושבת שזה היה בדיוק אחרי שנה של טיפולים, כשכל החברות שלי התחילו ללדת וממש האמנתי שכנראה זה לא שלי, שאני לא אמורה להיות אמא. היה שלב שאמרתי לפלג, 'די, זה לא קורה'. וכאן הדבר הכי משמעותי, וזה תמיד הטיפ הראשון שאני נותנת למטופלות פוריות - שצריך שיהיה סביב המטופלת מעגל תמיכה. זה לא רק חברות, אלא גם פסיכולוג ויש רפואה אלטרנטיבית שמאוד עוזרת כמו דיקור ולהיות בתנועה. ספורט זה משהו שמאוד עזר לי בתקופת הטיפולים, ופשוט למצוא את הדברים שמצליחים להרים אותך ולמצוא את התקווה".
כמה נשים גילית סביבך, שהיו צריכות טיפולי פוריות כדי להיכנס להיריון?
"וואו, אתה לא מבין כמה. מאות, זה פשוט מטורף ואיזה באסה שלא ידעתי את זה. היום כשבנות בטיפולי פוריות מספרות לי מה עובר עליהן, אני יודעת להגיד להן שזה לא 'הכל לטובה', ולא 'כל דבר יגיע בזמן שלו, אהובה שלי', אלו אמנם משפטים שנאמרים מתוך כוונה טובה, אבל הם לא עוזרים. אני פשוט אומרת לה 'זה נורא, אני יודעת באיזה גיהינום את נמצאת ואני מצטערת שאת צריכה לעבור את זה, אבל אני מבטיחה לך שזה ייגמר בסוף, ואני יודעת כמה קשה לך'.
"אני חושבת שאם מטופלות פוריות ידברו עם מטופלות אחרות, יהיה לזה אימפקט הרבה יותר גדול מלדבר עם נשים שקרובות אליהן והכוונה שלהן היא מאה אחוז טובה וטהורה, אבל הן לא מבינות שזו באמת תהום".
את מרגישה שאין הרבה תקשורת בין מטופלות?
"כשהייתי מגיעה לקופת חולים למעקב זקיקים, כל אחת שם בפינה שלה, בשבע בבוקר, דממה, שומעים רק את המזגן. הטכנאית יוצאת, קוראת לפי הסדר, ויש כאלה שיוצאות בשמחה כי יש זקיק שמתפתח ויש כאלה שיוצאות בוכות ועצובות ואף אחת לא מדברת עם אף אחת. יותר מזה, הן אפילו לא מסתכלות, לא מרימות את הראש אחת לשנייה. עכשיו אני אומרת, שאם רק הייתי מרימה את הראש, מרימה את המשקפיים ואומרת למישהי: 'היי, מה קורה, בוקר טוב, כמה זמן את בזה? די, אני לא מאמינה', זו ממש צרת רבים חצי נחמה.
"אם אני אעשה שוב טיפולים ואלך למעקב זקיקים, אני אנסה ליזום שיחות. לא בטוח שזה יתאים לכל אחת, אבל אני אנסה ליזום ולהגיד 'זה היריון שני שלי, שתדעי שנקלטתי בסוף'. כי אם מישהי הייתה אומרת לי את זה באותן בדיקות, זה היה נותן לי תקווה שלפעמים מאבדים בטיפולים האלה. אבל אני חושבת שכדאי וראוי שנדבר על זה כמה שיותר ושנשחרר את הבושה, כי באמת אין מה להתבייש וכל כך הרבה נשים עוברות את זה".
את כבר חושבת על היום שאחרי הלידה?
"אני חושבת שאני באיזושהי הדחקה. חיכיתי כל כך להיריון הזה, שאני קצת לא מאמינה שהוא תיכף נגמר ובאותה נשימה אני הכי מחכה להכיר אותו ולהיות אמא".
צפו בריאיון המלא בווידיאו שבתחילת הכתבה!
