אורי ששון תלה את חליפת הג'ודו שלו לפני כשנה וחצי, כשהודיע על פרישה מהענף אחרי שלל קרבות מוצלחים והישגים מרשימים, ביניהם שתי מדליות אולימפיות. בשבועות האחרונים הוא מנהל קרב חשוב לא פחות: קרב ההסברה. "יש לי עוקבים מחו"ל ואני מנצל את זה כדי להעביר את המסר", מספר ששון, שמפרסם ל-42 אלף העוקבים שלו סרטונים במטרה להסביר את הצד שלנו. "אני עושה הכול לבד ומקבל מידע מארגונים פרו יהודיים שאני מצטלם אליהם".
אתה מרגיש שזה עוזר? שאתה מצליח להשפיע?
"אנשים שהם בורים זה קרב אבוד מראש. להילחם בבורות זה מאוד קשה כי יש אנשים שבוחרים להישאר בעולם שלהם ולא להחכים יותר מדי, אבל עבור מי שלא כזה, אני בהחלט מאמין שכל פוסט שאני מפרסם יכול לעזור".
בימים הראשונים למלחמה, ששון עבר בין בתי המלון במרכז הארץ שם פגש את משפחות המפונים והעביר אימוני ג'ודו לילדים. "רוב הילדים היו מבוהלים ופעילות ספורטיבית עשתה להם טוב. זה כמובן עשה גם לי טוב להתנדב וליצור לעצמי לו"ז בימים כאלה. דיברתי עם אנשים בטראומה שפשוט רצו שמישהו יקשיב להם".
ראיתי שעשית גם לא מעט הרצאות בזמן הזה.
"יש לי הרצאה שעוסקת בדרכים שבהן אפשר לצאת ממשברים ומדברת גם על העניין של חוסר ודאות. בחודש וחצי האחרונים הרציתי בהתנדבות בכל רחבי הארץ בפני חיילים ובני נוער".
בנוסף, כבר למעלה משש שנים שהוא לוקח חלק פעיל באגודת "שלווה" שמסייעת למשפחות עם ילדים מוגבלים. "הקשר שלי עם האגודה התחיל ב-2016 אחרי האולימפיאדה, ומהר מאוד התאהבתי בילדים ובצוות. הרמנו ערב גאלה שבו הצעתי את החליפה שלי מאולימפיאדת ריו למכירה, והיא נמכרה במאה אלף דולר. עם הכסף הזה הקמנו מרכז ג'ודו בירושלים, ועכשיו במלחמה פגשתי בו ילדים מפונים עם מוגבלויות שהגיעו לשם, וזה תמיד מרגש".
מה עם קהילת הג'ודו העולמית, היא בצד שלנו?
"יש המון שיפוטיות מהקהילה העולמית, אנשים מפחדים להביע את דעתם וחבל, כי הספורט אמור לגשר ואנשים בוחרים להתעלם. זו הקטנת ראש, יש פה המון אינטרסים. אני זוכה לתמיכה בעיקר מחברים ממדינות שהייתה להם אמפתיה עם מה שקרה לאוקראינה. חברים מאוקראינה גם מאוד מזדהים עם מה שאנחנו עוברים וכותבים לי הודעות באינסטגרם. אבל יש גם הפתעות פחות נעימות, כמו למשל ג'ודוקא צרפתייה שהייתה מאוד מיודדת עם המשלחת הישראלית, שהעלתה פוסט פרו פלשתיני".
ששון מכיר מקרוב מצבים בהם הפוליטיקה התערבבה בספורט והגיעה עד למזרון הג'ודו שלו: "התחריתי נגד יריב מצרי שסירב ללחוץ לי את היד, והיה את היריב האיראני שלא עלה להתחרות מולי".
מה באמת יקרה עכשיו עם הספורטאים שלנו בעולם? זה לא יהיה קל.
"יש כאלה שייקחו את זה למקום שייתן להם את המוטיבציה להצליח. אני זוכר את עצמי ברגעים כאלה, שרק חשבתי איך אני עומד על הפודיום, מניף את דגל ישראל וכולם באולם שומעים את 'התקווה'. אני מאמין שבסופו של דבר ספורט זה לא שנאה ואתה תתעייף מאוד מהר בקרבות אם השנאה היא מה שתשלוט בך. הספורטאים שלנו צריכים להתרכז בתפקיד שלהם, וזה לייצג את המדינה. אני יודע שאם הייתי עדיין ספורטאי פעיל, הייתי בטירוף ובמחשבות על הרגע הזה".
יש סיכוי שיחרימו אותנו מהמשחקים באולימפיאדת פריס בקיץ הקרוב?
"לא חושב שזה יקרה, המאבק שלנו מוצדק. אני לא מאמין שנגיע למקום הזה ושמישהו בכלל ידבר על זה שאנחנו לא לגיטימיים".
