עושה הפסקה כדי למצוא את התשוקה למשחק מחדש: בר מיניאלי על שער פיפלוס
(צילום: אוראל לוי)
בר מיניאלי אמנם רק בת 22, אבל הספיקה לתחזק קריירה ארוכה יותר מזו של שחקנים מבוגרים ממנה בהרבה. היא מה שנקרא "ילדה כוכבת", וכבר בגיל צעיר הצטלמה לשלל פרסומות שסביר להניח שיצא לכם לראות, החל מקוטג' ועד לפיקוד העורף. "עשיתי בערך 15 פרסומות, משהו מוגזם בטירוף. היום בחיים לא ילהקו את אותו הילד להיות פרזנטור בכל כך הרבה פרסומות, אבל אז עשו את זה", היא מספרת.
וזו הייתה רק ההתחלה - בגיל שמונה לוהקה לאחד התפקידים הראשיים בסדרה "קופיקו" ומאז הרזומה שלה התארך עוד ועוד, עם תפקידים בסרטים כמו "מי מפחד מהזאב הרע" ו"אבוללה", היא דיבבה את אלזה הצעירה ב"לשבור את הקרח" וכיכבה בסדרות כמו "מתים לרגע", "כפולים", "אחותי קפצה כיתה", "סקיי", "פלמ"ח" ו"מיוחדת", ונכון – גם פסטיגל היא כבר עשתה. נבהיר שמדובר ברשימה חלקית של פועלה ונזכיר שהיא רק בת 22, כן?
זה חיידק שהגיע מהבית?
"נראה לי שכן, אמא שלי הייתה שחקנית (אמה היא אריאלה מיניאלי-רובינוביץ, ששיחקה בסרטים כמו "אסקימו לימון", "בלוז לחופש הגדול" ו"הקיץ של אביה"; ב.ז) וכנראה הלכתי בעקבותיה. אבל גם כילדה מאוד אהבתי תשומת לב. כל דבר שהיה טיפה יותר גבוה מהקרקע, רציתי לעלות עליו ושזו תהיה הבמה שלי".
איך הילדים בבית הספר קיבלו את הפרסום שלך?
"זה לא היה קל. הייתי בבית ספר לאומנויות וכולם רצו להיות שחקנים ולהצליח. בגלל שזה הגיע לי יחסית בקלות ובגיל נורא צעיר, זה הוביל להרבה מורכבות וקשיים חברתיים. לא הצלחתי למצוא את עצמי, הקטנתי את עצמי וגם הייתי חסרת ביטחון. אבל כששיחקתי יצאתי לרגע מהחיים שלי והפכתי למישהי אחרת שאין לה את הבעיות החברתיות האלו, וזה עזר לי להתמודד באיזשהו מקום".
היא חושבת לרגע ומוסיפה: "צריך להיות פגוע נפשית כדי להיות שחקן. אין שחקנים שהם סבבה, באמת אני אומרת".
9 צפייה בגלריה
"אני 15 שנה על סטים כל יום. אין חופש גדול, אין ילדות, אין קייטנה. אני אוהבת את זה מאוד אבל חייבת מרחק כדי להתאהב מחדש".
חליפה אדומה - דיזל, נעליים - אלדו
(צילום: ערן לוי)
איפה זה מתבטא אצלך?
"לפסיכולוגית שלי שלום", היא צוחקת. "אני חושבת שכרגע אני ביחסי אהבה-שנאה עם המשחק. זה הצריך ממני ללכת בגיל מאוד צעיר למקומות שילד רגיל לא פוגש בעצמו. כדי להיות אמינה, להרגיש, לרגש ולבכות, צריך לנבור עמוק. זה לא רק להגיד טקסט ולהיות יפה למרות שיש הרבה שעושים את זה ככה. אבל באמנות אמיתית זה ממש לעטות על עצמך דמות, להיות בן אדם אחר. יש אנשים שמתאבדים מתפקידים שהם עושים וזה לא סתם, זה פסיכוטי, אנשים שמצליחים להיות בן אדם אחר, אם תחשוב על זה לעומק, זה משוגע, זו ממש אומנות יוצאת דופן".
זה משהו שאת מצליחה לעשות? את שם?
"בכנות, לדעתי לא. אני חושבת שאני צריכה להתרחק ממשחק כדי להצליח לחזור בשלה יותר".
9 צפייה בגלריה
"ברור שהתעשייה זה מקום אינטרסנטי וצבוע, מי יגיד לך אחרת?"
חולצה לבנה - & other stories
(צילום: ערן לוי)
והיא אכן עומדת לעשות את זה: מיניאלי יוצאת לדרך חדשה ואינטנסיבית בירושלים לטובת לימודי קולנוע בסם שפיגל. "אני מתחילה ארבע שנות לימודים, שזה חלום ילדות מאוד גדול ותמיד בא ביחד עם המשחק".
זה לא צעד מובן מאליו עבור שחקנים צעירים ומצליחים.
"תמיד הרגשתי שאני צריכה להקריב משהו כדי שהשני יקרה - אני לא יכולה ללכת למגמת קולנוע כי אני צריכה ללכת מגמת תיאטרון, אני רוצה להמשיך ולהתפתח - אז אני לא יכולה לקחת תפקידים כי אני רוצה ללכת ללמוד. זה כל הזמן התנגש עד שאחרי הצבא קיבלתי החלטה להתמקד באומנות שלי מאחורי הקלעים. לקח לי הרבה זמן אבל בסוף החלטתי שאני רוצה לעשות את השמאלה הזה, ואני מאוד שלמה עם זה".
אז לא נראה אותך בזמן הקרוב? ממה תתפרנסי?
"אני לא יודעת מה העתיד צופן. כבר מלצרתי פעם ועבדתי בחנות תחפושות. עשיתי הרבה, לא ויתרתי על שום דבר. בגלל זה ההורים שלי בחיים לא נתנו לי להבריז מבית ספר כדי להצטלם. אם היה תפקיד שמנע ממני להגיע לבית ספר במשך תקופה ארוכה, אמא שלי לא הסכימה".
את מרגישה שמיצית את המשחק?
"קצת מיציתי, לפחות נכון לעכשיו".
את רק בת 22.
"אבל אני 15 שנה במקצוע וזה לא שם קוד אלא 15 שנה על סטים כל יום. אין חופש גדול, אין ילדות, אין קייטנה. רק עושה תסריטים, הולכת לצילומים, עובדת. אני אוהבת את זה מאוד אבל חייבת קצת מרחק כדי להתאהב עוד פעם. קצת כמו זוגיות".
אפרופו זוגיות, מה הסטטוס שלך כרגע?
"רווקה מאוד כבר חצי שנה. זה כיף, זה מסע לגילוי עצמי, הכי בלבד שלי. אני עובדת על להיות חברה שלי ואני חושבת שכל הבחירות שאני עושה בשנה האחרונה הן חלק מזה. אין רעשי רקע, אני יכולה להתעסק בעצמי, להבין מה אני רוצה ולהגשים את החלומות שלי".
למי שפספס, היית בזוגיות של שנה עם מיכאל גבעתי, גם הוא שחקן. זה לא היה קשה, שני שחקנים ביחד?
"לא הרגשנו את זה, אנחנו לא שחקנים בהוויה שלנו. תמיד הייתה תחושת פירגון והרמות אחד לשנייה. הוא בחור מאוד צנוע והוא באמת קסם".
למה זה נגמר?
"רצינו דברים שונים. הוא רצה לעבור לגור ביחד, להקים בית. אני רציתי לעבור לירושלים ללמוד ולטוס לחו"ל, וזה פשוט לא התאים. במקום להכריח ולכפות אחד על השנייה את מה שהבן זוג רוצה, אמרנו שנשחרר מזה. זה היה עצוב נורא, אהבנו מאוד".
מיניאלי, שהזדהתה בעבר כביסקסואלית, סיפרה לנו לפני כשנה: "אני לא מכניסה את עצמי להגדרות. הייתי עם נשים, הייתי עם גברים, נהניתי מהכול".
9 צפייה בגלריה
"מאז שאני ילדה - כל דבר שהיה טיפה יותר גבוה מהקרקע, רציתי לעלות עליו ושזו תהיה הבמה שלי"
(צילום: ערן לוי)
שמעתי שיצאת עם מישהי לאחרונה. את צוחקת כאישור.
"כן. אבל באמת אין מה לספר".
זה משהו שעולה בדייטים?
"מה, המיניות שלי?"
כן.
"למה אני צריכה להגדיר את עצמי? בשבילך? למה אכפת לך? גם לאף אחד שצופה לא אכפת איך בר מיניאלי מגדירה את עצמה. יודעים שאני נמשכת גם לגברים וגם לנשים, מה צריך יותר מזה?"
ועדיין, דווקא כשסיפרת שאת ביסקסואלית זה עשה המון כותרות.
"כי אנשים חטטנים. זה אותו דבר כמו עם אנשים סטרייטים שרוצים לדעת על הזוגיות החדשה שלהם. לדעתי זו אותו רמת עניין במיניות, לכאן או לכאן".
מעצבן אותך כששואלים על זה?
"הסקרנות היא טבעית, כל עוד זה מגיע ממקום מכבד. אבל מבחינת התעניינות תקשורתית, כן. זה כל מה שמדברים איתי עליו, וזה בדיוק מה שלא רציתי שיקרה, שזה כל מה שיעניין בי".
היא מוסיפה בחיוך: "גם עכשיו, למה שאלת רק שתי שאלות על המשחק ו-800 על הנושא הזה?"
זה ממש לא נכון. אבל אם אנחנו כבר בנושא, אנחנו נמצאים בחודש הגאווה. את מרגישה חלק, הולכת למצעדים?
"ברור. זה חשוב. עדיין יש תחושת עוינות מאוד גדולה כלפי הקהילה. אנשים עדיין מפחדים ללכת יד ביד ברחוב, מפחדים להתנשק, מפחדים לצאת מהארון. ואני חושבת שלא צריך לצעוק, אלא להגיד 'בואו, תצטרפו אלינו ונצעד בגאווה'.
ח"כ מיהדות התורה אמר לא מזמן שקהילת הלהט"ב יותר גרועה מארגוני טרור.
"מחמיא, נתן לנו המון כוח ביד".
איך היו התגובות שקיבלת אחרי שסיפרת שאת ביסקסואלית?
"הרגשתי חיבוק מאוד גדול שלא היה לפני זה. אומנם הייתי בחוץ לפני אבל לא ככה בפרהסיה, ופתאום קיבלתי חיבוק ברשתות החברתיות ומהקהילה וזה היה כיף, פתאום לקבל את החיבוק הקהילתי הזה, שהוא עוצמתי מאוד".
9 צפייה בגלריה
"אנשים עדיין מפחדים ללכת יד ביד ברחוב, מפחדים להתנשק, מפחדים לצאת מהארון"
(צילום: ערן לוי)
מה אנחנו יכולים לאחל לך לקראת המעבר לירושלים והלימודים?
"מימון בכל דבר שאני אעשה. כסף כסף כסף. סתם".
את חושבת שעוד חמש שנים נראה אותך כותבת סרט או מביימת?
"חד משמעית. כבר עכשיו התחלתי, אני מביימת קמפיין לעמותה שנקראת QueenB במהלך משותף עם סוכנות sens, שמלמדת נערות יהודיות וערביות בכל רחבי הארץ לתכנת - בדרך להשתלבותן בתעשיית ההייטק".
את באה עם קצת יתרון על כולם.
"נכון, לא רצו לקבל אותי בגלל זה. המבחנים שאנחנו עושים בשלבים הראשונים הם בעילום שם, לא יודעים מי עושה מה, אבל כשהגעתי לראיון האישי הם ידעו שאני נבחנת וידעו שזה המבחנים שלי ואמרו 'שמעי, לא בטוח שאנחנו רוצים לקבל אותך, רוצים אולי לתת הזדמנות למישהו אחר'. ואז התחננתי. וזה עבד".
את מפחדת שיעשו לך שם חיים קשים כי את מפורסמת?
"אני יודעת שיעשו לי חיים קשים, כמו שהיה לי בתיכון. אבל אני מחכה לזה. אני רוצה שידחפו אותי למצוינות, לא רוצה סתם לשבת ושיהיה לי קל ונוח".
9 צפייה בגלריה
"לאף אחד שצופה לא אכפת איך בר מיניאלי מגדירה את עצמה. יודעים שאני נמשכת גם לגברים וגם לנשים, מה צריך יותר מזה?"
(צילום: ערן לוי)
יש טיפ שאת יכולה לתת לשחקנים מתחילים, ממרום הניסיון שלך?
"השאלה אם רוצים את זה ממקום של פרסום, כדי להיות 'ההוא מהטלוויזיה', או שמבינים שזו אומנות לכל דבר. אני תמיד אומרת שעושים אמנות אם אי אפשר לחיות בלעדיה, אם אתם מרגישים שאתם רוצים להביע את עצמכם באופן הזה וזה בוער בכם. אבל אם אפשר לחיות בלי - אז לא לעשות. זה מצריך הרבה כוח נפשי".
את מאלה שחושבים שהתעשייה אינטרסנטית וצבועה או דווקא מאלו שטוענים שיש אחלה אנשים ושהכל טוב?
"אתה באמת שואל את זה? די, נו. זו לא שאלה בכלל".
ובכל זאת מה התשובה?
"ברור שזה מקום אינטרסנטי וצבוע, מי יגיד לך אחרת? אני רוצה לראות את הבן אדם. ואם זה מה שהוא אומר, הוא צבוע. כשנכנסים לתחום רוצים להיות חברים של כולם, וכולם גורמים לך להרגיש כאילו זה מה שהם רוצים גם, אבל זה לא באמת ככה וזה בסדר, כי גם בחיים האמיתיים לא כולם חברים של כולם".
מיניאלי מחדדת: "אני יכולה להגיד שהאנשים שלידי הם כאלה שבאמת אוהבים אותי ואני באמת אוהבת אותם וכיף לנו לעבוד ביחד. אבל אם אתה מדבר על אירועים חברתיים ומיוחצנים – מה לי ולכל האנשים האלה?"
אז אולי זה טוב שאת לוקחת קצת הפסקה מכל זה.
"כן, אבל יש לא פחות חרא מאחורי הקלעים, זה לא ששם הכול אומנות וכיף. גם שם צריך להילחם ולהיות אינטרסנטי ועם מרפקים כדי להתקדם".
9 צפייה בגלריה
"אני רוצה שידחפו אותי למצוינות, לא רוצה סתם לשבת ושיהיה לי קל ונוח"
טוטאל לוק: H&M
(צילום: ערן לוי)
9 צפייה בגלריה
"הייתי בבית ספר לאומנויות וכולם רצו להיות שחקנים ולהצליח. בגלל שזה הגיע לי יחסית בקלות, זה הוביל להרבה מורכבות וקשיים חברתיים"
(צילום: ערן לוי)
צילום: ערן לוי
סטיילינג: עומר יהב
איפור: ענבל מרגלית
שיער: אוראל אטון (לסוכנות Artbook)
הפקה: ערן רחמני
צילום וידאו: אוראל לוי
ייצוג בר מיניאלי: BOLD
קרדיטים בגדים:
לוק שער: H&M
לוק ראשון: חליפה אדומה - דיזל, נעליים - אלדו
לוק שני: חולצה לבנה וגרביונים - & other stories, נעליים - revolved
לוק פסים: H&M
