במשך שנים שמעו אותה בבית, מתוך קסטות של סלסולים טורקיים שלא נכנסו לפלייליסט ברדיו. היום, בגיל 50, ליאת בנאי ממלאת אצטדיונים בקהל שכבר לא מסתיר את האהבה אליה. "שלושים שנה נלחמתי. נלחמתי על המוזיקה שלי, שישמיעו אותה במקומות האלה", היא מספרת בפודקאסט "הברזייה" של מגזין סופ"ש של ynet. "לפני חמש שנים לא הייתי מעיזה לחלום על זה. כשאני מגיעה לקיסריה או מנורה ומרגישה את כל החום הזה, אני חושבת שטוב שעברתי את מה שעברתי. כל השנים קיבלתי הצעות לשנות ולעשות דואטים ולברוח טיפה מהמוזיקה שלי, אבל אני לא עזבתי ולא שיניתי".
מה את זוכרת מההתחלה?
"ילדה בת 16 רזה עם שיער ארוך, שכל מה שרצתה בחייה זה לשיר. 'ואני רק רציתי לשיר', זה שיר שנורא מייצג אותי".
השירים ששרת אז לא היו פשוטים.
"היה בהם הרבה כאב, אבל זה הכאב הכי כיפי שיש. מישהו פעם אמר לי, ואני נורא מעריכה את זה, 'זה עצוב הכי שמח שיש'. איתי מנקים בתים, איתי עושים פסח, איתי עוברים תקופות".
שברון לב?
"זה חלק מהסיפור. אם מישהו עבר שברון לב, לאו דווקא באהבה, עם אבא או עם אמא או משהו כזה, שם הוא פוגש אותי".
את קצת דמות טראגית.
"אני חושבת שאני יותר המחבקת, אני באה לנחם. אתה שומע אותי וזה עושה לך טוב. אני מנחמת אותך, אני עוברת איתך דרך. יש אנשים שיגידו שאני עברתי איתם חיים. אומרים לי 'בזכותך השלמתי עם אבא שלי', 'בזכותך חזרתי לחבר שלי'".
"נפגשתי עם המוות. ראיתי שחור. הרגשתי שזה הסוף. כשהגעתי לבית החולים קפצו עלי 700 רופאים, ואז ניגש אליי רופא, ליטף לי את הפנים ואמר לי 'ליאת, את בחרדות'. מאותו רגע החרדה הפכה להיות החברה הכי טובה שלי"
מה מנע ממך להצליח במשך שלושה עשורים?
"תמיד היו קוראים לזה שירי דיכאון, שירי דכדוך, שירי עצב, בכיינות. ואתה יודע מה יפה בבכיינות הזאת? שתראה איזה מקום יש לזה היום. כולם באמת התגעגעו, כולם באמת צמאים לזה. יש כאלה שיגידו 'שמעתי אותך עם חלונות סגורים'. בסדר, העיקר ששמעו אותי".
עברת תקופה לא פשוטה בשנים האחרונות.
"אבא שלי היה החיים שלי, וכשהוא נפטר, פתאום קיבלתי חרדות, הזעות, דפיקות לב. הגעתי לטיפול נמרץ עם התקף חרדה, הייתי בטוחה שיש לי התקף לב. בעקבות זה האוזניים שלי נסתמו. התחרשתי. שזה החלק הכי הכי הכי קשה. כי מה אני אוהבת הכי הרבה בעולם? מוזיקה. אני אוהבת לשמוע מוזיקה, אני אוהבת לשיר".
איפה זה תפס אותך?
"הכנתי אוכל לילדים ותוך כדי הרגשתי שהלב שלי מתפוצץ. אני תמיד אומרת שנפגשתי עם המוות. ראיתי שחור. לא הבנתי מה יש לי, הזעתי, ובעלי ראה אותי מחזיקה את הלב והתקשר לאמבולנס. הרגשתי שזה הסוף. חשבתי מה יהיה עם הילדים שלי? למי אני משאירה אותם? למרות שיש להם אבא נדיר, כן? אבל עדיין. עוד לא הספקתי, עוד לא חיתנתי אותם. את חושבת מה את משאירה, מה את עושה, מה לא הספקת לעשות.
"כשהגעתי לבית החולים קפצו עלי 700 רופאים, ואני בטוחה שעוד שנייה אומרים לי שאני נכנסת לצנתור. אני בחיים לא שתיתי, בחיים לא עישנתי, בחיים לא עשיתי סמים. ואז ניגש אליי רופא, ליטף לי את הפנים ואמר לי 'ליאת, את בחרדות'. מאותו רגע החרדה הפכה להיות החברה הכי טובה שלי. אני כל יום מקבלת התקף, מזמינה אמבולנס, וזה מטורף. כבר הייתי לקוח VIP במד"א".
"הלכתי לאספת הורים. אני יושבת מול המורה ורואה את הפה שלה זז. יצאתי החוצה והבת שלי שואלת: 'מה היא אמרה?', ואני אומרת לה, 'לא שמעתי כלום'. עשיתי בדיקות, והתברר שהשמיעה שלי נפגעה ב-50%"
חשבת לקחת כדורים?
"לא בא לי כדורים. אני פחדנית, אני מפחדת מהתופעות לוואי. אני יודעת שאם אני אקח, כל מה שכתוב בפנים יקרה לי. ניסיתי, לקחתי חצי כדור והתחילו לי דפיקות לב, חשבתי שאני מתה בפעם השנייה. לא הייתי מסוגלת. ואז דיכאון. ודיכאון זה לא שירים שלי. זו מחלה הכי קשה שיש. לא רוצה להתקלח, לא רוצה לדבר, לא רוצה אף אחד, רוצה חושך, רוצה לישון".
ומתי מתחילות בעיות השמיעה?
"הלכתי לאספת הורים. אני יושבת מול המורה ורואה את הפה שלה זז. יצאתי החוצה והבת שלי שואלת: 'נו, אימא, מה היא אמרה לך?', ואני אומרת לה, 'לא שמעתי כלום'. עשיתי בדיקות, והתברר שהשמיעה שלי נפגעה ב-50%. ובאים להרכיב מכשיר. אלו השנים הכי קשות שעברתי בחיי, הדיכאון הזה, מכשיר השמיעה, מאיפה באות אליי כל המכות האלה?
"אני זמרת, אני חושבת שהדבר הכי חשוב זה לשמוע. ופתאום את לא שומעת. הפחד שלי שזה יחמיר. תשאיר אותי ככה, אין לי בעיה, מקבלת, תודה. היום אני יודעת שזה חלק ממני וזהו. השלמתי עם זה, אני מדברת על זה הכי פתוח שיש. בהתחלה נורא התביישתי לשים מכשיר, העדפתי שיצעקו לידי, רק לא לשים את המכשיר הזה".
"אמרו לילדים 'אבא שלכם ברח כי הוא חייב כסף'"
בחודש הבא (6.4) בנאי תופיע שוב בקיסריה ותשלים את סיפור הסינדרלה, אחרי שנים לא קלות שבהן נעלמה מהרדאר. במהלך התקופה הזו, היא התמודדה עם המוות של אביה וניהלה לבדה את הבית בזמן שבעלה, ניסים, עבד בארה"ב כדי לכסות חובות כבדים לשוק האפור. "בקורונה לא עבדתי, לא הרווחתי כסף. הבנק לא נותן לך הלוואה", היא מסבירה. "הכול סוגר עלייך. איך תאכילי ילדים? איך תחזיקי בית? אז את לוקחת הלוואה מהשוק האפור. ואז צריך להחזיר, את לוקחת מעוד אחד, צריך להחזיר, וככה עם 20-30 איש. חובות של מיליונים. אז מה הפתרון? קודם כל להזיז מפה את ניסים".
"צריך לכתוב סדרה דוקומנטרית על החיים שלי. עברתי קשיים. מגיל 16 אני מנסה. אפילו שיניתי את שם המשפחה. אמרתי 'יאללה תהיי בנאי, אולי ידחפו אותך באיזה רדיו', לא עזר לי"
ולהשאיר אותך לבד.
"אני מוכנה להתמודד לבד. הייתי עם הרבה כוח. הוא נסע לארה"ב, כי שם העבודה הרבה יותר טובה מפה. ואני נשארתי עם הילדים, ששמעו דברים כמו 'אתם חייבים כסף', 'אבא שלך ברח'. אני לא אשכח בחיים איך הילדה שלי בכתה. אמרתי לה, 'אבא לא ברח, הוא הולך לעבוד, אנחנו נסיים את זה ונצחק על כולם'. ניהלנו זוגיות בפייסטיים. מהבוקר עד הלילה, הוא רואה אותי מבשלת, מנקה, אני רואה אותו בעבודה. לא נפגשנו שש שנים, לא יכולתי לצאת מהארץ, אבל הילדים היו נוסעים אליו".
קשה לנהל ככה חיי משפחה.
"זה הכוח באהבה שלי איתו. אנחנו יחד כבר עשרים שנה ואני אוהבת אותו כאילו הכרתי אותו לפני חמש דקות. הילדים אומרים לי, 'אמא, אמן שתהיה לנו זוגיות כמו שלך ושל אבא'. הצחוקים, האהבה, אנחנו כמו שני ילדים. הוא נותן לי המון אוויר, שקט, אנחנו נורא מכבדים אחד את השנייה, ואנחנו קודם כל חברים, לפני שאנחנו בני זוג. תמיד אני אומרת שהוא המעריץ הכי גדול שלי, כי הוא יודע בדיוק את הנקודות. כשאני עצבנית, אז הוא דופק לי פה את הבוסה הזאת. הוא יודע בדיוק איך לנווט אותי. אני ספינה והוא נווט".
בנאי מחכה לפריצה הגדולה שלה כבר מגיל 16. "אני חושבת שצריך לכתוב סדרה דוקומנטרית על החיים שלי. מסע שאין לו סוף. למה צריך לעבור כל כך הרבה כדי להגיע למשהו טוב? עברתי קשיים, חבל על הזמן. אני מנסה, מנסה, מנסה, לא הולך, אפילו שיניתי את שם המשפחה (מבן-עמו, ב"ז). אמרתי 'יאללה תהיי בנאי, אולי ידחפו אותך באיזה רדיו', לא עזר לי".
מי שגילה אותך בעצם היה אבי ביטר.
"נכון, אבי גילה אותי בגיל 16 כשהופעתי במועדון. הוא ישב בחדר, שמע אותי וביקש שאבוא. ייאמר לזכותו שהוא חשף אותי לדבר הזה, כי ידעתי שאני אוהבת לשיר, אבל לא ידעתי שאני הולכת להיות זמרת. הוא נורא שמר עליי, לא לעשן, לא לשתות, עטף אותי. אני שומרת לו המון טוב".
לאחרונה הוא תבע ממך שלושה מיליון שקלים על שימוש בשירים שלו.
"אלו לא שירים שלו, הם שירים שלי, שאני הקלטתי אותם ולא קיבלתי עליהם עשר אגורות. על שום דבר. גם לא על הופעות, כשהייתי עובדת בפרך. תעשה לשנינו פוליגרף ונראה מי משקר. אבל הכול טוב, עורכי הדין שלי מטפלים בזה".
אולי בסוף את תהיי זו שמקבלת כסף.
"אני לא רוצה כסף, אני רוצה שהוא יזכור כמה עשיתי בשבילו. כמה הייתי שם ברגעים הכי קשים שלו. הייתי במועדון שלו כשהוא היה צריך אותי, הייתי מגיעה ושרה בלי לקבל כסף ובאהבה ענקית רק כדי לעזור לו לפרנסה".
גם כשכבר היית מוכרת?
"ברור. מי לקח אותו לקיסריה? מי שם אותו על הבמה הכי יפה שיש? ואם היית רואה איך פרגנתי לו..."
אז מאיפה זה בא עכשיו? הוא רואה שאת מצליחה וכואב לו?
"אתה אמרת. ככה אנשים אומרים, אבל אני לא אגיד את זה, כי בלב שלי יש מקום ענק בשבילו ואני אזכור את זה כל החיים, לא חשוב מה יהיה, ולא חשוב באיזה מעמד אנחנו, ולא חשוב כמה אנחנו מתווכחים ורבים. תודה על 'אבא סליחה', ותודה על 'תתבייש', הוא נתן לי נכסי צאן ברזל ואני מודה לו. זה שהוא לא אוהב אותי היום, וזה שהוא כועס על זה שאני מצליחה, זה שלו".
אחרי הופעה שלך עם משה כהן, אבי ביטר כתב: "ממש צמד דודאים - דוד שמש ודוד חשמל".
"הגמל לא רואה את הדבשת שלו. הוא קרא לי 'דוד שמש', ואז עורך הדין שלו אמר שהוא התכוון שאני מחממת. בחייך, איזה מחממת ואיזה נעליים, הוא התכוון לגוף שלי, לזה שאני שמנה, ולזה שמשה שמן. אני בעצמי לא אוהבת את הגוף שלי, אבל אני לא מתביישת. השלמתי עם זה ואני מתלבשת איך שבא לי, ואני עושה מה שבא לי, ועולה על הבמה עם מלא ביטחון, כי אני אוהבת את עצמי ולמדתי לאהוב את עצמי למרות שהיה לי קשה.
"אז הוא בא על החלש? למה? אתה רזה? אתה היית שמן, אמא של השמן היית, אז מה? עכשיו עם הזריקות רזית קצת. לי הזריקות לא עושות טוב. הלוואי והייתי מצליחה לרדת במשקל עם הזריקות. מה, לא בא לי להיות רזה, להיות כוסית של החיים, לעמוד עם מיני על הבמה? אני עוברת גיהינום עם הדבר הזה, ואתה יודע מה זה להיות שמן ועדיין מלכלך בצורה כזאת. אתה אומר שאני דוד שמש, אתה לא מתבייש?".
"עד היום כולם קיבלו אותי כמו שאני, ופתאום מסתכלים על הגוף שלי. אני יושבת בוכה, והבת שלי אומרת לי, 'תגידי, את רצינית? כל השומן שלך זה הלב שלך. הלוואי ולכולם היה את הלב הזה'"
אנשים מעירים לך על הגוף?
"רק אחרי הדוד שמש שהוא קרא לי. עד היום לא קיבלתי שום הערה. נשבעת לך. כולם קיבלו אותי כמו שאני, כי אני כולי לב. ופתאום מסתכלים על הגוף שלי, 'איזה מזעזע את מתלבשת', 'תחליפי סטייליסטית', והכול בעקבות מה שאבי אמר. אני יושבת בוכה, והבת שלי אומרת לי, 'תגידי, את רצינית? כל השומן שלך זה הלב שלך. הלוואי ולכולם היה את הלב הזה'".
מה הכי כאב לך שהוא כתב?
"הוא שם תמונה שלי ושלו וכתב 'פג תוקף' על הפרצוף שלי. הוא מלכלך על בעלי קורא לו גמד, הוא כתב 'מחר אני מוריד לה את כל השירים מהיוטיוב', אתה רציני? לא ירדתי לרמה הזו".
אם הוא יראה את זה, מה היית רוצה להגיד לו?
"פשוט להיות בן אדם. חבל, הפה שלנו זה הפרנסה שלנו. ומי שמלכלך בפה שלו, אני לא מאחלת לו כלום, כן? אבל שיפחד מבורא עולם".
אבי ביטר בחר שלא להגיב לדברים.
"אני לא מתביישת, אני נכנסת ועושה מה שצריך'"
לאורך כל השנים שבהן בנאי ניסתה לפרוץ כזמרת, היא לא בחלה בשום עבודה כדי להתפרנס בכבוד. "ניקיתי בתים, עבדתי בחברת טרקטורונים, במפעל בשר, במפעל לזכוכיות. למדתי הנהלת חשבונות. טוב שעשיתי את זה, יש לי מקצוע".
איך זה לנקות בתים בתור זמרת מוכרת?
"הייתי חייבת שתי עבודות כי הייתי גרושה עם שני ילדים. אני לא אחת שמתפשרת, אני לא אגיד 'אני ליאת בנאי, אני לא עושה את זה', ממש לא. אני מפשילה שרוולים, אני לא מתביישת, אני נכנסת ועושה מה שצריך, גם אם אני שומעת לחשושים ומצלמים אותי".
מה שמעת?
"'את יודעת מי מנקה לי את הבית? ליאת בנאי'. חבל שבתקופה הזאת אלוהים לא לקח לי את השמיעה. אבל לא היה אכפת לי. היה אכפת לי מהילדים שלי, איך אני אגדל אותם בסביבה הכי טובה שיש, בבית ספר הכי טוב שיש. גם אם אצטרך לעבוד 24/7, הילדים שלי יגדלו כמו שצריך, עם חוגים וכל מה שצריך. והנה, יש לי ילד הייטקיסט, ויש לי ילדה בקבע, מפקדת במג"ב, ויש לי ילד די ג'יי ויש לי ילדה מאפרת, ילדים נחת".
מה עוד עמד בדרכך?
"המוזיקה עצמה. לא נוהלתי נכון".
לא נתנו לך צ'אנסים?
"לא אהבו את המוזיקה הטורקית. מוזיקה טורקית אף פעם לא נכנסה - לא לטלוויזיה ולא לשום מקום אחר, בטח שלא לרדיו. כנראה יש שם מישהו שהאוזן שלו לא אהבה את השירים האלה".
אחרי חמש, עשר, עשרים שנה שראית שזה לא עובד, לא חשבת לשנות כיוון?
"כפרה עליך, זו המוזיקה, זו הדרך שלי, זה מה שאני אוהבת. אני מקבלת אלפי שירים ואני לא אוהבת. אני לא יכולה לשנות את עצמי. לא מזמן השמיעו אותי בגל"צ, 12 בלילה ואני קופצת בבית ובעלי מסתכל עליי ואומר 'תגידי, את רצינית? זה כזה חשוב?'. אמרתי לו 'כל כך הרבה שנים אני מחכה לזה, והנה זה הגיע', אז עשיתי וי גם על זה, וזהו, ממשיכה הלאה".
"גם כשהגעתי לקיסריה לא קיבלתי חיבוק. פניתי להמון אנשים שיבואו להתארח אצלי, וכולם אמרו לא. היום אם אתה בטיקטוק אתה רואה רק את ליאת בנאי. אמרו לי 'עשית פקקים בטיקטוק', הקדשתי את הפקקים האלה לכל מי שאמר לי לא"
כשאת רואה הצלחה של זמרות אחרות בז'אנר זה קצת צובט?
"לא, הנה, תראה אותי היום. השמיים גדולים ויש מקום לכל הכוכבים. אני הייתי בקושי של עצמי, לא הסתכלתי על אחרים. היה לי כל כך הרבה ברדק בחיים, שלא חשבתי 'יא, איזה יופי שהיא מצליחה' או 'למה היא מצליחה ואני לא'. אני ממש לא עושה את ההשוואות האלה. לפני השירים אני חייבת קודם כל לדאוג לבית שלי. יש לי חמישה ילדים שהם נחת, הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. אני אוהבת להיות אמא ברמות אחרות. זה התפקיד שהכי מתאים לי".
חשבת שתצליחי יותר?
"הייתי בטוחה, כי הייתי בין הראשונות. היו אז זהבה בן ומרגלית צנעני, זהו. הקסטה שלי מכרה בטירוף. את אומרת וואו, יש לך פלטינות בבית, יש לך זהב בבית, לא ייתכן שלא ייצא ממך משהו. ולא. את הולכת אחורה וכולם הולכים קדימה, דוהרים. מושיק עפיה, קובי פרץ. נכון, עשיתי בחירה אחרת מהם, אני רציתי להתחתן ולהיות אמא והם רצו קריירה, והצליחו בקריירה שלהם. אבל הנה, בגיל 50 זה הגיע. זה לא משהו שפספסתי".
בשנים האחרונות בנאי פרצה גם לתוך המיינסטרים, אחרי שהשתתפה בתוכניות "לה לה לנד" ו"שש אימהות", וכמובן גם בזכות האודישן הבלתי נשכח ב"הכוכב הבא" והפרישה המפתיעה מהתוכנית. "ברחתי אחרי דקה וחצי, כמעט קיבלתי התקף לב שם", היא נזכרת. "ההצעות לריאליטי שהגיעו לי עכשיו זה להתעלף. כל תכנית שאתה מדמיין. אמרתי לכולם לא. הציעו לי גם להיכנס לעונה הזו של 'האח הגדול', שזה בעייתי קצת כי פותחים איתך חזית וחבל על הזמן, וזה גם נפל על התאריכים של קיסריה".
לאורך השנים לא קיבלת הכרה מהתקשורת, מהתעשייה.
"גם כשהגעתי לקיסריה לא קיבלתי לא חיבוק, לא אהבה ולא שום דבר. פניתי להמון אנשים שיבואו להתארח אצלי, וכולם פשוט אמרו לי לא. פשוט פחדו להיות בנישה הזאת. ואז יום למחרת אני בטיקטוק וגם יום אחרי זה, ככה ארבעה ימים. אם אתה גולל, אתה רואה רק את ליאת בנאי. אמרו לי 'עשית פקקים בטיקטוק', הקדשתי את הפקקים האלה לכל מי שאמר לי לא.
"אנחנו לא עכשיו שרים לעורכי דין או ל-8200. מי שבא אליי זה אנשים שאוהבים לשתות, אוהבים את החיים, נהנים, אוהבים את הלילה, ואני שרופה על האנשים האלה, כי זה האנשים שלי. אם הייתי יכולה להביא שולחנות לקיסריה, הייתי עושה את זה. הקהל שלי אוהב לשתות, ואוהב למחוא כפיים, ואוהב לשים טיפים. זה הקהל שלי ואני הכי גאה בו בעולם".
