היא נולדה לפני 78 שנים בשם חנה דרזנר והפכה לאחת הזמרות המצליחות בכל הזמנים והראשונה שייצגה את ישראל באירוויזיון. "שיר של יום חולין", "אי שם", "בשנה הבאה" ועוד רבים משיריה הפכו ללהיטים, וגם היום היא ממש לא מתכוונת לעצור. "מה שאני צריכה זה לשיר", היא אומרת בפודקאסט "הברזייה" של מגזין סוף השבוע של ynet. "זה מה שמחזיק אותי. כל עוד אני עולה לשיעור פיתוח קול, כל עוד אני לומדת, כל עוד אני מצליחה להפתיע את עצמי - אני מרגישה מצוין".
לקרוא לך חנה או אילנית?
"חנה. אני חנה מאז ומתמיד, ובגאווה. זה שמה של סבתי שנספתה בשואה. אילנית אילצו אותי, מה שנקרא. כשנתנו לי את השם הזה, הייתי אילנית היחידה ואחר כך צצו להם הרבה אילניות. כשנודע לי שאילנית זו צפרדע קטנה וירוקה אמרתי טוב, נו, נתרגל".
מה שלומך בימים אלה?
"בסדר יחסית, כמו כולם. באופן אישי אני מאוד מאושרת ממה שקורה לי. ודברים קורים. אני עכשיו לקראת מופע גרנדיוזי עם הפילהרמונית (ב-16.1, ב"ז). אמנם כבר הופעתי איתם בעבר בכל מיני אירועים, אבל לעמוד לבד על הבמה איתם, אני חושבת שאני ארגיש כמו נסיכה".
הייתי בהופעה שלך. איך שאת עולה לבמה הקסם קורה.
"זה קודם כל הרצון לחיות, ליהנות מהחיים. ואני כל כך אוהבת לשיר. אני גם לומדת עדיין לשיר, שזה דבר מאוד חשוב. מיתרי הקול הם שרירים וצריך לאמן אותם. אני הולכת כל יום שישי לשיעור פיתוח קול. עם הגיל הקול נהיה נמוך יותר, אבל כשאני שרה אני יכולה להגיע לגבהים, וזה בזכות המורה שלי".
יש פחד מההתבגרות?
"יש דברים שבאים בהפתעה, אבל צריכים לדעת להתגבר עליהם. אני קודם כל לוקחת את החיים איך שהם. אני קמה בבוקר וכשאני שומעת במרפסת את הצופיות עפות מפרח לפרח ומצייצות ככה, זה עושה לי טוב. אז אני אומרת, בוקר חדש, יום חדש, אפשר לעשות המון דברים. וזהו, ואני ממשיכה הלאה, חיה את היום. אז מה אם התבגרתי? זה יפה. זה החיים. אני שמחה על איך שאני מתבגרת ואני גם עוזרת לעצמי להתבגר עם אימונים, כי גם הגוף מתבגר וזה לא קל לעמוד שעה ו-45 דקות על הבמה על עקבים גבוהים".
עד איזה גיל תמשיכי להופיע?
"כל עוד המיתרים עובדים בצורה טובה והרגליים עדיין יכולות לרקוד קצת. אני חושבת שאם אני ממשיכה ושרה ועובדת, זה נותן לי הרגשה טובה ותורם לי לבריאות. אני חושבת שכל בן אדם שיוצא לפנסיה חייב למצוא לעצמו משהו שהוא אוהב ולהתעסק בו, להתנדב. ומי שיכול עדיין לעבוד, אז לעבוד. זה מאוד חשוב".
"באירוויזיון חשבתי 'יש לי על הכתפיים הקטנות שלי אחריות גדולה'. באותה תקופה אהבו מאוד את ישראל. כשהגעתי ללוקסמבורג, כל העיתונאים שם היו בטוחים שאני אזכה במקום הראשון, אבל אז הגיעה אן מרי דוד ולקחה אותי בסיבוב"
כמעט כל חייך את אדם מפורסם. מה הקושי בזה?
"אם אתה שם את הדברים במקום, אז אין שום קושי. אתה רואה אותי יושבת איתך פה מאופרת, אבל אני לא הולכת ככה ברחוב. בזמנו, עד שהוצאתי רישיון, הייתי נוסעת באוטובוס ואף אחד לא זיהה אותי. גם היום אני יכולה להסתובב ברחוב ואף אחד לא מטריד אותי".
הפרסום הפריע לך באימהות?
"לא. הייתי אמא שחוזרת בשתיים בלילה מהופעה וקמה בבוקר להכין את הילד לגן או לבית ספר. אני בכלל חשבתי שיהיה לי חמישה ילדים, אבל לא יצא, מה לעשות? אני אוהבת ילדים, יש לי חמישה נכדים עכשיו, אז זה כיף. הגדולה בת 18 והקטנה בת שבע. אני סבתא די פעילה. כשצריכים אותי אני שם".
"היום האירוויזיון זה שואו"
אילנית, בת לניצולי שואה, היגרה בגיל חמש יחד עם משפחתה לברזיל. הם חזרו לארץ כשהייתה בת 13 ושנתיים אחרי זה, ב-1962, כבר התגלתה בתחרות כישרונות צעירים. הפרסום הגדול שלה הגיע ב-1966, כשהקימה עם מי שלימים היה בעלה והמנהל שלה, שלמה צח, את הצמד "אילן ואילנית". ב-1973 השניים התגרשו וגם הפרידו כוחות מקצועיים. באותה השנה ישראל השתתפה בפעם הראשונה באירוויזיון, ואילנית נשלחה לייצג אותנו בלוקסמבורג עם השיר "אי שם" שהגיע למקום הרביעי והמכובד. "זה היה לי מאוד חשוב", היא אומרת. "חשבתי 'יש לי על הכתפיים הקטנות שלי אחריות גדולה'. ידעתי שכל העולם מסתכל עלינו ואנחנו צריכים לעשות רושם טוב. באותה תקופה אהבו מאוד את ישראל. כשהגעתי ללוקסמבורג, כל העיתונאים שהיו שם היו בטוחים שאני אזכה במקום הראשון, אבל אז הגיעה אן מרי דוד ולקחה אותי בסיבוב".
האירוויזיון חזר להיות טרנדי בשנים האחרונות.
"כן, אבל זה שונה לגמרי מהתקופה שלי. אז הזמרים שרו עם תזמורת חיה של חמישים או שישים נגנים. הקהל שהיה באולם - וזה היה אולם תיאטרון, לא כמו היום - היה צריך להצביע, והיו שופטים מכל מדינה שישבו על הבמה והצביעו. לבשתי שמלה מבד בדואי מאוד כבד, ומשם הגיע הסיפור שהייתי עם אפוד מגן, מה שכמובן היה לא נכון.
"אני נסעתי שנה אחרי הפיגוע במינכן. היינו משלחת מאוד קטנה וגרנו בקומה אחת יחד עם המשלחת האירית, שגם להם היו כל מיני מלחמות באירלנד, אז שמרו עלינו. לכל מקום שהלכתי הלכו שני גברתנים כאלה ענקיים שמרו עליי, אפילו בבריכה. זה היה באמת האירוויזיון הראשון שבדקו לאנשים שנכנסו לאולם את התיקים ואת הגוף, כדי לראות שאין להם איזה משהו חשוד. אנשים לא היו רגילים לזה.
"היום האירוויזיון זה שואו. המדינות מתחרות מי ייתן את המופע הכי טוב ואת הבימוי הכי גרנדיוזי. כמה שמים לב לשירים? אני לא יודעת. מוזיקה משתנה, סגנונות משתנים. היום יש לך כל מיני דברים מצחיקים, 'אספרסו מקיאטו' וכאלה. בשנים האחרונות הזמרות שמייצגות אותנו נפלאות בעיניי".
"היום הכל אינסטנט, אז יוצאים שירים אינסטנט, ושבוע אחרי זה כבר רוצים לשמוע משהו חדש. למזלי, הקריירה שלי גדלה בתקופה הרבה יותר טובה, כשכתבו שירים עם משמעות, עם טקסטים טובים, מוזיקה שמתפתחת יפה"
יוצא לך לשמוע זמרים של היום?
"קשה לי לעקוב, יש כל כך הרבה, אבל אני שומעת פה ושם. אני אוהבת את המוזיקה הקלאסית, אבל לפעמים יוצא לי לשמוע שירים עכשוויים אם אני פותחת רדיו. אני מכירה כמה מהזמרים של היום, לא את כולם".
נועה קירל?
"אותה אני מכירה. היא בחורה חמודה והיא באמת משקיענית ונותנת את עצמה לגמרי. הנכדים שלי מאוד אוהבים אותה".
בשנות ה-70 היית זמרת השנה שבע פעמים ברצף. זה שיא שנראה בלתי אפשרי היום.
"היום הכל אינסטנט, אז יוצאים שירים אינסטנט, ושבוע אחרי זה כבר רוצים לשמוע משהו חדש. למזלי, הקריירה שלי גדלה בתקופה הרבה יותר טובה, כשכתבו שירים עם משמעות, עם טקסטים טובים, מוזיקה שמתפתחת יפה. גם היום, אם אני ארצה להקליט שיר, אני אחפש משהו בסגנון שלי. אצלי זה לא לעלות לבמה ולעשות אינסטנט. אני מאוד מכבדת את הזמרים האלה ויש להם קהל. גם הקהל הצעיר הזה מתבגר בסופו של דבר, הטעם שלו והסגנון שלו משתנים. זו דרכו של העולם".
"אני בוכה על איזו מדינה אני משאירה לנכדים שלי"
הרבה מהלהיטים שלה עדיין מככבים ברדיו באופן קבוע, ואילנית נותנת את הקרדיט לכך לצח. "הוא ידע מה לבחור, הוא ידע מה מתאים לי, כמובן שאני גם מאוד הקפדתי להשאיר את הטקסטים והשירים האלה חיים כל הזמן. אני ממשיכה להופיע, אני ממשיכה לשיר, אז אני בתודעה כל הזמן. היו אולי תקופות שקצת נחתי, אבל השירים המשיכו להתנגן. מה הסוד? הלוואי שהייתי יודעת"
היו פעמים בקריירה שאמרת לעצמך, "חנה, שיחקת אותה"?
"אף פעם. אם היית אומר לי 'חנה, כבשת את אירופה, שיחקת אותה'... אבל פה אני משחקת אותה בקטנה, ואני נהנית מהמקום הזה. הקלטתי בגרמניה, הקלטתי בצרפת, אבל לא ציפיתי לעשות איזשהו מהפך, לעזוב את הארץ ולהתמקד בקריירה בחו"ל".
"רצו שאשב בגרמניה ואפתח את הקריירה שלי, אבל לא יכולתי. הייתה לי פה משפחה, הורים, ותמיד רציתי להיות פה. אני מאוד אוהבת להיות עטופה עם חברים, ללכת ברחוב ולדעת שזה הרחוב שאני מכירה. הכי טוב בבית"
זה חלום של הרבה זמרים.
"חלום שקשה מאוד להגשים. עפרה חזה הייתה זמרת נפלאה, אז היו לה שניים שלושה להיטים בארצות הברית או באירופה, אבל מי עוד? הרבה יותר קל לעשות קריירה בינלאומית אם אתה זמר אנגלי או צרפתי, הנה, מייק ברנד שלנו זכה לקריירה יפה, אבל בארצות הברית יש מישהו ישראלי שמצליח היום? לא ממש.
"רצו שאעשה את זה, שאשב בגרמניה ואפתח את הקריירה שלי, אבל לא יכולתי. אני מאוד משפחתית והייתה לי פה משפחה, הורים, ותמיד רציתי להיות פה. אני מאוד אוהבת להיות עטופה עם חברים, ללכת ברחוב ולדעת שזה הרחוב שאני מכירה. הכי טוב בבית, למה לעזוב?".
כמה את מרגישה שישראל ששרת עליה בשנות ה-60 וה-70 השתנתה?
"תמיד כשנסעתי בעולם הייתי גאה להגיד שאני ישראלית, וגם יש לי שיר כזה. ביקשתי אז מדודו ברק שיכתוב לי שיר, אני ישראלית, כי ככה הרגשתי, ואני מאוד פטריוטית. תמיד הרגשתי שבגלל שההורים שלי ברחו מפולין ובאו לארץ ממש ברגע האחרון, שאנחנו פה עם חופשי בארצנו, אבל מה נהיה פה? אנשים חיו בתחושה שיש לנו ארץ נהדרת וטוב לנו פה, ואנחנו אחים זה לזה, אבל אני לא רואה את זה היום וזה מכאיב לי מאוד. אולי אני נאיבית, אבל אני מנסה לפחות בהופעות, כשאני מדברת בין השירים, לתת את התחושה שאני רוצה שנתאחד ונהיה עם אחד אוהב. אני בוכה על איזו מדינה אני משאירה לנכדים שלי. אני יודעת שבמשפחה שלי כולם אוהבים את ישראל. אבל אם יקרה משהו והם ייאלצו לעזוב כי לא טוב פה, אני לא אאשים אותם".
