בתחילת שנות ה-2000 היה קשה למצוא אדם בישראל שלא ידע מי זאת שרון דוראני. "לגעת באושר" הייתה הטלנובלה שסללה את הדרך לז'אנר כולו והפכה את עפרה, הבחורה הענייה שהסכימה לשמש פונדקאית לזוג עשיר, לאחת הנשים המפורסמות במדינה. מאז ראינו אינספור סצנות של דרמות, תככים ומשחק מוגזם, אבל למשולש הרומנטי הסבוך של עפרה, נדב (דן תורג'מן) ואירית (נטע הבר) תמיד תהיה שמורה פינה חמה בלב הישראלי.
"הרבה פעמים מזהים אותי בזכות הקול שלי, החיוך", מספרת דוראני בפודקאסט "הברזייה" של מגזין סופ"ש של ynet. "אני יכולה להיות עם כובע ומשקפיים, ואז יגידו לי 'רגע, את מוכרת לי', 'לגעת באושר', 'עפרה'. הבת הקטנה שלי צוחקת שכל פעם היא הולכת איתי לסופר או לאיזה מקום ואנשים עוצרים אותי ורוצים להצטלם איתי. היא אוהבת את זה".
איפה את היום, 25 שנה אחרי "לגעת באושר"?
"אני בן אדם שונה. הייתי בת 27, היום אני בת 52. אני לוקחת את ההתבגרות למקום של שכל, בינה, חיבור למהות. זו חוויה ממש טובה כשזה מגיע ממקום כזה שלם וחופשי, וזו דרך שעשיתי לאורך כל ה-25 שנה. היום אני מחברת נשים לעצמן דרך השראה. דרך סיפור החיים שלי אני מעניקה ערך, תובנות וכלים לנשים כדי שיוכלו לחזור אל הבית הפנימי שלהן ולהכיר את כוח הבחירה והאחריות של הדבר הזה שנקרא 'אני'".
איך הכול התחיל?
"דיגמנתי מגיל 17-16 בבת ים, עם כל הדוגמניות של אז, כמו תמי בן עמי ז"ל. הייתי צעירה עם תלתלים מטורפים. אחר כך השתתפתי בתחרות מלכת היופי וזכיתי בתואר 'נסיכת ישראל', ואז, במקרה או שלא במקרה כי אין מקריות, חברה אמרה לי 'בואי איתי ללמוד משחק. לא בא לי ללכת לבד'. אמרתי לה 'יאללה, בואי'. סיימתי את הקורס, נכנסתי לעולם המשחק והתחלתי לעשות אודישנים.
"שנייה לפני שקיבלתי את 'לגעת באושר' קיבלתי תפקיד ראשי באיזושהי סדרת טלוויזיה. שבוע לפני הצילומים קיבלתי אפילו זר פרחים מטורף הביתה. אחרי יומיים הם מתקשרים אליי, 'אנחנו מצטערים, אבל מצאנו מישהי שיותר מתאימה לתפקיד ממך'. התאכזבתי והתבאסתי, אבל זה היה לי ברור שאני הולכת לקבל את התפקיד הבא ושהוא יהיה וואו. אחרי חודש הגיעה 'לגעת באושר', וכמה חודשים אחרי הייתי הבן אדם הכי מפורסם בארץ.
"זה היה תפקיד חיי. למדתי על עצמי כל כך הרבה. אנחנו ייסדנו את ז'אנר הטלנובלות בארץ ואת הדרך שבה מצלמים טלנובלה, שהיא מאוד שונה מצילום של סרט או סדרה. צילמנו כמה פרקים ביום, סצנה אחרי סצנה. אין זמן. את באה, מצלמת, יצא טוב או לא יצא טוב, הכול בסדר, נקסט. זו הייתה אחת החוויות הטובות שהיו לי בחיים. גם כקאסט היינו כמו משפחה. היינו חצי שנה כל יום ביחד מארבע לפנות בוקר עד שש בערב. זה מאוד מחבר".
"החיים החיצוניים התחילו להגדיר אותי. פתאום אני מופיעה בכל השערים, כתבות, טלוויזיה, כל הערוצים, כל התוכניות. זה היה מאוד עוצמתי וזה הכניס אותי למקום שלא יכולתי להיות אני עד הסוף"
איך את זוכרת את התקופה הזו?
"זה היה מטורף. אי אפשר היה לצאת החוצה. ללכת לקניון זה משהו שלא יכולתי לעשות במשך ארבע שנים. אם הייתי הולכת, היו צריכים להזמין משטרה שתוציא אותי מהקניון. אמא שלי עבדה במתנ"ס קהילתי ביפו ויום אחד הלכתי לקחת ממנה משהו. כשהגעתי התחילו לדפוק לי על הרכב מאות אנשים, ממש נחיל של אנשים שהגיע. היה צריך לקרוא למשטרה כדי שתוציא אותי משם.
"מאוד נבהלתי, כי זה ממש לא נעים להרגיש שאולי יקרה לי משהו. אבל מצד שני ידעתי לאן אני נכנסת, גם אם לא ידעתי שזה יהיה ברמה כזאת מטורפת. לקחתי את זה למקום חיובי. את כל הפרסום והכוח שקיבלתי תיעלתי למקומות בעלי ערך והשראה עבור הנוער. היה לי טור במגזין 'ראש 1' שבו היו שואלים אותי שאלות, וכבר אז דיברתי רוח ותודעה. אני אוהבת אנשים מאוד, יש בי זרימה כזאת שיודעת איך להיות מחוברת לעצמי וגם למי שמולי.
"ידעתי מאין באתי ולאן אני הולכת, תמיד היה לי את זה. אבל אז החיים החיצוניים התחילו להגדיר אותי. פתאום אני מופיעה בכל השערים, כתבות, טלוויזיה, כל הערוצים, כל התוכניות. זה היה מאוד עוצמתי וזה הכניס אותי למקום שלא יכולתי להיות אני עד הסוף. למרות זאת, דאגתי להשאיר את עצמי מחוברת לקרקע. נשארתי מחוברת מאוד למשפחה שלי, נשארתי בקשר עם החברים, הלכתי לעזור לאמא שלי לנקות את הבית בימי שישי, אפילו שאני עכשיו בשער של 'זמנים מודרניים'. עשיתי את הדברים הכי הכי רגילים כדי להישאר מי שאני".
"זה בסדר אם רמת המשחק לא בית צבי או יורם לוינשטיין"
ז'אנר הטלנובלות בישראל, שכלל גם את "לחיי האהבה", "משחק החיים", "מיכאלה", "טלנובלה בע"מ", "האלופה" ועוד, ניסה לגייר את הפורמט הספרדי המצליח של רומנים לוהטים ודמויות קיצוניות, אבל העלילות המופרכות, המשחק המוגזם ורגשנות היתר, שלא היו נפוצים בעולם התרבות הישראלי עד אז, זכו בתעשייה ללא מעט ביקורות צוננות. הקהל, לעומת זאת, הצביע בשלט, וסלח גם על כניסה מקרית של הבום לפריים.
"בגדול הזיכרון שלי הוא של חוויה טובה מאיך שדיברו עליי, ממה שאמרו עליי, מאיך שחוויתי את עולמות הביזנס, הבידור, המשחק", אומרת דוראני. "היו גם תגובות פחות טובות ואנשים שפחות אהבו את המשחק שלי, אבל לקחתי את הכול בפרופורציה כי קודם כל זו הייתה תקופה אחרת, וזה היה באמת מקום חדש לכולנו. היו לנו עשר דקות לצלם סצנה, לא משנה מה פיקששת מה לא פיקששת. יכול מאוד להיות שהמשחק לא היה ברמת הדיוקים והחיבורים".
היום קצת מסתלבטים על המשחק של אז.
"זה סבבה, אין לי בעיה עם זה. אני לוקחת את זה למקום חיובי. אני יכולה לצחוק, אבל אף אחד לא עשה עד אז את מה שאנחנו עשינו".
יוצא לך להיתקל בשידורים חוזרים?
"ברור. זה מדהים, אני אוהבת אותי שם, הייתי כזאת תמימה ונאיבית וילדה ומתוקה והכול היה כל כך ילדי ובתולי. לא סתם הסדרה הצליחה, הייתה שם הרבה אהבה, הרבה אור, והמציאות אישרה לנו שהיה שם משהו מדויק. אני רואה את זה ואני אוהבת אותי שם".
מה את חושבת על המשחק שלך שם?
"אין לי ממש ביקורת כי היום אני לא מתנצלת, לא מבקרת ולא שופטת. אני חושבת שהייתי מדויקת לתפקיד. וגם אם רמת המשחק לא הייתה מותאמת לבית צבי או יורם לוינשטיין - זה בסדר. זה מה שהיה צריך לקרות וזה מה שקרה באותו רגע עם הכלים שהיו לי, עם מי שהייתי אז, עם מה שבאתי איתו, עם מה שהיה בתוכי".
"ברור שלאורך הדרך אמרו 'לא שיחקת טוב שם, אז לא ניקח אותך עכשיו', אבל גם החוויות הפחות נעימות הביאו אותי למי שאני היום, אז אני רק יכולה להגיד עליהן תודה"
יש כוכבים שיצאו מהחוויה הזאת מצולקים.
"ברור שלאורך הדרך אמרו 'לא שיחקת טוב שם, אז לא ניקח אותך עכשיו'. היו כמה אודישנים שאני בטוחה שהגעתי אליהם עם הסטיקר של 'היא הייתה ב'לגעת באושר', היא לא יודעת לשחק'. יכול להיות שזה באיזשהו מקום תסכל אותי, פגע בי, ביאס אותי, אבל היום אני יכולה להגיד שגם החוויות הפחות נעימות והפחות טובות שהיו לי, הביאו אותי למי שאני היום, אז אני רק יכולה להגיד עליהן תודה.
"תמיד אמרתי 'אם זה לא שלי, זה לא שלי'. עשיתי הרבה דברים אחרים, הוצאתי שני ספרי ילדים, נסעתי בכל הארץ עם הצגת ילדים במשך שנתיים, התראיינתי בכל מקום אפשרי, היה לי את הטור ב'ראש 1' במשך שנים. הייתי מנחה בערוץ הילדים וזה היה בית שעטף אותי ונתן לי פלטפורמה להנחיה, שזה משהו שאני מאוד אוהבת. עשיתי המון דברים משמעותיים ובעלי ערך שהיום אני באמת רואה אותם".
הצלחת לנהל מערכות יחסים תוך כדי? אני בטוח שהיו מלא מחזרים.
"היו מלא מחזרים, אבל לא היה לי זמן. איך שנכנסתי ל'לגעת באושר' בחרתי, אולי אפילו לא במודע, לתת את כל כולי כרגע לקריירה שלי, להתרכז בעשייה שלי, במי שבאתי להיות, במה שחיכיתי לו כל כך הרבה שנים ורציתי אותו כל כך. כשזה הגיע החלטתי שאני מקדישה את כל כולי לזה. הייתי רווקה שלוש שנים.
"יום אחד ישבתי עם ידיד שלי באיזה בית קפה והוא שאל מה קורה עם זוגיות. פתאום הוא האיר לי את המקום הזה ברגע. אמרתי 'טוב, יאללה, אני אתחיל לצאת'. אמרתי, 'אני רוצה שחקן, בן 30, חתיך'. היום אני חושבת על זה ואומרת לעצמי שרון, מה חשבת לעצמך? את מזמנת שחקן חתיך ואומרת את הגיל ואיך הוא ייראה? היום זה כל כך רחוק מהעולם שלי".
איך יוצאים לדייטים כשכולם מכירים אותך?
"יצאתי עם אנשים שאני מכירה מהעולם שלי, אבל זה לא צלח, לא נפתח לי הלב. זה לא התפתח לשום דבר רציני. כל הזמן שאלו אותי, גם בראיונות וגם בבית, 'נו, מה עם זוגיות', ואמרתי 'כשאני אראה אותו אני אדע, תסמכו עליי'. כשהתחלתי להרגיש שאני מוכנה להקים משפחה, הגיעה הזוגיות".
"אחרי 7 באוקטובר הרגשתי את האנטישמיות"
הזוגיות המדוברת הגיעה בדמות היהלומן יוני עובד, ואחריה גם החתונה, שלוש בנות ורילוקיישן של ארבע שנים בבלגיה. "כשהכרתי אותו בגיל 27 וקצת ישר ידעתי שהוא יהיה בעלי. הוא בדיוק יצא מזוגיות עם שני ילדים. הוא אמר לי 'רגע, שרון, רק הכרנו מאמי'. אמרתי לו 'לא לא לא, אני רוצה להתחתן, אני רוצה ילדים'. שכנעתי אותו".
הבחירה להקים בית ומשפחה לוותה גם בהחלטה מודעת להתרחק מאור הזרקורים, שדוראני הייתה רגילה להיות מתחתיו מגיל 16. "החלטתי שאחרי כל כך הרבה שנים בתעשייה אני רוצה לחוות את האימהות. אני נולדתי להיות אמא. יש לי גם הרצאה בשם הזה שכתבתי כשהייתי ברילוקיישן. זה היה חלום עבורי".
מה עשית בבלגיה?
"נסענו לבלגיה בזכות הבת הבכורה שלי, שהיא טניסאית מקצועית, תחרותית, והחלום שלה היה לשחק בחו"ל, להתקדם. היא כבר הייתה במקום גבוה בארץ לנוער, וגם לי תמיד היה חלום כזה, אז החלטנו שאנחנו נוסעים. שכנעתי את בעלי שזה ממש טוב שניסע, שזה יהיה מעולה לה.
"אני ממש רציתי לעשות רילוקיישן, שנים דיברתי על זה שבא לי לארוז מזוודה ולנסוע, ותוך חודש זה קרה. אבל זה גם היה קשה מאוד. בעלי היה צריך להישאר פה, אז הוא היה על הקו, והרבה נפל על הכתפיים שלי. זה לדאוג לשלוש בנות, והכול בשפה הפלמית. הם כמעט לא מדברים שם אנגלית ולא אוהבים שמדברים אנגלית".
"הבת שלי הייתה אומרת לי שהיא מרגישה שהמורה לא אוהבת אותה בגלל שהיא יהודייה. היא הייתה אומרת לי 'אמא, כשאת באה ואת מדברת איתה היא נחמדה אלייך, אבל כשאת הולכת, היא משנה את הפרצוף שלה'"
איך חווית את האנטישמיות אחרי 7 באוקטובר?
"חייתי שם שלוש שנים לפני, והייתה חוויה ממש טובה. לא חוויתי אנטישמיות או משהו כזה, וגם חיינו במקום מאוד נעים עם הרבה ישראלים ויהודים. עשיתי לי ממש משפחה וקהילה שם. אחרי 7 באוקטובר התחלתי להרגיש משהו. זה היה נוכח במציאות שלי, פתאום ראיתי את האנטישמיות, פתאום חוויתי את זה, וזה היה אחד הרגעים שבהם אמרתי שאני רוצה לחזור.
"חודש או חודשיים אחרי 7 באוקטובר, שמו לי בתיבת הדואר ציור של 'פרי פלסטיין', וזו הייתה חוויה ממש לא נעימה. רעדתי, הכנסתי את זה הביתה וקראתי לכל החברים הישראלים שלי שיבואו ולא רציתי לישון בבית. פחדתי שידפקו לי בדלת ויעשו משהו. בבית שיחקתי אותה פחות מפחדת, החזקתי את עצמי בשביל הבנות, כדי באמת לא לעשות מזה דרמה גדולה.
"הבת הקטנה שלי כל הזמן הייתה אומרת לי שהיא מרגישה שהמורה שלה לא אוהבת אותה בגלל שהיא יהודייה. היא הייתה אומרת לי 'אמא, כשאת באה ואת מדברת איתה היא נחמדה אלייך, אבל כשאת הולכת, איך שאת מסובבת את הראש, היא משנה את הפרצוף שלה אליי. לא משנה מה אני עושה ואיך אני עושה'".
מבחינת קריירה, מה עשית בשנים האלה?
"עשיתי פחות מבחינת משחק, אבל למדתי אימון, קואוצ'ינג, התחלתי ללמוד לפי שיטת הסאטיה, למדתי גם הנחיית מעגלי נשים אצל לירון אליהו וגם עשיתי תכשיטים. יצרתי לי עולם שהיה לי עסק, הקמתי אותו מאפס לאט לאט בבית, היה לי חדר והתחלתי להכין תכשיטים. לקחתי את האמנית שבי לעוד מקומות.
"בסוף, 'לגעת באושר' היה הדבר הכי גדול שקרה לי בחיים אחרי האימהות. זה אכן הדבר הכי משמעותי שהיה לי בקריירה. יכולתי להמשיך בתחום הזה, פשוט כבר הייתי במקום אחר. זה ירד כי אני בחרתי. זה פחות ריגש אותי, כל מה שריגש אותי זה להתחתן ולהיות אמא. כשהגיעו הבנות שלי התחלתי לחשוב מי אני מולן, מה אני משקפת להן, את מערכת היחסים שלי עם עצמי, עם בעלי, איזו דוגמה אישית אני רוצה להיות".
