כמעט שנה וחצי חלפה מאז שידין גלמן נפצע באופן קשה בקרב על בארי ב-7 באוקטובר. חייו ניצלו בנס והוא עבר מספר ניתוחים, שיקום ארוך ובדצמבר האחרון נכנס לניתוח חירום נוסף. לצד הרגעים הקשים האלה, היה גם אור: לפני שבעה חודשים גלמן הפך לאבא לבן בכור, יונתן לביא, שאותו הביא עם בת זוגו, כתבת החדשות אדווה דדון.
פגשנו את גלמן בצילומי הקולקציה החדשה של רנואר שצולמה בסיישל. על חוף הים, ידין סיפר לנו על ניתוח החירום והמגבלות שהוא נושא מאז הפציעה, מה דעתו על החזרה ללחימה בעזה, ואם הדיון על החטופים שהפך לפוליטי - לגיטימי בעיניו. צפו בכתבה:
ידין גלמן בצילומי רנואר בסיישל
(צילום: בר זגה)
"קשה להרגיש לא טוב כשאתה בצילומים בסיישל", אומר גלמן בחיוך.
עברת לא מזמן ניתוח והלחצת אותנו.
"הלחצתי גם את עצמי. זה היה ניתוח קצת מורכב - החלפת עצמות בזרוע ובאגן. אבל קצת שוכחים את זה כאן, כשאתה מסתובב במקום הכי יפה בעולם. אנחנו מקווים שזה היה הניתוח האחרון. קיווינו את זה גם לפני תשעה ניתוחים, אבל יש תחושה שזה באמת הסוף ושהגענו לאחרון".
מה המגבלות שיש לך עכשיו?
"אני עדיין עם הבעיות של העצבים, שזה אומר שאני כמעט לא יכול להרים את היד למעלה ולא יכול לעשות איתה סיבוב, ולא יכול להרים שום דבר ביד שמאל. עם הזמן זה יעבור, אבל הפיזיותרפיה שלי עכשיו היא ממש איטית בגלל החשש שמשהו יחמיר. מתחילים לאט ובקצב מאוד נמוך עם משקלים נמוכים, רק הפיזיותרפיסטים בתנועה פאסיבית".
למה נכנסת לניתוח חירום?
"אני מתעורר בשבת בבוקר, מרגיש קצת שמשהו לא בסדר ביד, מנסה להרים את יונתן לביא, לא מצליח ואומר לאדווה ‘משהו קרה’. היא אמרה לי, 'בוא, נלך למיון', ועניתי, 'עזבי, מה כבר יכול לקרות'. ביום ראשון הייתי אמור ללכת לביקורת, וביום רביעי לטוס למיאמי לעשות הסברה. נכנסתי בראשון לאיכילוב, לא מצליח להזיז את היד. אומר למנתח 'אני טס למיאמי' ואחרי שאני נכנס לרנטגן, הוא מסתכל עליי ואומר לי, 'אתה לא טס לשום מקום'".
שנה וחצי מאז הפציעה. כמה זה מלווה אותך ביום-יום מבחינה מנטלית?
"זה מלווה אותי מאה אחוז. אפילו כשאני יוצא מהבית, מבחינת מה אני יכול לקחת ומה לא. אני חייב שהתיק יהיה במשקל מסוים ובצורה מסוימת כדי שלא יפול לי, ואני לא יכול להחזיק דברים ביד שמאל ולקחת אותם ממקום למקום, אז זה מלווה אותי כל היום.
"הרגעים שפוגעים בך מנטלית זה התסכול, כשאתה רוצה לקחת את הילד בעגלה ולא יכול. אי אפשר להוציא את העגלה מהבית, כי יש לנו כמה מדרגות למטה ואין לי ברירה, אני חייב שמישהו יעזור לי. או לקלח אותו, כי אני לא יכול להרים אותו עם יד שמאל. אלה הרגעים שפתאום זה מזכיר לך, 'רגע, אתה פצוע, תזכור את זה'".
בפסח לפני שנה דיברנו על זה שאנחנו מקווים שעד החג כל החטופים יהיו בבית. אנחנו עוד פעם בפסח ולא כולם חזרו.
"זו סערת רגשות של כל המדינה לדעתי. מצד אחד מאוד משמח שהחטופים חוזרים, ומצד שני אתה רואה את הגופות וארונות הקבורה. החזרה של הביבסים היתה פשוט מזעזעת, וגם לראות מה החטופים עברו זה מזעזע. ועכשיו ששלב א' נגמר, לא נראה ששלב ב' הולך לקרות, ופיגועים חוזרים ללב המדינה. אתה מרגיש שהכול חוזר שוב, כל המלחמה והבלאגן והקושי".
בעיניך הדבר הנכון זה לחזור ללחימה?
"אני חושב שזו שאלה הרבה יותר מורכבת מלהחליט אם זה הדבר הנכון כאן, כשאני בחוף של סיישל. אני חושב שיש פה אלף החלטות שאני שמח שאני לא צריך לקבל".
מה דעתך על זה שהשיח סביב עניין החטופים הפך לסוגייה של ימין או שמאל?
"זה נורא. קטלגנו החזרת חטופים כשמאל ולנצח את חמאס כימין, וזה רחוק מהמציאות. אני חושב שבמדינה שלנו התבלבלו לגמרי. זה ערבוב של שני קצוות של דעות, ואני חושב שיש הרבה מאוד אנשים שהם באמצע, שמאמינים בהחזרת החטופים, וגם במשהו שאני לא רוצה לקרוא לו 'הניצחון המוחלט', כי אני לא יודע מה זה אומר, אבל בהשמדה של חמאס וחיזבאללה. אני חושב שאני במקום הזה - אני מאוד רוצה את החטופים בבית ומאוד רוצה להשמיד את חמאס ואת חיזבאללה, כדי שבצפון ובדרום יוכלו לחזור הביתה. וצריך לראות איך אנחנו עושים את הדברים האלה ביחד".
חברים שלך עדיין נלחמים?
"בטח, יש לי חברים שעדיין במילואים. מטורף שאני פה בסיישל וכל מה שאני רוצה זה להיות עם וסט ונשק עליי. זה להיות שייך למשהו ולאנשים שעושים את המשימה הכי משמעותית שיש, שזה להגן על הבית".
