"זו התקופה הכי קשה בחיים שלי וגם בחייה של המדינה כולה", עונה קורין גדעון לשאלה שפעם נראתה טריוויאלית לתחילת ריאיון - "מה שלומך?". "אני לא זוכרת דבר כזה, זה אסון. כל הזמן מגלים כמה נורא זה היה, זה נהיה יותר ויותר קשה. בשבוע הראשון היינו בהלם, לא אכלנו, לא שתינו. לא היינו מסוגלים להתנתק מזה, וגם היום – כשפוגשים אנשים זה הדבר היחיד שאפשר להתעסק בו".
שלושה שבועות עברו מאז אותה שבת נוראה, שלושה שבועות שמרגישים כמו יום אחד בלתי נגמר, שלושה שבועות מאז שהאדמה נשמטה לכולנו מתחת לרגליים. "אני מרגישה שזה משותף לכולם. קרה לנו משהו שלא שקרה מאז השואה, המראות, האכזריות, הדרך שזה בוצע - וזו שריטה עמוקה לנפש של כולנו. אי אפשר להוציא מהראש את המשפחות השלמות שנמחקו, את האנשים שאיבדו את היקרים להם".
אחד המשפטים שרצים ברשתות הכי הרבה מאז פרוץ המלחמה הוא "כל אחד מכיר מישהו שנחטף, מישהו שנרצח", והסטטיסטיקה לא פסחה גם על גדעון. "חבר ילדות שלי נהרג בצבא, הבן של השכנים שלנו, בן של חברים שנרצח במסיבה. בכל השבעות הייתי. בשבעה של מפל, אחותה של מעיין אדם. אתה הולך מאבל לאבל. הביטחון האישי שלנו כל כך נפגע, יש תחושה שאי שאפשר להגן על הילדים ועל עצמנו. כאמא אני אומרת לאיזה עולם הבאתי את הילדים שלי שדברים כאלה יכולים לקרות פה. כל אחד נראה חשוד, אפילו יצא לי להתקשר למשטרה כשראיתי מישהו חשוד ברחוב, טנדר שחנה לי מול הבית ומיד בדקתי מי זה – הביטחון מאוד מעורער.
"לחשוב על כל הילדים, האימהות והקשישים שנמצאים בעזה, אנשים כמוני וכמוך שקמו לסיוט הכי גדול שלהם, זה מאוד מגביר את החרדה. עניין החטופים מלווה אותי בכל יום ובכל פעולה, אני רוצה להעביר מסר – שקודם כל יחזירו את כל החטופים הביתה. זה הכי חשוב".
מה שלום הילדים?
"הילדים בבית, זה הזוי, זה קרה בדיוק שחופשת הסוכות הסתיימה והילדים היו אמורים לחזור למסגרות, אבל זה בכלל לא משהו שאני חושבת עליו. אני נמצאת איתם ועם כמה שזה מאתגר, אני חושבת על ההורים שלא יזכו לגדל את הילדים שלהם. זה גורם לך רק להגיד תודה על מה שיש, להעריך ולהגיד תודה על זה שהמשפחה בסדר, שאנחנו במקום בטוח. הכל נכנס לפרופורציות, זה קושי אבל אי אפשר לקרוא לזה קושי בתקופה כזו. אני מרגישה מבורכת שיש לי שני ילדים בריאים, אומרת על זה תודה 80 פעם ביום".
את דבוקה לערוצי החדשות?
"אי אפשר שלא להיות דבוקים לחדשות, בימים הראשונים לא הוצאנו את הראש מהמסכים. בגלל הילדים אני משתדלת שלא תהיה טלוויזיה פתוחה. אלונה כבר מבינה ואני לא רוצה שהיא תיחשף. כל זמן שאנחנו מחוברים, אני מנסה לשתף ולעשות הסברה, אז אני חיה את זה ואני שם ב-200 אחוז – הלב והראש.
לשאלה האם היא נחשפת לסרטונים הקשים שרצים ברשת והאם צפתה בהם, ענתה קורין בדמעות: "הדברים שקרו, אין מילה לתאר אותם. הם הכי אכזריים שיש, לא משהו שמישהו יכול להעלות על הדעת. בדברים שהזהירו אותי שהם קשים מדי השתדלתי לא לצפות, אבל אני מרגישה חובה לצפות, שלא נשכח את הזוועות שעשו לנו. זה רודף אותי בכל מחשבה, קשה להירדם בלילה. זה קרה לאחים שלנו, אני מרגישה את החובה לכך שזה ייחרט לי במוח. זה לא יוצא לי מהראש. אני לא יכולה לתאר לעצמי מה עובר על האנשים שהיו שם וחוו את זה".
מה לגבי העבודה? את ממשיכה כרגיל או שהכל נעצר?
"האמת, לא עברה לי מחשבה אחת בראש על העבודה, זה לא מה שחשוב כרגע, אני לא יכולה לחשוב על זה בכלל. אני כן מאמינה שהחיים חזקים מהכל ובסוף נצטרך לקיים איזושהי שגרה, אבל כרגע הכל מלא באי וודאות. אני מאמינה שכולנו נחזור לעבוד, מתי שזה יקרה - זה יקרה. יש סוגיות כלכליות ואנשים שהדבר הזה פוגע בהם אנושות, אתמול דיברתי על זה עם חילי (בעלה של גדעון; ב.ז), אתה מסיים מחשבה נוראית אחת ומגיעה אחת אחרת, זה לא נגמר יש כל כך הרבה פנים למלחמה הזו ויש גם פן כלכלי, ברור".
העם כולו התגייס ומתנדב, איפה זה פוגש אותך?
"ברמה האישית, בכל הנוגע לעמוד האינסטגרם שלי זה אפילו לא משהו שחשבתי עליו, זה אינסטינקט - פשוט להשתמש בכוח ולנסות לעזור. העולם הערבי הוא ענק, ההסברה זו חזית כל כך חשובה. עם כמה שאנחנו מעט, כל אחד יכול לעשות שינוי ואני מנסה להיות כמה שיותר רתומה לזה. אני בקבוצות עם אנשי תוכן, שולחים שם סרטונים, אנחנו עם היד על הדופק איך לשכנע את העולם שחמאס זה דאעש ושזו שואה שנייה ושהמערב גם בדרך לשם. זה מאוד קשה בזירה הבינלאומית, אבל מהמקום הקטן שלי אני מנסה לעשות מה שאני יכולה. אני יודעת שהחומרים ששיתפתי הגיעו למיליוני צפיות ומשתפים אותם בכל השפות – רוסית, גרמנית, ספרדית ועוד. מתחילת המלחמה הבנו שחשוב שהתוכן יהיה באנגלית. מורה לאנגלית מהמושב של ההורים שלי עוזרת לי בתרגום וגם אחי. משתדלים לעבוד עם האשטגים, לנסות להגיע לתפוצה כמה שיותר רחבה, ומשתפים מכל העולם כך שזה מגיע לאנשים מכל העולם.
"אני מקבלת המון תגובות, אפילו ההורים שלי מקבלים תגובות. יש כמובן את כל הבוטים של החמאס, חסמו לי כבר את החשבון ומתנדב עזר לי לפתוח את האינסטגרם מחדש, כי פשוט דיווחו עלי בכמויות. התגובות בסוף מאוד טובות, אנשים ברחוב אומרים לי תודה על ההסברה ואני מוצאת בזה קצת נחמה. העבודה בזה נותנת לי משמעות וזה קצת מוציא אותי הדיכאון. אני רואה שכל האנשים נרתמו לזה, כל מי שבאינסטגרם, ואני מורידה את הכובע בפני כולם – אלה שהתגייסו לדבר הזה ובכלל, לשאר היוזמות האזרחיות".
חיילות מודות לקורין גדעון על התרומה
(צילום: פרטי)
התרומה של גדעון לא נגמרת בזה: "חוץ מזה המעדנייה זה עוד משהו שקורה כל הזמן במקביל. ברגע שזה קרה, חילי ואני חשבנו ישר לתרום את האוכל, דאגנו שזה יגיע למי שצריך. פתחנו חמ"ל, מצאתי את עצמי מדברת עם תורמת מלוס אנג'לס ומחברת אותה לבחורה שבן הזוג שלה צריך אפודים קרמיים בצבא. אנחנו מנסים לעשות מה שיכולים. פתחנו קבוצות ווטסאפ עם מאות אנשים והכל כבר קורה מעצמו. אנשים, אזרחים טובים, תורמים ומתנדבים, באים לאסוף ולחלק. זה כבר לא רק אוכל, אנשים מביאים טואלטיקה, בגדים וממתקים, והספקים נרתמים ומביאים דברים בעצמם. בנינו סל מזון במעדנייה ואנחנו מכפילים את התרומה – כל סל שנתרם אנחנו תורמים סל נוסף. השבוע פנתה אליי מישהי שסיפרה שחייל נפצע והלך לו הטלפון ואחד אחר שהטלפון שלו נהרס בטנק ופשוט העליתי סטורי, ביקשתי שני טלפונים ונתתי את המספר של בחור שעובד איתנו. ביקשתי שני טלפונים ונתרמו עשרות! אחרי זה קיבלנו עוד פניות ופשוט הצלחנו לעזור לכולם. חיילות שרצו לעודד את החבר'ה פנו אלינו. יש הירתמות מטורפת. זה נותן משמעות, זה עוזר להסיח את הדעת, זה מנחם לדעת שיש לנו כזה עם מהמם. מצאנו את עצמנו מנהלים חמ"ל של תרומות ומאלתרים".
"חילי, אני וצוות החמ"ל נסענו לכפר המכבייה היו שם בזמנו מעל 700 מפונים מהדרום, הבאנו להם גם סלי מזון וגם טואלטיקה, צעצועים, ממתקים. כשפוגשים מקרוב את האנשים זה משהו אחר לגמרי, לכל אחד יש סיפור מטורף ולא ייאמן ושובר לב, ומצד שני לראות מה הרימו שם - הכל אזרחים שמתנדבים, שדואגים שלא יחסר להם שם כלום זה באמת מרגש".
מה עושה לך טוב ?
"שאלה שקשה לענות עליה, אני חושבת שמה שעושה לי טוב זו העשייה. הילדים, עם כל זה שאנחנו איתם בבית כל היום זה גורם לי להעריך את מה שיש ולשאוב מהם כוחות. עם כמה שקשה להתנהג כרגיל מולם זה מכריח אותנו לתפקד".
