"יש לי ילד קטן, שזו המתנה הכי גדולה בתקופה הזו", אומרת אנה ארונוב ומסבירה: "אני מרגישה שאני מסתובבת עם לב שבור בפנים, אבל הוא מאלץ אותי להיות כל הזמן שמחה וכל הזמן בטוב, בהשתדלות תמידית לשדר עסקים כרגיל, ובסוף זה גם משפיע עליי".
האימהות נותנת לך זווית נוספת על המצב?
"הכול קיבל פרופורציה. עניין הפרופורציות, הצלחתי באמת לחיות את זה, לא כסיסמה. החיים באמת קיבלו צבעים אחרים, אתה שמח מדברים אחרים, כמעט לא מתבאס משטויות. אני רואה את התמונה הגדולה יותר. ובגלל שאני אמא, זה זורק אותי לעניין המשפחות. איך זה לקבל כאמא או כבת זוג את הבשורה, כמה זה הופך את כל העולם שלך וכמה משפחות חוו את זה לאחרונה. זה לא נתפס. בתוך כל זה, החיים חזקים מהכול. אנחנו חייבים להמשיך לזכור כל הזמן. אבל לפעמים אני מרגישה קצת אשמה".
למה?
"בגלל שאני קמה בבוקר ומצלמת את הלוק שלי, ואז חושבת לרגע, 'הלוק, זה מה שמעניין אותך? זה הביג ניוז שלך להיום?', זה מורכב. הרכבת הרים הזו תופסת את כולנו. רגע, אני אשמה שאני קצת שמחה לפעמים ויש משפחות שאין להם את זה בכלל? אני לא יודעת אם יש נכון או לא נכון. עדיין יש אנשים בשבי והמשפחות האלה לא יכולות להמשיך, אסור לשכוח".
בר זגה
אנה ארונוב: "יכול להיות שעוד שנה אדם יגיד 'אני רוצה אחות', ואולי זה יהיה מאוחר מידי"
49:59
משהו השתנה בתפיסה שלך? את רואה היום את הצד השני בצורה אחרת?
"אני חושבת שהבנתי שאי אפשר לעשות איתם שלום. הייתה לי תקווה שביום מן הימים זה יהיה... ולא יהיה. הם שונאים אותנו מדי ולא רוצים שנהיה כאן.
"זה שבר בי משהו. פתאום אתה אומר 'אי אפשר להיות פה שמאל', אי אפשר. ולא כי הייתי שמאל, אבל אני פציפיסטית כזו, רוצה שלכולם יהיה טוב ושנחייה בשלום, והם גם אנשים. ואז את מגלה שהם לא אנשים, שהם משתפים פעולה ושכולם אשמים. זה אויב אכזר ששונא אותנו מדי. את מה שקרה אתה לא מתאר באף סרט הוליוודי. נראה לי שלכולנו יש תחושת ביטחון מעורערת כרגע. זה קורה בכל מקום, רעננה, תל אביב, אין מקום בטוח יותר".
תעשיית הבידור הושבתה כמעט לחלוטין לאחר אירועי 7 באוקטובר, ופרויקטים רבים שהיו אמורים להתרחש או לעלות לאוויר נדחו או בוטלו לחלוטין, ביניהם גם כאלו שארונוב לקחה בהם חלק: "הייתה לי תקופה עמוסה בקיץ, צילמתי מלא דברים והכל היה אמור לעלות באוקטובר-נובמבר, ואז היה שקט. עוד לא היה לי יום צילום אחד מאז ה-7 באוקטובר. רק עכשיו דברים מתחילים להתעורר. התחילו לשדר בכאן את 'מוקד 11', שצילמנו לפני המלחמה".
על מה התוכנית?
"יושבים 'מומחים', אנשים שכולם בבית מכירים, עם אוזנייה ומיקרופון ומדברים עם אנשים מהבית על בעיות אמיתיות שיש להם. אני מגדירה את זה קצת כמו להתקשר לחברה הכי טובה. מדברים על דייטים, יציאה מהארון, התמודדות עם כאב, זוגיות, אובדן, דברים כאלה של יום-יום".
יש טיפים שאת חושבת שאת בעצמך היית צריכה ורוצה לבקש?
"הייתה שיחה אחת שעד היום אין לי תשובות לגביה וזה נושא שאני מדברת עליו הרבה עם אנשים ושומעת כל הזמן דעות. הייתה אמא בתחילת שנות הארבעים שלה, שיש לה ילד בן 3 או 4. היא לא מצליחה להיכנס שוב להיריון והילד כל הזמן אומר שזו המשאלה שלו, שיהיו לו אח או אחות".
וזה נגע בך?
"ממש, כי היה איזה רגע שאמרתי 'איזו משפחה מהממת אנחנו, אנחנו שלושה, אני לא רוצה עוד ילד', הייתי נעולה על זה ואני חושבת שהשיחה הזו הפכה בי משהו. חשבתי רק על איך אני או בן הזוג שלי מרגישים, אבל יש לנו ילד שאולי יבוא עוד שנה ויגיד 'אמא, כדי להרגיש מאושר אני רוצה רק דבר אחד – אחות', ואולי זה יהיה טיפה מאוחר מדי. זה נורא הזיז לי משהו. זו שיחת היום בבית שלנו ואין לי תשובה אליה".
מה מונע ממך לרצות את זה?
"מלא דברים. זו קריירה, זמינות, עוד פעם לא לישון בלילה. אני בת 42, אני עושה ספורט והכל, אבל לא לישון בלילה או לרוץ בג'ימבורי אחרי הילד שלי זה קשה. אדם רק בן שנתיים וחצי, הוא עוד תינוקי, אבל מצד שני גם יש לחץ של זמן. מן הסתם ארבעה ילדים כבר לא יהיו לי, אבל גם על השני זו שיחה. זה מורכב. אני לא מאלה שאומרות 'בחיים לא'. הדברים משתנים. בוא נראה".
יצא לך לחשוב על זה שבגיל 18 אדם יתגייס?
"זה מאוד מפחיד. אתה אומר שזאת המדינה וזה החלק שצריך לתת לה, אבל אם הוא יישאר ילד יחיד אני לא אתן לו. מצד שני, הוא יהיה בן 18 ואם הוא יבוא ויגיד 'אמא, זה מה שאני רוצה לעשות', זה מה שהוא יעשה. אי אפשר להתחמק מזה, אי אפשר להיות חלק מהמדינה ושמישהו כל הזמן יעשה בשבילך דברים. אני לא שירתי בצבא כי לא הייתי צריכה, עליתי לארץ בגיל 19 ובנות בשלב הזה כבר לא צריכות להתגייס. אז עוד לא הבנתי את החיבור, והיום אחרי 24 שנים בארץ אני אומרת שזו החובה שלנו לתת, זו המדינה וככה אנחנו חיים בה".
את ואייל הגעתם מרקעים שונים, איך זה פוגש אתכם מבחינת החינוך של אדם?
"אני אשבור עכשיו כל סטיגמה שיש לאנשים - אני שלולית, לא מצליחה לחנך. הוא רק אומר מילה ואני נשברת לאלף רסיסים. כולם אומרים 'בטח, את סובייטית', ממש לא. הפתעת החיים שלי זה שאייל מתגלה מיום ליום כאיש חינוך מבריק באינסטינקטיביות. יש לו כל מיני פתרונות, הוא נותן גם גבול, גם שיעור, גם פותר את הסיטואציה וכל זה בלי בכי. אני מסתכלת עליו ואומרת לו 'לא בחרת במקצוע הנכון', אמיתי. אני מרגישה שיש בו משהו מולד שממש מכוון את אדם עם חינוך וגבולות. הוא יותר קשוח ממני. זה פוגש אותנו מדהים. שנינו מבינים שהכול זה לטובת אדם".
ארונוב אמנם התפרסמה בתור הרקדנית המובילה של התוכנית "רוקדים עם כוכבים" אבל מינפה את הצלחתה על רחבת הריקודים לתפקידי הגשה והנחייה בטלוויזיה, חזרה לתוכנית שבה התחילה אבל הפעם בתור שופטת, וגם עשתה את המתבקש והפכה לכוכבת רשת, עם 416 אלף עוקבים.
חשבת שתתפרנסי מאינסטגרם?
"לא יודעת אם מישהו חשב על זה. פתחתי אינסטגרם כשהיא עוד הייתה רק אפליקציה לתמונות, אבל יש מציאות ונראה לי שמבחינתי להזדקן זה לא להיות בלופ. אני גם ככה לא בטיקטוק, התחלתי ואני לא מצליחה לתחזק כל כך הרבה פלטפורמות, אז אני מרגישה אאוטסיידרית. אינסטגרם זה העולם ויש לי הרבה עוקבים וזה נורא כיף.
"יש משהו באינסטגרם שהוא קצת כמו במה פרטית שיצרתי לעצמי, שיש לה מלא קהל, שהרבה פעמים אני מצליחה להשפיע עליו, להעביר מסרים, וגם למכור. אני נהנית מזה וזה אחלה. אני לא עושה הכול רק כדי לעשות, אני באמת נשארת נאמנה למותגים שהולכים איתי שנים, עם קמפיינים רוחביים לטלוויזיה, שזה הרבה יותר גדול מהאינסטגרם ואני ממש נהנית מזה".
איזה מסרים למשל?
"הדבר הגדול מבחינתי הוא שרצתי ועשיתי מרתון, וסיפרתי על כל התהליך ומה הריצה עשתה לי, ואז אני רצה בטיילת ומאות נשים צועקות לי 'אנה, בזכותך אני רצה'. יחד עם הטוב שאני עושה, מגיעה חברה מסחרית ומציעה, 'בא לך להשתמש בקרם שלנו, ואם תאהבי אותו' - וזה תמיד התנאי - 'תספרי עליו לעוקבות'. במה זה שונה מפרסומות בטלוויזיה? השוני המדהים הוא שאנשים יכולים לבחור לא לעקוב אחריי אם זה מפריע להם. אני מגיעה לקהל שמאמין לי ואני לוקחת על זה אחריות. אני לא עושה דברים סתם כדי לעשות, אני משתמשת בדברים שאני אוהבת אותם ומאמינה בהם. היו גם הצעות של הרבה כסף ואמרתי 'זה לא אני, אני לא מוכנה לשקר', גם לא תמורת הרבה כסף. אני נאמנה לעצמי".
עם השנים הפכת לדמות מאוד אהובה וחיובית.
"זה לא היה ככה תמיד. כשרק התחלתי ב'רוקדים' בתור רקדנית הייתי מאוד חסרת ביטחון. התחלתי שם כשהייתי רק ארבע שנים בארץ, בקושי דיברתי עברית, חסרת ניסיון לחלוטין, לא מרגישה שייכת. בניתי מן ריחוק כזה מהכול כדי להגן על עצמי. הייתי קצת ביטצ', אבל לא באמת. פחדתי שיתקרבו אליי. אני חושבת שבשנים האחרונות, בגלל שנהיה בי משהו נינוח ואני לא מפחדת להיות אני, עם הטוב והרע ולא תמיד מושלמת, אני באמת מרגישה המון אהבה בחוץ. אנשים ניגשים אליי, כותבים לי, אני כל כך נהנית מלהיות אהובה. כשהייתי צעירה רציתי שיתאהבו בי, היום נורא כיף לי שאוהבים אותי. זה מרגיש כמו ההישג הכי גדול שלי כפרסונה ציבורית, שאנשים מתחברים אליי. אני באמת בן אדם טוב, אמיתי, אני מרגישה ככה. אני לא בן אדם של ריבים, לייצר סכסוך, זה כל כך לא מעניין אותי. בא לי לחיות בטוב ובכיף בעולם".
היו שנים שהייתי רואה אותך הרבה יותר באירועים, השקות, מרגיש שלקחת צעד אחורה מזה.
"אני חושבת שזה כמה דברים ביחד. גם קצת התעייפתי, הייתי הרבה זמן בתוך כל הטירוף הזה, מ-2005 כשהתחיל 'רוקדים עם כוכבים'. גם יש לי משפחה, ובסוף אני בוחרת להיות עם הילד שלי בבית או ללכת עם בעלי למסעדה, אלה רגעים קטנים שאין לנו אותם הרבה וזו תמיד תהיה הבחירה שלי. כשהייתי רווקה וגרתי בעיר, היה לי כיף להתלבש יפה ולהתאפר והנה הערב שלי מלא בחוויות, אבל החוויה שלי של 'ערב כיף' השתנתה, אז אני בוחרת בקפידה לאן אני יוצאת, איך אני יוצאת ומתי אני מביאה בייביסיטר".
4 צפייה בגלריה
"אני בוחרת בקפידה לאן אני יוצאת, איך אני יוצאת ומתי אני מביאה בייביסיטר"
(צילום: אורטל דהן)
חגגת לפני שבועיים 42.
"למה להזכיר? סתם, אני ממש בטוב עם הגיל. זה פשוט נורא מוזר שהעגול הבא שלי זה 50. מתי זה קרה? אני בת 27 עדיין!"
היית רוצה לשנות משהו במראה שלך, או שאת אומרת לעצמך "אני בת 42, אני נראית טוב ואוהבת את זה"?
"אני חושבת שאני נראית אחלה. אני שומרת על עצמי, הולכת כל חודש לטיפולי פנים, משתמשת בתכשירים הכי הכי, אבל אני לא מזריקה. הזרקתי בעבר, אבל בשנה האחרונה הרגשתי שאני אוהבת את מה שאני רואה במראה, אז אין סיבה שאזריק סתם. אף פעם לא הגזמתי, בסופו של דבר אני בפרונט וזה יהיה מוזר אם אני לא אזוז.
"בשנה האחרונה אמרתי, 'לא הזרקתי ואני נראית מדהים'. נכון שזה לא מה שהיה פעם, נכון שיש לי קמטים ליד העין, אבל אני בת 42, זה לא יכול להיות כמו בגיל 16. אני בטוב, מזדקנת בכבוד. אני גם עם שיער לבן ולא צובעת. אני מסתכלת על הגוף ואומרת 'אוקיי, הבטן שלי זו בטן אחרי לידה', היא בחיים לא תחזור להיות אותה בטן, לא משנה כמה קוביות יהיו לי וכמה אני אעבוד קשה ולא אוכל מתוק".
זה מתסכל?
"לרגעים, אבל יש גם קבלה. אחרי התסכול הקטן הזה אתה חושב, 'אבל יש לי ילד ואני בת 42'. בסוף אני עובדת קשה על הגוף שלי, יודעת מה אני אוכלת, אני עושה מלא ספורט אבל גם לא משתגעת. אם אתה מסתבך עם זה מדי, אתה מפסיק ליהנות ממה שיש. זה מה יש, בוא נרביץ, כמה נשאר?"
האזינו לריאיון המלא בפודקאסט שבראש העמוד!
